פוסט: תרנגול כפרות

“תרנגול כפרות” / אלי עמיר

שאלות

א. תאר בקצרה את עלילת היצירה שקראת?
ב. תאר אירוע שהתרשמת ממנו במיוחד,
הסבר מה הרשים אותך, ומדוע?
ג. בחר דמות מרכזית מהיצירה, שעוררה בך הזדהות או דחייה.
הסבר: אילו מעשים או תכונות של הדמות, עוררו בך
תגובה זו?
ד. “תרנגול כפרות” הנו רומאן אוטוביוגרפי.
באיזו תקופה עוסק הרומאן?
הבא דוגמאות להוכחת דבריך.
ה. אילו קונפליקטים עיקריים עולים ביצירה?
הסבר ותן דוגמאות.
ו. הסבר את הקשר שבין הכותרת לבין היצירה עצמה?

תשובות

1.תקציר העלילה:
בפרק הראשון מתואר כיצד נורי, נער עולה מעיראק, מגיע באוטובוס למחנה באחוזה. נורי נוסע מן המעברה אל מחנה-הנערים ומשם יישלח לקיבוץ. נורי נזכר במעברה ובעברו בבגדד.
מדריך אדיש מקבל אותו בלי לשאול לשמו. נורי נפגש עם נער אחר ששמו בוזגלו, נער מרוקאי מהמעברה. הם מתפללים יחד, ולאחר-מכן הולכים לחדר האוכל. הם שרים יחד עם הילדים האחרים שירים בשפות שונות. בשובו לחדרו מגלה נורי, כי תרמיל הגב שלו נעלם. הוא קורא למדריך, המדריך מחליט להתעלם מן העניין ואינו מתערב. בצאתו מתנפלים על נורי חבריו לחדר ומכים אותו. לאחר מכן נטפל לנורי נער גבוה ירוק עיניים. הוא מנסה לחבקו וללטפו. בוזגלו שומע על המקרה, ומבטיח לטפל בנער. נורי נפגש עם נערים נוספים ששמותיהם: מצול, ראובן וחזה מר-עולם. כולם עולים מעיראק. נורי הולך לספר ההונגרי של המחנה, הספר מחליט לא לספרו ומשחרר אותו. בוזגלו מאיים על אותו נער, שהטריד את נורי, וזה עוזב את המחנה לתמיד.

הפרק השני מתאר את ראובן בן החמש-עשרה ואת קנאתו של נורי בועל התפתחותו המהירה.
ראובן מגלה סימנים ראשונים של התבגרות מינית. יום אחד באה למחנה אמו של חזה מר-עולם. השומר לא מרשה לה להיכנס. בנה מתחיל להכות את השומר. דודה אולגה, אחת העובדות, ניצולת שואה, אשר איבדה את משפחתה בשואה, מתערבת לטובת האם. בשלב מאוחר יותר מתכננת הנהלת המקום לסלק את אולגה. הצעירים מחליטים לערוך מרד נגד הסילוק בעזרתו של הספר ההונגרי ולבסוף מצליחים לבטל את הרעיון. בינתיים מגיעות למחנה משאיות מן הקיבוצים ולוקחות קבוצות של עולים חדשים לקיבוצים. נורי וחבריו כבר חסרי סבלנות. הם כל הזמן שואלים מתי כבר יגיע תורם ללכת לקיבוץ. יום אחד באים מדריכים מהקיבוץ על-מנת לקחת קבוצת עולים נוספת. המדריכה שואלת את נורי, אם הוא דתי.
נורי משקר, ואומר שרק אביו דתי. לבסוף אותה קבוצת נערים ונערות שרובם עולי עיראק
(כולל נורי) נוסעים לקיבוץ.

