עזרא ממשיך את דברי הימים ב’ ל”ו. בספר מתוארת המשך ההיסטוריה שבאה לאחר דברי הימים. בעוד שספר דברי הימים מתרכז בהיסטוריה עד חורבן בית 1, הוא הקדיש מעט מאוד מקום לשיבת ציון. עזרא מרחיב את היריעה בנושא בית2.
האישיות ההיסטורית הראשונה בתנ”ך היא אברהם, והאחרונה הוא נחמיה. ביניהם עברו כ- 1500 שנה.
התנ”ך מרחיב ומצמצם ע”פ העקרונות הבאים: מרחיב כשיש חידוש, אך כאשר התוצאה חוזרת על עצמה הוא יתמצת אותה במשפט. דוגמא היא זה שסיפרו בהרחבה רבה על השופטים הראשונים, אך על שמגר, שלא חידש כלום, סיפרו רק במשפט.
כאשר המספר מספר על עיקרי יהדות הוא מרחיב, ואף חוזר על עצמו. יש 4 ספרים שעוסקים בחוקים, לוחות הברית חוזרות במלואן 2 פעמים, אך כשמדובר בהיסטוריה כוללת יש התעלמות.
החידוש של עזרא ועוזריו הוא לא תיאור היסטוריה רצופה, אלא תיאור אפיזודה היסטורית מסוימת שהכותב מצא לנכון להרחיב עליה.
פרק א’
פרק א’ עוסק בהצהרת כורש. ההצהרה מזכירה במעט את הצהרת בלפור, כי משתמע ממנה שיש מיעוטים אחרים בארץ. ע”פ ההצהרה ניתן לנהוג לפי הדת בא”י, אך הדבר זהה גם לגבי המיעוטים האחרים. הצהרת כורש נתנה אוטונומיה דתית בלבד. ההצהרה ניתנה בשנה הראשונה שבה הצליח כורש להשתלט על האימפריה הבבלית, ולתפוס מקום ראשון במערך הבינלאומי.
הפסוק הראשון מספק שתי נקודות מבט: יהודית ופרסית. נקודת המבט הפרסית היא ההיסטריוגראפית, ואילו נקודת המבט היהודית היא ההיסטריוסופית – תפיסת התנ”ך, היהודית, שמיצגה הוא ירמיהו שהיה הנביא באותה תקופה.
המעשה שעושה כורש הוא חד פעמי וחריג בחברה – הוא מעביר את הצהרתו גם בע”פ וגם בכתב. הסיבה לכך היא שמעט מאוד אנשים ידעו קרוא וכתוב באותה תקופה, כולל המלך, שהיו לו יועצים שעשו זאת בשבילו.
כבר פסוק 1 מוכיח שהחברה משתנה, ולכן המידע מועבר גם בכתב. הוא מועבר לעמים שיושבים מסביב, וגם ליהודים בתפוצות. מאחר שהיו הרבה גלויות היו יהודים בהרבה תפוצות, והכוונה הייתה שהעלייה תהיה מכל התפוצות. בא”י ישבו באותה תקופה עמונים ואדומים שלא רצו בעליית היהודים. כורש נתן ליהודים התר לשבת בארץ, ושאר העמים היו צריכים לחיות עם זה, מאחר שזהו צו שמופיע גם בכתב.
כורש נושא את דבריו בשם אלוהי השמים – אל אוניברסלי. הוא לא נושא את דבריו בשם מסוים של אלוהים כי כל דת נותנת לאלוהים את נשם שלה. הוא נושא את דבריו לעמים ולדתות שונות, ולכן הוא משתמש במונחים אוניברסליים: אלוהים שברא את השמים ואת הארץ.
עיקרה של הצהרת כורש היא במילים: “לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה”. זהו פירוט יתר, מאחר שכל אחד יודע איפה נמצאת ירושלים. הסיבה היא שלכל שליט במפרץ הפרסי היה יועץ לענייני דתות, שייעץ על כל דת, ובכל התקופות הקימו ליהודים מרכזים דתיים בכל ארץ (כמו זה שבוילנא), והם נקראו ירושלים, מאחר שהיו חלופה למרכז האמיתי שנחרב. כורש ואנשיו מנסים להרוס את המרכזים שבגלות ולבנות אחד בלבד – בירושלים. ע”י כך הם מדגישים את העיקרון שמי שרוצה להיות יהודי, צריך להיות בארץ.
העלייה לארץ היא לא חובה, אך מי שלא עולה חייב לתת תמורה ולעזור ברכוש לאלה שכן עולים, מאחר שהם מתחילים בדרך חיים חדשה, וצריכים תמיכה כלכלית.
העולים לארץ הם ראשי אבות – ישראל, לווים וכוהנים. החל מהעלייה הזו לארץ אין יותר חלוקה לשבטים. מכאן והלאה האוכלוסייה בארץ מחולקת לפי החלוקה המפורטת למעלה, כאשר ישראל מהווים את הרוב. מבחינת יחס העולים לארץ – משפחה אחת של כוהן ולוי על 3 ישראל. רוב העולים היו דלת העם, עניים חסרי מקצוע, שחונכו לפי היהדות שישראל צריכים לקיים את הלווים והכוהנים.
בפרק ו’ בספר עזרא מופיעה שוב ההצהרה, ושם היא נקראת דכרונה – רשימת היתר לעלייה. ההצהרה המופיעה שם מפורטת יותר, ומפרטת את ההוצאה לפועל של הצהרת כורש.
