פוסט: סיכום על הקוראן

הקוראן
הקוראן הוא הספר הקדוש לכ-8 מיליון מוסלמים בעולם רבים מהם יודעים אותו רובו או כולו בע”פ ובשפתו המקורית. המוסלמים מעריצים את הקוראן הערצה עמוקה כי כולו דבר אלקים לנביא אשר הורד אליו קטעים ע”י המלאך גבריאל מן “הלוח הגנוז”. כשמוסלמי עולה לקרוא בספר הקדוש ייטהר כמו לתפילה.

מבנה הקוראן ולשונו
הספר נקרא “קראאן” לשון הקראה. הוא מולק ל-114 פרקים וכל פרק נקרא “סורה” כל סורה מתחלקת לפסוקים והפסוק נקרא “איה” הסורות מסודרות בדר”כ לפי אורכן הארוכות בתחילה והקצרות בסוף.
הקוראן כפי שהוא בידינו כיום, מסתיים בשתי סורות קצרות אם כי לא הקצרות ביותר. היקף הקוראן כולו דומה להיקף חמשת חומשי התורה ומספר פסוקיו עולה על 6,000, בקוראן דימויים והמשלות לרוב, הבאים להמחיש דברי פולמוס ותוכחה.

תוכנו של הקוראן
מבחינת תוכנו אפשר לחלק את הקוראן לשני חלקים ברורים: הסורות מתקופת מכה והסורות מתקופת אלמדינה. מספרם של הסורות מתקופת מכה מגיע ל-90 רובם קצרות ומצויות בסוף הספר. שלושה נושאים עיקריים מופיעים בסורות אלה: א. תיאור יום הדין.
ב.גדול האל ויחודו.
ג.סיפורי נביאים ושליחים.
הסורות מתקופות אלמדינה משקפות נאמנה את השינוי שחל במוחמד לאחר ההגירה לאלמדינה. בסורות אלו אנו שומעים את הד המאורעות של התקופה הד המלחמות הראשונות ובעקבותיהן התפתחות דיני מלחמת מצווה, שלל וכד’. אנו רואים כיצד מתגבשת דת האיסלאם לדת ערבית עצמאית ושומעים גם הדים למאורעות בחייו האישיים של הנביא. אולם גם בתקופה זו תופסים סיפורים קדומים, בעיקר סיפורי התורה משולבים בדברי אגדה ידועה לנו ושאינה ידועה לנו, חלק נכבד בסורות. בסיפורים אלה יש אי דיוקים רבים, הנובעים לא רק משילוב האגדה המאוחרת בהם, אלא כנראה גם מתוך אי הבנה או מתוך אי ידיעה, דברים שעוררו את לעג יהודי אלמדינה.
חלק חשוב ביותר בסורות מתקופה זו תופסים דברי חוק ומשפט בשטחים שונים: דיני פולחן, ואיסורים שונים דיני אישות,דיני מלחמה, ודרישות מוסר חוזרות ונשנות. הקוראן מכיל את ראשית המשפט הציבורי והפלילי וקובע עונשים לעוברים על החוק תקנות אלו משמשות יסוד לספרות ההלכה הענפה “פיקה” שקמה באיסלאם כדי לפרט דינים אלה ולבנות על יסודם שיטת הלכה שלמה ואחידה, המקיפה כל פרט בחייו של המוסלם.

עריכת הקוראן
הקוראן לא הועלה על הכתב בימי מוחמד עם כי בוודאי רשמו שומעיו סורות מסויימות עוד בתקופת חייו. אולם שמירת הנבואות נעשתה בד”כ בצורה המקובלת באותה תקופה והיא זכירה בע”פ ומסירה בע”פ מאיש לאיש יתכן שבדרך זו אבדו מספר סורות. יודעי הקוראן יתפזרו לכל עבר כמה מהם נפלו בקרבות וכמה מהם זקנו ומתו. אז עלה על דעת המוסלמים לקבץ את דברי הנביאים בספר ולשומרם לדורות, העריכה הסופית נפלה בחלקו של החליף השלישי, עת’מאן בן עפאן אשר מינה וועדה מיוחדת לתפקיד איסוף הקוראן וההכרעה בין הגירסאות השנויות במחלוקת מזכירו של הנביא מילא תפקיד נכבד בעריכה זו ולאחר עבודה ממושכת ואיסוף הפסוקים תמה ונשלמה המלאכה כ-20 שנה לאחר מותו של מוחמד. העריכה לא נגעה בד”כ בתוכנם של הדברים והשאירה טעויות לשון ודקדוק, שיבושי סיפורים ורמזים אישיים בלתי רצויים, כמו שהם.