הפרק השלישי מתאר את הפגישה הראשונה שלהם עם הקיבוץ. הנערים והנערות יושבים מתוחים, אינם יודעים מה בדיוק מצפה להם. הם שרים שירים על קיבוץ גלויות, מצול מזמר שיר געגועים, שחלקו בערבית. נורי מהרהר אודות אביו ואמו, מתחרט על ששיקר ואמר, שרק אביו דתי. נופי חיפה והסביבה מזכירים לנורי את נוף ילדותו בבגדד. כאשר הם הגיעו לקיבוץ וירדו מן המשאית, הם מגלים שזיפים, הם מתנפלים על העץ ו”מחסלים” אותו. עופר המדריך מספר להם שבקיבוץ אין בית-כנסת. בנוסף לכך הוא גם משנה להם את השמות. נורי ייקרא נמרוד. אך נורי אינו מסכים לכך. עופר מציע, ששניהם ידברו על זה אחר-כך. הצעירים מקבלים חדרים ומתפלאים, כמה הכול יפה ומסודר. נורי פוחד מפני ריסוס ונזכר בריסוס שעברו בבואם ארצה
ובהשפלה הגדולה של אביו. היתה זו תחושה של ביזיון גדול. מתברר לנורי שבקיבוץ הם לא יעברו
ריסוס. אחר-כך הם הולכים לחדר האוכל – הצעירים נבוכים מן האכילה לעיני
כל חברי הקיבוץ המתבוננים בהם. הצעירים לומדים, כיצד יש לאכול ומהו כלבויניק.

הפרק הרביעי מתאר את חווית העבודה הראשונה בקיבוץ. אין התלהבות ללבוש את בגדי העבודה ולצאת לעבוד. נורי עומד על זכותו להיקרא בשמו ולא נמרוד. כל הקבוצה עובדת בקטיף, מתנהלת כעין תחרות ביניהם. העבודה מעייפת אותם והם מצפים לזמן השתייה. תחושה של בושה בקרב רבים מהצעירים על העבודה הזאת, תלונות על לכלוך, והתמרדות של כמה מהצעירים.
לאחר, סוניה המדריכה אוספת את כולם. היא אומרת כי אירע דבר חמור.
הדבר הוא שחלק מהצעירים לא יצאו לעבוד. ישי המדריך אומר, כי גם בני הקיבוץ עובדים בעבודות אלו. המשך הפרק מתאר את הקושי של ביקורי בני משפחה מהמעברה אצל
הצעירים בקיבוץ.

הפרק החמישי מתאר שוב את חווית העבודה. נורי מתנדב לעבוד בזבל, למרות שחבריו קוראים לו מטומטם. הוא נכנס לאורווה, נזכר בסוסים האצילים של בגדד, אשר אביו היה לוקח אותו לראותם בתחרות. נורי נפגש עם דולק, חלוץ מבוגר שוויתר על לימודי כימייה, והלך להיות חקלאי פשוט. דולק מדבר על-כך, שיהודים צריכים לעסוק בעבודת כפיים ומבטיח לנורי ללמדו לרכב על סוס. במהלך העבודה נורי נפצע מהקלשון, אך מנסה להסתיר זאת מחבריו. נורי גאה מאוד בעבודתו בזבל.

הפרק השישי מתאר את חווית המפגש בין הצעירים לבין התלמידים הוותיקים מהקיבוץ. מצול קורא להם בני-אלים. בעת האירוח הם מדברים בחופשיות, מתעלמים מנורי וחבריו, כאילו הם לא קיימים. גם טיול משותף יוצר התנגשויות וריבים אלימים.

בפרק השביעי הצעירים לומדים מהי דמוקרטיה. הרצל, אחד הצעירים, נזכר בהפגנות בעיראק, הפגנות המעוררות בו התלהבות. הוא נזכר גם בעלייתה של משפחתו ארצה. אותם ימים הם ימי-סוף חודש אפריל והצעירים מתכוננים לאחד במאי. הצעירים אינם יודעים בדיוק נגד מי עליהם להפגין בחיפה. סיסמאות הסוציאליזם אינן נקלטות במוחם. מתואר גם עימות בין נורי לאבנר על השלטון בקבוצה.

בפרק השמיני מתואר עימות נוסף והפעם בנושא החופשות. במקרה זה נורי מייצג את הצעירים, הדורשים יותר חופשות. הם מתגעגעים למעברה. חופשות אלו אינן מושגות בקלות ונורי כותב מכתב לעליית הנוער ומבקש יותר חופשות. המדריכים, ובעיקר סוניה, כועסים עליו. נורי אינו מקבל גיבוי למאבקו והוא מתאכזב מחבריו.