הצהרת כורש הדרכונה
רמה אישית הוראות מעשיות לביצוע
הצהרת כורש הדרכונה
מבוא: העלייה – פקודת האל
היתר לבניית ההיכל צו לבניית בהמ”ק אשר בירושלים
פנייה לבני עמו של ה’ להתגייס למען בניית הבית הוראה למימון הבנייה ע”י המלוכה + הוראה להחזיר מבבל לי-ם את כלי הפולחן שנלקחו
כותרת וציון תאריך
החזרת חפצי הקודש היא משום שע”פ היהדות כשרוצים לקדש מקום צריכים להעביר אליו חפצי קודש עתיקים ממקום אחר, ואז המקום הופך למקודש. בכדי לשוות לבית המקדש השני מעמד מיוחד, של מקום כבוד, מחזירים את האוצרות של בית המקדש הראשון ושמים אותם שם.
בראש העולים נמצא ששבצר, שיש הטוענים שהוא בעצם זרובבל (מנהיג בית2). שני השמות הם בבלים, דבר המוכיח שהטענה לא נכונה, כי לא ייתכן שלאדם יהודי יהיו שני שמות בבליים. ששבצר הוא דמות שלא מפורט עליה כלום, וכנראה שהוא נכדו של יהוכין.
רבים מהעלייה הזו חזרו לגלות מאחר שלא התאקלמו בארץ.
פרק ג’
בפרק ג’ (שהתרחש הרבה אחרי פרק א’) יש שתי אפיזודות. בפסוק 8 עברו 5 חודשים והתחלפה השנה. בין העלייה הראשונה לשניה לא קרה כלום – הייתה אכזבה בקרב העם. מופיע שם מאמר מוסגר שבו מסופר שנפלה עליהם אימה מתושבי האזור. המצב בארץ גרוע מבחינה ביטחונית, והמנהיגים חייבים לנקוט בפעולה מיידית על מנת להשאיר את העולים בא”י.
החודש שבו מתרחשת האפיזודה הוא חודש תשרי, שבו יש את ראש השנה ואת החגים: יום כיפור וסוכות. לצורך קיום המועדים צריכים מרכז פולחני, והדבר הזמין ביותר הוא בניית מזבח, מאחר שאי אפשר להקריב בבית המקדש. כדי לבנות מזבח צריך אבנים, לקדש אותו ולווים וכוהנים. המטרה בבניית המזבח הייתה לגבש את העם מבחינה לאומית, חברתית ודתית.
לאחר בניית המזבח החלה התעוררות חיובית עם. יש מאמר מוסגר שאומר שבית המקדש לא הוקם עדיין. המשימה העומדת בפני שבי ציון בעלייה השניה היא להקים את בית המקדש השני .
דגם בית המקדש השני היה בית המקדש של שלמה המלך – המבנה היה מפואר, ועלה המון כסף. בית המקדש הזה היה מה שרצו לבנות ראשי בית 1 אך לא יכלו כי לא היה להם מספיק כסף. חגי אמר שבית המקדש חייב להיבנות מחומרי הארץ, כי הפאר וההדר לא חשובים – חשוב רק המבנה. לא חשוב המראה – העיקר העיקרון שהוא הברית בין ה’ לעם.
הבצורת שתקפה את הארץ היא באשמת הפסקת בניית בית המקדש, ע”פ הנאמר בטקסט.
כאשר נבנה בית המקדש ה- 1 נשא שלמה תפילה ארוכה שבה נאמר שבימ”ק כורת ברית בין ה’ לעם. זהו המבנה היחיד שבו נכרתה ברית כזו.
פסוקים 15-17 הם סיכום הספר. ע”פ נאמר ש:
1. ייווצר כבוד ע”י זה שאומות העולם יראו במקום מרכז פולחני, ולא רק היהודים ייראו אותו כך.
2. בזכות המקדש ישרור שלום בארץ בין האוכלוסייה, ולכל מקום תצא בשורת השלום.
3. עם בניית ההיכל תיפסק הבצורת, וגם הבעיה הכלכלית שנובעת ממנה.
בניית בית המקדש לא פותרת את כל הבעיות – הכוהנים לא עסקו במשרותיהם. הדובר מפגין בקיאות בנושא הדת: מה יודעים המנהיגים הדתיים, ואם הם לא יודעים אז אין מי שינהיג את העם.
לאחר שנמצאו דיני ההיטהרות נהפכה השאלה לנמשל כלפי העם, כאשר הנמשל אומר שכאשר עם ישראל נמצא בגלות הוא טמא, וכאשר הוא נמצא באץ, למרות שהוא מוקף אויבים, הוא מוגן ושומר על ייחודו.
המתרחש בעזרא מזכיר את המתרחש היום: יש את השלטון החילוני שמיוצג ע”י זרובבל ואת השלטון הדתי שמיוצג ע”י יהושוע בן יהצודק הכהן.
בפסוק 10 מופיעה המילה “בכי” שלה שתי משמעויות אפשריות: הראשונה של שמחה והתרגשות, והשנייה של בכי ואכזבה, מצורתו החיצונית של הבית. לפי המשך הפסוק הכוונה היא לשמחה, אך לפי הכתוב קודם זהו בכי של אכזבה.