הפרשנות
המוסלם רואה בפרשנות את המכשיר להבנה טובה יותר של דבר אלקים בקוראן, אך לגבי חוקר דעת האיסלאם יש לה חשיבות העולה אף הזו של הקוראן כי פרשנות הקוראן משקפת את התפתחות האיסלאם לדורותיו. כל דור ודור מצא יישור לדעותיו בפסוקי הקוראן וכל עוד הוגי דעות פירש את הקוראן בהתאם להשקפותיו. כך נולדה ספרות – פרשנות אשר חלקה פירושים שיטתיים לקוראן כסידרו וחלקה פירושי פסוקים. יתר על כן חלק גדול מכלל המדעים באיסלאם צמח לראשונה כספרות עזר ובתוכם מדעי הלשון לסוגיהם, ספרות ה”חדית” וההלכה של העולם בכלל ושל הנביא והאסלאם בפרט.

יחס המוסלמים לקוראן
המוסלם מעריץ את הקוראן הערצה עמוקה ומאז ראשית האיסלאם ועד ימינו לימוד הקוראן הוא חלק חשוב בהשכלתו של כל מוסלם.
הערצה זו הגיעה למימדים מפליאים המתבטאים במיוחד בשני עיקרי אמונה חשובים:
א. “אעג’אז אלקראאן”. על סמך פסוקים מסויימים קבעו חכמי הדת המסולמים שהקוראן שהוא גם ספר הפרוזה הראשון בערבית הוא המושלם בספרים מבחינת התוכן, הלשון והסגנון כאחד
ב. “אלקראאן גיר מח’לוק”. אחרי ויכוח ממשוך בין התיאולוגים המוסלמים נתקבל באיסלאם האורתודוכסי עיקר האמונה שהקוראן הוא נצחי כאל עצמו אולי גם בגלל ההנחה שאם ייחשב הקוראן כנברא יהיה בלתי מושלם ופגום ככל דבר אחר שנברא.

במשך זמן קצר גם כפתה את דעותיה בכוח
אינקויזיציה אכזרית על המוסלמים והכריחתם להודות בכך שהקוראן הוא ספר נברא.

תרגומי הקוראן
הקוראן תורגם לשפות זרות עוד בימי הביינים המוקדמים כיום הוא נפוץ בעשרות לשונות שונות בלווית פירושים הלקוחים ממסורת הפרשנות המוסלמית או מן המדע המזרחני. גם מוסלמים עסקו בתירגום הקוראן בימי הביינים על אף התנגדותם של מרבית חכמי הדת. לעברית תורגם הקוראן פעמיים והתרגום הנפוץ הוא תירגומו של י.י. ריבלין. מספר המחקרים על הקוראן בשפות השונות הוא גדול מאוד ועדיין לא נגלו כל תעלומותיו.

העדות-“אלשהאדה”
כל מוסלם מעיד פעמים רבות בכל יום ויום “לא אלה אלא אללה ומחמד רסול אללה” אימרה זו המלווה אותו מרגע הוולדו ועד יום מותו. די באמירת ה”שהאדה” כדי לקבל את דת האיסלאם, ואילו החוזר בו מן העדות הזו חוזר בו ע”י כך גם מן האיסלאם ודינו כדין המשתף שותפים לאל וכדין המקלל את אלוקים או את הנביא-דין מוות.
אפילו עדות חשובה זו אינה מצויה בקוראן בצרופה המלא,אך חלקה הראשון חוזר בו פעמים אחדות בשינוי קל ויש פסוקים רבים המעידים על תוכן חלקה השני.
בתקופה קדומה למדי צמחה באיסלאם ספרות תיאולוגית ענפה, אשר דנה במשמעותה של עדות זו, במהות האל ותאריו הרבים הנזכרים בקוראן, ביחסו לבני האדם ולעולם בהערכת האמונה לעומת המעשה הדתי וכיוצא בזה שאלות לרוב, אשר רובן התעוררו באיסלאם בהשפעת הפילוסופיה היוונית והתיאולוגיה הנוצרית.

התפילה – “אלצלאה”
(לשון “צלותא” הארמית, והכתיב בקוראן “צלוה”)