בפרק התשיעי מנסה נורי להשוות בין אביו לבין דולק העובד בזבל. אביו לעולם לא יהיה חלוץ כמו דולק. נורי בורח אל הטבע ונהנה מחברתו של ראובן. סוניה מזמינה את נורי לחדרה ומסבירה לו, כי ממנו היא דורשת יותר מאשר מן האחרים. אטקה המטפלת מגלה, כי מישהו גנב פירות וירקות. נורי דורש שהגנב יגורש מן הקיבוץ. להפתעת כולם מתברר, כי היה זה ראובן. הוא מתוודה, כי לקח את הפירות והירקות למען הוריו. סוניה מחליטה להשאירו בקיבוץ, אך ראובן מחליט לעזוב בכל-זאת. כולם מאשימים את נורי בכך, אך הוא מנסה להתנצל ללא הצלחה.

הפרק העשירי מתאר, כיצד אטקה המטפלת הייתה בודקת את תרמילי הצעירים לפני צאתם מן הקיבוץ לחופשה במעברה, וזאת כדי שלא יגנבו. הצעירים הכועסים זורקים את התרמילים למרפסתה של אטקה ויוצאים הביתה בלעדיהם. סוניה מצרפת לתרמילים חבילות שי להורים.
הילדים אינם מסכימים לזאת וכועסים על אטקה.

פרק אחד-עשרה נפתח בתיאור משיכתו של יורם בן הקבוצה לנילי-מכנסיים. קבוצת הצעירים מכינה הצגה, העוסקת ביהודי מבגדד ממחתרת ציונית כל מה שעבר עליו עד שהגיע לארץ ישראל ונהרג במלחמת השחרור. אף אחד מתלמידי הקיבוצים ומחברי הקיבוץ לא הגיע להצגה. מצול מציע לערוך חאפלה, מסיבה. יגאל מנגן בתוף ומצול מנגן העוד. הם שרים שירים, המבטאים את הווי חייהם. גם בלילות הבאים הם עורכים חאפלות וגם סוחבים תרנגולות מן הלול.
(זוהי סחיבה נוסח הפלמ”ח). נורי נזכר בחגיגות העליזות בבגדד.

פרק שנים-עשר נפתח בנאומה של סוניה על מורשת העבר. העבר שלה, המרד שלה, כאשר התנתקה משורשיה כדי להיות אדם חדש בא”י. סוניה מספרת שאכן, יש יופי במזרח, אך עליהם להכיר את היופי של תרבות המערב כולל המוסיקה שלו. נורי וחבריו צופים בחידון מוסיקלי, המתנהל בין תלמידי הקיבוץ. הם חשים מתוסכלים מול המוסיקה החדשה, מול העולם החדש שאותו אין הם מבינים. נורי מנסה להבין את המוסיקה המערבית על-ידי שמיעתה פעם אחר פעם
בחדר התרבות. ישי המדריך אומר לו, כי אפשר להיקלט בחברת הקיבוץ גם בלי לדעת את המוסיקה הזאת, אך נורי מתעקש ללמוד אותה.

פרק שלושה-עשר מתאר את הקשרים, שנוצרו בין מצול לבין רומנייה מבוגרת מעט יותר, אשר באה לחאפלות שלהם. היא היתה שרה בהתלהבות את שיריהם. נורי משתתף בחידון מוסיקלי עם תלמידי הקיבוץ. ומתאהב בניצה הבלונדינית וגם רוקד עמה. נילי-מכנסיים יוצרת קשר עם צביקה, בחור מן הקיבוץ. ונורי עוקב אחר אהבתם נילי מתלהבת מבני-הקיבוץ ומתקרבת לעולמם.
בפרק ארבעה-עשר מגלה נורי, כי דולק הוא דוקטור לזבל אורגני ונוסע לקונגרסים בחוץ-לארץ.
גם מצול בא לשמוע את דולק, המסביר לו את חשיבות מהפכת עבודת הכפיים. מצול איננו משתכנע, הוא מעדיף מסורת על מהפכה וחושב שדולק הוא מג’נון, משוגע.

