ירמיה

דמותו של ירמיה

ירמיה הוא בן למשפחת כוהנים שחיה בענתות. יום אחד התגלה אליו ה' וסיפר לו שייעודו מלידתו הוא להיות נביא, ולכן הוא אינו יכול לדחות את התפקיד. ירמיה שקיבל על עצמו את התפקיד, גילה במהרה שנבואותיו הן נבואות זעם ולא נבואות משמחות. בין היתר ירמיה חזה את חורבן בית המקדש הראשון. חזון החורבן הביא לו אכזבה ורוח של יגון וזעם. שומעיו לא האמינו לו ולא הבינו את דבריו, ולכן הוא נהפך למעין "אויב העם". משפחתו וקרוביו בענתות רצו להמיתו אם לא יחדל מנבואות הזעם ; הקהל בירושלים לעג לו, קילל אותו, רדף והתנכל לחייו.
מצב זה בתוך העם גרם לירמיה ייסורים קשים. הוא אהב מאוד את עמו וארצו, אך תפקידו הנבואי הכריח אותו להכריז עליהם חרבן וכליה. הוא אהב, לפי פרק ט"ו, את החיים השמחים, אבל הזעם שמלא את ליבו הפך אותו לאדם בודד וערירי. ירמיה התהלך כל חייו כאדם מוזר וקודר, כנגוע בשנאת האדם ובשנאת החיים. הוא פרץ לעתים קרובות בתלונות על חייו וגורלו, בקללות איומות על אויביו, ובבקשת נקמה כלפיהם. באופיו היתה נימה של אהבה ורחמים מצד אחד, זעם וחימה מצד אחר. בנבואותיו הוא לעתים פותח בדברי פורענות ומיד עובר לדברי חמלה ונחמה. מכאן גם תפיסתו בתכונות האלוהות שגם בהם קיימים ניגודים.
כאשר היה מעונה וחש ביגון, ירמיה מצא נחמה בהתייחדות עם ה', שלפניו שפך את דבריו המרים. ירמיה לא קיבל תמיד את דברי ה' כפי שהיו, ואף העז לדבר משפטים עם ה'. אהבת ירמיה לעמו עוררה בו את הרצון 'לבטל' את נבואות הפורענות, וה' היה צריך להזכירו כביכול בכל פעם, שהדברים הם דברי ה' , ולא "דברי ירמיה".
ירמיה הוא אחד מבין בודדים שרגשותיהם נשמעים בדבריהם. ברבות מנבואותיו, ירמיה לא מעביר רק את מה שהתבקש אלא גם את דעתו האישית על המתרחש.
ירמיה נשאר עד סוף ימיו בודד וערירי .

עבודות חדשות

הכי פופולארים

עבודות דומות