בפרק החמישה-עשר רומזת נילי לנורי על בעיות בינה לבין צביקה. נורי חושב שצביקה עזב אותה. אבל, מתברר שנילי בהריון. נורי אינו מאמין, שנער מהקיבוץ יתחתן עם נערה מצפון עיראק.

בפרק שישה-עשר נודע לקבוצה שנילי בהריון. הבנים דורשים לסלק אותה מן החברה. הבנות מגלות שמחה לאיד יחד עם קנאה בנילי. נורי מגן על נילי מכעסם של בני הקבוצה. נורי נוסע יחד עם סוניה למעברה כדי לפגוש את הוריה של נילי ולספר להם על רצונו של צביקה לשאת אותה לאישה. אביה של נילי היה חזן בעיראק, הוא מקבל קשה את הידיעה, קורע את בגדיו ורוצה לשבת שבעה על הבת. סוניה ונורי חוזרים מאוכזבים לקיבוץ. לאחר זמן-מה נערכת החתונה.
האב מתפייס, כאשר מובטח לו, כי הילד ייקרא על-שם אביו.

פרק שבעה-עשר מתאר את ניסיון הקיבוץ קרית-אורנים לחדור למעברה, לפרוץ פנימה.
הם שולחים את נורי כמדריך מפני שהוא מכיר את מציאות החיים במעברה ויוכל לסייע להם.
נורי מתארח בביתה של סוניה, שותה קפה טוב, שמכין בעלה קובה, קצין גבוה בצבא ומקבל על עצמו את התפקיד. נורי חוזר למעברה. זו מעברה אחרת. הוא רואה את הפחונים, את הילדים
היחפים, את הפועלים. הוא פוגש את יהודה מן המעברה. יהודה מכיר את הוריו של נורי, נורי מספר לו על תפקידו ומתארח בביתו. הם מדברים על הקיבוץ ועל המעברה. נורי מחליט לערוך מפגש במעברה בין תושביה לנציגי הקיבוץ. המפגש מתנהל בצריף, שהוא המועדון המקומי.
התושבים מפצחים גרעינים. נשי המעברה כועסות על המדריכות הלובשות מכנסיים קצרים.
נורי קם, מספר להם על עצמו ומרכך את התנגדותם. הוא מרגיע את פחדם, שלא יקנו מהם את ילדיהם.

פרק שמונה-עשר מתאר את ניסיונו של נורי להדריך במעברה. רב המעברה כועס עליו, על שהלך עם נערת קיבוץ ביחידות. נורי מחליט לערוך פגישה נוספת והפעם בקיבוץ. נחצ’ה המדריך פותח בנאום, ואז מישהו מהמעברה מפסיק אותו בדבריו: “רוצים לאכול!” ילדי המעברה וילדי הקיבוץ מתנפלים על הכיבוד, לאחר מכן מתרחקים אלה מאלה. כולם מאוכזבים. המפגש נכשל.

פרק תשעה-עשר מתאר את חווית אהבתו הראשונה של נורי. הוא מוותר על ניצה, אשר לא-רוצה אותו. מגיעות לקיבוץ שלוש נערות עולות מפולין וביניהן ורה היפה. נורי מתאהב בה מן הרגע הראשון. קשה לו להתחרות באבנר, המבצע לכבודה תרגילי אקרובטיקה עוצרי נשימה.
חבריו של נורי מייעצים לו לנקוט יוזמה. אבנר מגלה יותר יוזמה ומתנדב ראשון לעזור לוורה הפולנייה בהכנת שיעורי הבית.

בפרק עשרים מזמינה סוניה את נורי לחדרה. היא דורשת ממנו ומחבריו הגשמה. רק אם הם יקימו קיבוץ במקום כלשהו, הם יוכיחו לעצמם ולקיבוץ קרית-אורנים, שהם מסוגלים לכך.
סוניה היתה בת שש-עשרה, כאשר מרדה בהוריה. גם על נורי למרוד. נורי מחכה למסיבת היובל. דולק מברך. נורי מודה בשם חבריו. בין השבחים הוא גם מביע ביקורת על הדור הצעיר של הקיבוץ, שנכשל בקליטת קבוצתו של נורי. דבריו מעוררים כעס בקרב כמה מן המאזינים.
אף אחד אינו רוצה להגשים, רק נילי רוצה. מצול נשאר בדעה שאין שוויון בינם לבין צעירי הקיבוץ. סוניה מדברת על המאמץ שבהגשמה ועל המהפכה. נורי חושב שהוריו לעולם לא יבינו מהו עניין ההגשמה. סוניה איננה יודעת על רגשי האשמה שלו כלפי משפחתו. הצעירים רוצים לחזור למעברה, כל אחד וסיבותיו עמו. הם לא רוצים להגשים, להקים קיבוץ, בגלל שהנוער לא קלט אותם. נורי מתכנן לא לחזור מחופשתו במעברה אל הקיבוץ.

הפרק האחרון הנושא את שם הספר מתאר את החזרה למעברה;
אוטובוס צפוף, ריחות רעים, דחיסות וצפיפות. נורי יורד מן האוטובוס בתחנה האחרונה, במעברה. אבו ג’מיל ג’מלתו יושב בדרך ומבקש נדבות. נורי נזכר, כיצד חי אבו ג’מיל בבגדד – חיי פאר מפוארים. נורי רואה את האוהלים, את הירקות, שמגדלים במעברה. נזכר בגעגועים בשווקים של בגדד. במעברה אנשים יושבים על שרפרפים. גברים רבים אינם עובדים. ילד אחד שואל, אם הוא מהקיבוץ. בעיניו נורי שייך לקיבוץ. הילד שואל אותו שאלות שונות על הקיבוץ, על-כך שילדי הקיבוץ וילדות הקיבוץ ישנים ביחד. נורי נבוך מן השאלות. הוריו של נורי מקבלים אותו בהתלהבות. אביו נותן לו כסף, מעות לחלקו בין עניי המעברה, גם לאבו ג’מיל ג’מלתו. נורי מוציא את התרנגול מתיקו. אמו כועסת ואומרת, כי זו טריפה. לא שוחט שחט את התרנגול כדת וכדין. התרנגול לא כשר.
אביו זורק את התרנגול מן הבית. אמו איננה אוהבת את הקיבוץ. נורי איננו יודע להשיב לשאלת אביו, האם הוא חוזר למעברה. אביו מציין, כי יהיה להם קשה כאן בלעדיו. אחיו ואחיותיו של נורי שואלים אותו על הקיבוץ, על החיים שם, על הטרקטור. הם רוצים לשנות את שמותיהם לשמות עבריים. הוריו משוחחים על רצונם של ילדיהם ללכת לקיבוץ. האם קיצונית יותר בהתנגדותה. האב טוען, שהמקרה אבוד. נורי שותה תה ונרדם. בחלומו הוא רואה תרנגול כרות-ראש.

2. אירוע שהרשים אותי במיוחד הוא “עניין הסחיבה”. (עמודים 94-97)
באחד הימים, אטקה המטפלת של הצעירים אספה אותם לצורך שיחה, דיון בנושא הסחיבות.
סיפור הגניבה הוא דרמטי ומתואר על-ידי דיאלוג. הפרשה היא קצרה יחסית. הגנב מתגלה כמעט מיד. אין תיאור של חיפוש ובילוש. התגלותו המהירה של הגנב מוכיחה, כי אין המדובר בגנב אמיתי. הרעיון שבגללו בחרתי את הקטע הזה הוא הרעיון של הענשה קולקטיבית. אטקה מאשימה את כל הילדים שהם גנבים. אטקה משפילה את הקבוצה כולה. כישלונו של אחד עלול להכתים את כולם. “אני לא יודעת איך אצלכם בבית, איזה חינוך קיבלתם שם, אבל כאן אתם…”
אני חושב שגישתה של אטקה היתה קיצונית, קשה ומזיקה למדיי. אני חושב שהיה עליה לנסות לגלות, למצוא, לשאול מיהו הגנב בדרכים יותר טובות ויותר נעימות. דבריה הקשים של אטקה גרמו לצעירים לחשוב שהם מעלו באמון שהקיבוץ נתן בהם. לאחר שאטקה סיימה את דבריה, הצעירים החלו לשאול מיהו הגנב, האשימו אחד את השני וכמעט אף פרצה תגרה בגלל ההאשמות הנגדיות. “מי זה? – שאלה נילי-מכנסיים בקול נחוש ותקיף” “המרוקאי שלך!”
נורי דורש, בפזיזות הדעת, אמנם, לגרש את הגנב. אני חושב שהצעתו של נורי, הצעה שבעצם דורשת לגרש אחד מחבריו מהקיבוץ נובעת מטון ונימת דיבורה של אטקה. הצעירים חשבו שהם מעלו באמון שניתן בהם ועל-מנת לרכך את כעסה של אטקה, כולם הסכימו עם נורי שצריך לגרש את הגנב. “החברה, שחשבה כי זה רצון המדריכים הצביעה”. לאחר ההצבעה הגנב האמיתי הודה במעשיו. “זה אני, אמר פתאום ראובן”. סילוקו של ראובן מכאיב, מפני שהוא נעשה על-פי החלטת הצעירים ולא המבוגרים סילקו אותו. ראובן אינו מתואר כרע או כפושע. הוא מודה בפשטות ובמבוכה, כי עשה זאת למען משפחתו. לבסוף סוניה מחליטה להשאיר את ראובן בקיבוץ.
(ראובן מחליט, על דעת עצמו לעזוב את הקיבוץ ולחזור למעברה). בסיומו של המאורע נמצא נורי במבוכה בגלל אי-תמיכה מצד חבריו. כל כוונתו היתה לטובה, כדי ליצור חברה טובה יותר, אך הוא לא יכול היה לצפות את אשר יקרה. ההחלטה של נורי היתה מקרית ומהירה.
לסיכום, בחרתי את הקטע על מקרה הגניבה מפני שהוא מכיל בתוכו
מספר נושאים חשובים שתמיד צריך לזכור אותם.
א. נושא הקולקטיביות (הענשה, האשמה, הכללה) – יתרונות וחסרונות.
ב. נושא “החיים והמוות ביד הלשון” – אם נורי לא היה מציע לגרש את הגנב, ראובן לא היה מגורש, חבריו לא היו כועסים עליו וכל המקרה יכול היה להתפתח אחרת.
ג. הרעיון שצריך לחשוב מספר פעמים ועל כל האפשרויות לפני שמחליטים החלטות חשובות והחלטות שיכולות לגרום לשינוי – (לחיוב או לשלילה)

3. דמותו של נורי עוררה בי הזדהות ולא דחייה. נורי, גיבור הסיפור הוא עולה חדש מעירק.
הוא שונה משאר התושבים הוותיקים של מדינת ישראל. הוא שונה בשפה, במנהגים, בלבוש, בתרבות וכו’. למרות השוני העצום בינו לבין החברה הקיבוצית שבתוכה הוא נמצא, נורי מנסה להתקרב אליהם, ל”אזוריים”, להידמות להם ולהתנהג כמותם. אבל בניגוד לדמויות אחרות בסיפור, הוא לא מגזים ברצון להידמות אליהם. נורי מנסה להידמות לאזוריים בדרכים רבות,
הוא מנסה לאכול את מאכליהם וטועם לראשונה בחייו דג-מלוח, הוא מתנדב לעבוד בזבל, דבר שאחרים לא הסכימו לעשות, הוא מנסה לשמוע ולאהוב את המוסיקה שלהם – המוסיקה הקלאסית ועוד. אבל, למרות כל המאמצים הוא לא מוכן לשכוח את העבר שלו,
את המשפחה שלו. הוא אינו מסכים לדרישות הקיבוץ להתנתק מהמשפחה שבמעברה.
חבריו מוצאים בו דמות מנהיג, והוא לא מנצל עובדה זו לרעה. הוא לא הופך ל”מנהיג כנופיות” אלא מנסה לתמוך בחבריו, לעזור להם, מייצג אותם ומגנה אותם לפי הצורך.
(מקרה בגניבה, המקרה שבו הרצל הועלב). הוכחה למנהיגותו הטובה מוצאים בבקשת הקיבוץ ממנו ללכת ולחנך את ילדי המעברה הסמוכה לקיבוץ.
לסיכום,
נורי מנסה להידמות לאזוריים מצד אחד, אבל, מסרב להיפרד מעברו וממשפחתו מצד שני.
רגשות שגורמות לכך שנורי יהיה חצוי בין 2 עולמות, לא שייך לגמרי לשום מקום. הוא לא לגמרי ילד-קיבוץ והוא כבר לא אותו נער שעלה מעירק. למרות המצב הקשה שבו הוא נמצא, הוא לא מתייאש ומסתדר עם המציאות בצורה טובה וחיובית. ועובדה זו עוררה בי הזדהות, רגשות חיוביים ולא-שליליים.

4. רקע היסטורי: השנים הם ראשית שנות החמישים, לארץ ישראל החלו להגיע קבוצות עולים גדולות בעיקר מארצות ערב, עולים אלה שוכנו במעברות ואוהלים. הסוכנות היהודית היא זאת שגרמה לעלייה ארצה. הסוכנות היהודית פעלה בשני תחומים:
א. הבאת נוער במסגרת “עליית הנוער”.
ב. הבאת יתר העולים.
את הדגש היא שמה על “עליית הנוער”, הסוכנות חשבה שאם בני הנוער ממשפחה מסוימת יעלו ארצה הם יגרמו גם לשאר המשפחה לעלות לארץ ישראל גם כן. נוער זה אשר הובא לארץ הופנה לקיבוצים, אשר חלק גדול ממנו נשאר שם ונקלט בין חברי המשק. יתר העולים הובאו למחנה אשר נקרא “שער עלייה” ומשם הופנה למחנות עולים ולמעברות. ההתייחסות לעולים היתה כאל נחותים וההרגשה הזאת ליוותה אותם לאורך כל הדרך. הרגשה זו החלה מיד עם הגעתם כאשר הם רוססו כעדר ב- D.D.T, דבר אשר השאיר את רישומו לאורך כל השנים, לאחר מכן הם שוכנו באוהלים בתנאים קשים ביותר, קור בחורף וחום בקיץ.

5. הבעיות החברתיות:
ההבדל בין עירק לישראל: קיימים הבדלים גדולים מאוד בין מדינת ישראל לעירק; בשפה, בתרבות, בלבוש, ברמת החיים ובאורח החיים. זהו מפגש בין שתי תרבויות שונות.
החיים בעירק היו חיים ברמה גבוהה, היהודים בעירק נשאו בתפקידים הבכירים: סוחרים, עורכי דין, רופאים וכו’. הם היו עשירים מאוד וזו הסיבה לשנאת הערבים אליהם. כאשר היהודים מעירק עלו ארצה הם נאלצו להשאיר את כל רכושם ובארץ תנאי המחייה שלהם היו שונים לחלוטין:
הם נתקלו בעוני, ברעב, במחלות וברמת חיים נמוכה.

ההבדלים בין הקיבוץ למעברה היו משמעותיים ביותר הן ברמת החיים והן באורח החיים. מבחינת רמת החיים: במעברה העולים נאלצו לחיות באוהלים ובצפיפות ובנוסף לכך ברעב, כמו-כן הם היו חשופים לפגעי מזג-האוויר ואילו בקיבוץ חיו ברמת חיים גבוהה יחסית, שוכנו במבנים, היו להם מרחבי מחייה, מזון בשפע, ניקיון והגנה מפני מזג-האוויר. מבחינת אורח החיים: במעברה החיים היו צנועים הן בלבוש והן בחיי- החברה ולמרות הצפיפות חיו בעצמאות כאשר כל משפחה חיה את חייה ללא התערבות אחרים. לעומת זאת החיים בקיבוץ – חיים בשותפות כאשר כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.

הדת בקיבוץ ובמעברה: העולים החדשים שעלו מעירק היו אנשים דתיים וחלקם אף היו דתיים מאוד והדבר נובע מכך שבגולה הדת היוותה גורם מייחד ומאחד. העולים שהגיעו למעברות שמרו על ערכי הדת, דבר אשר נתאפשר עקב הסביבה בה הם חיו וכן אי-השתלבותם בוותיקי הארץ.
לעומתם, העולים שהגיעו לקיבוץ נתקלו בחילוניות ואי-שמירת הדת מפני שבקיבוץ הדת לא היוותה גורם מרכזי, לא היו בתי-כנסת וכל-אחד האמין בדת לפי רצונו החופשי.

היחס למשפחה בקיבוץ ובמעברה: העולים החדשים שחיו במעברה היו רגילים לחיי משפחה מאוחדת, האב והאם היו מכובדים ע”י ילדיהם ואסור היה להם להמרות את פיהם. ואילו בקיבוץ כל החברים היו כמשפחה אחת גדולה. המושג “משפחה מצומצמת” לא היה קיים מפני שההורים והילדים חיו בנפרד ועל-כן כמעט ולא הורגשה האווירה המשפחתית המקובלת.

ההבדלים במושגי המוסיקה: המוסיקה משמשת כאמצעי בידי הסופר להעברת הרעיון של ההבדלים החברותיים. שני הסגנונות המוסיקליים (המוסיקה הקלאסית והמוסיקה המזרחית)
שמשו אף הם כגדר בין המעברה לבין הקיבוץ. המוסיקה הקלאסית זוהתה עם אנשי הקיבוץ וילדי העולים שהגיעו לקיבוצים שמעו יותר ויותר מוסיקה קלאסית, אט-אט התרגלו אליה וחלקם אף החל לאוהבה, דבר זה בא לידי ביטוי כאשר נורי, גיבור הסיפור השתתף בחידון המוסיקלי שנערך בקיבוץ (בסוף הספר).

ההבדלים בין “האזוריים” לילדי העולים: ילדי העולים שונים מהאזוריים באופן מוחלט, האזוריים הם אדישים כלפי עניין העלייה ואינם מנסים ליצור קשר עם ילדי העולים ולעתים הם אף לועגים להם, לעומתם ילדי העולים הינם ילדים חברותיים המנסים ליצור קשר עם האזוריים אך הם נתקלים באדישות, חוסר עניין והיענות.

בעיית החלפת השמות: העולים החדשים נתקלו בבעיה נוספת והיא בעיית השמות החדשים והמעוברתים, שמותיהם שהיו רגילים לשמוע מרגע צאתם לעולם ובמשך שנים משתנים
לפתע.

בעיות התקשורת הלקויה בין ילדי המעברה להוריהם הנובעות מרקע שונה, ממנטליות שונה.
דוגמא אופיינית לכך ניתן למצוא בספר, כאשר נילי-מכנסיים הרתה והיה עליה לספר להוריה על כך, נורי ואנשי-הקיבוץ עשו זאת במקומה. קטע זה הודגש בסיפור ותגובת ההורים מפורטת בפירוט רב.

6. “תרנגול כפרות” הוא שמו של הספר וגם שמו של הפרק האחרון. בפרק זה מביא נורי למשפחתו אשר במעברה תרנגול כרות כמתנה. המתנה נדחית בבית בגלל השחיטה הלא-כשירה.
התרנגול בפרק זה מקבל משמעויות רבות: דחיית התרנגול, מתנת הקיבוץ, מסמלת את דחיית עולמו השני של נורי – הקיבוץ שבו אבדו ערכי הדת והבית. התרנגול כרות הראש מסמל את האטימות של הקיבוץ (כרות ראש = לא שומע, לא רואה, לא חושב ומתחשב). התרנגול משמש כסמל מתמשך לאורך כל הסיפור. כל נער הוא תרנגול בפני עצמו, בייחודיות שלו;
למשל, שערו של נורי – הכרבולת, שירתו של ראובן – קריאתו של התרנגול, רדיפתו של בוזגלו אחרי הנערות – התרנגול השולט בלול והתרנגולות. הרבה סמלים מועברים דרך התרנגול גם בפרק האחרון וגם לאורך כל הספר כסמל הייחודיות והגאווה (תכונות המיוחסות לתרנגול), וסמל לניגוד בין הקיבוץ למעברה כשני צדדים שונים בחברה הישראלית של שנות החמישים. המסרים מועברים דרך התרנגול בצורה מרומזת שמובנת רק אחרי מחשבה מעמיקה על הסיפור ומשמעויותיו.