בתקופת אלמדינה נזכרת התפילה “הבינונית” נוסף לשתי התפילות שהמוסלמים חויבו בהן עוד בתקופת מכה.
אולם בפרטי דיני התפילה נשארה קירבה גדולה ליהדות ואולי אף במבנה התפילה. לכל תפילה קודמת טוהרה: הטהרות חלקית- לתפילות היומיות והיטהרות שלמה- לתפילוות יום השישי והחגים ובמקרים מסוימים אחרים. ה”ודוא” פירושו רחיצת הפנים, הזרועות וכפות הרגלים עד הקרסולים לפי נוהג מסויים. מותר לקצר את התפילה במצבים מיוחדים כגון: סכנה בדרכים וזאת גם מבלי לעמוד בהליכה ומבלי לירד מעל בהמת הרכיבה או תוך חיבור שתי תפילות במועד אחד התפילה עצמה מורכבת מתנועות גוף, אשר תפקידן כנראה להביע כניעה מוחלטת לאל, והחלק המילולי המתלווה לפעולות אלו מועט ובלתי מגוון ביחס לתפילות המקובולות אצלנו. אין גם סידור ומחזור באיסלאם.
המוסלם פותח באימרה קצרה המביע את כוונתו ואת נכונותו לקיים את מצוות התפילה ואת הכרתו בגדולת האל. הכרה זו מתבטאת בהכרזה “אללה אכבר” (אין גדול מאללה) קריאה זו חוזרת ונשנת בשעת התפילה. את חמש התפילות היומיות וכן תפילות רשות נוספות רשאי כל מוסלם לקיים במקום הרצוי לו, אם כי התפילה במסגד תמיד עדיפה. אולם בכל מקום יש להקפיד על מועד נכון של התפילה, יש להקפיד על טוהרת המקום וטוהרת המתפלל ובגדיו ועל הפנייה לכיוון מכה בעת התפילה הרבים המתפללים על שטחי תפילה מיוחדים, אך המקפידים משפילים בחוזקה את ראשם בשעת הסגידה לעפר הארץ ואף אינם מוחקים עדות עפר זו מעל מצחם. רבים מוסיפים לתפילת החובה סורות נוספות מן הקוראן וכן תפילות בקשה אישיות.

המסגד – “מסג’ד”
כבר צויין שביתו של מוחמד היה המסגד הראשון ואב הטיפוס למסגדים הראשונים שנבנו מחוץ לחצי האי ערב. אולם עד מהרה השתנה המבנה הפשוט של המסגד ופינה מקום לבנייני פאר גדולים הבנויים בכל ארץ. מקימי מסגדים אלה ביקשו להקל על המאמין את קיום המצוות המוטלות עליו, אך יחד עם זאת רצו למלא גם אחר דרישות האמנות המקובלות בתקופתם. לכל הבניינים השונים הללו שנבנו במשך דורות רבים על פני תבל כולה, ואשר כמה מהם זכו לשם עולם בשל יופים הרבף דברים אחדים משותפים הנחוצים כדי לעשותם בתי תפילה למוסלם. נציין כאן את החשובים שבדברים אלה:

1. מים שוטפים לתפילה, ע”פ רוב בצורת באר סגורה בחצר, אשר ברזים לה לכל צדדיה.
2. “מאד’נה” – מגדל גבוה, ממנו קורא ה”מאד’ן” את המאמינים לתפילה חמש פעמים ביום.
3. ה”מחראב” – בכל מסגד ומקום תפילה מצויה גומחה בקיר הפונה למכה אשר מציינת למוסלמים את כיוון התפילה.
4. ה”מנבר” – ליד ה”מחראב” במה מוגבהת לדרשן, העשויה ע”פ רוב עבודת מופלאה ומדרגות עץ גבוהות אליה.
5. כל הנכנס למסגד, לאחר חליצת נעליים, נתקל מיד בעובדה הבולטת בכל מסגד: המסגד ריק, ריק משולחנות, ספסלים וכסאות, ריק מכל פסל ותמונה דמות אדן וחי, שכן איסור פסל ומסכה מצוי גם באיסלאם.
התפילה בציבור במסגד נערכת בימי שישי – “יום אלג’מעה” שהוא היום המקודש לאיסלאם. מצווה לגברים להשתתף בתפילה זו ו-40 איש מהווים בדר”כ מניין. אין התפילה בציבור שונה באופן יסודי מן התפילה האישית המקובלת והיא מתבטאת בעיקר בתוספת שתי “רכעות” במשותף, בשמיעת ה”ח’טבה” הדרשה הקודמת להן. המסגדים הראשונים היו בנויים לרוחב, כך ששורות רחבות של מתפללים יכלו לראות את האמאם(שליח ציבור).במסגדים מאוחרים יותר ששוב לא היו בנויים בצורת מבנה פשוט, הקימו מקום מוגבה לאמאם המשנה, שנראה למרחוק לעיני המתפללים. תפילות בציבור, מלווה דרשה הבאה בדר”כ בעקבותיה יש לקיים גם בשני החגים הגדולים וכן בעת בצורת, ליקוי חמה וכיוצא בזה. תפילות אחרונות אלו נהגו לעיתים קרובות לערוך דווקא מחוץ למסגד ואפילו מחוץ לעיר.
הצדקה – “אלזכאה” (לשון “זכותא” הארמית, והכתיב בקוראן “זכוה”)
הצדקה, אינה מן המצוות הראשונות באיסלאם והיא נזכרת עוד בסורות מכה. היא נועדה לכל מטרות גמילות החסדים, כפי שפורט בסורות מתקופת אלמדינה, בהן ניכר מאבקו של מוחמד במתנגדים לקיום מצווה זו.חכמי ההלכה המסולמית, קובעים במדוייק את שיעור המס החל בד”כ על חמישה דברים בלבד מרכושו של המוסלם וגם על אלה רק בתנאי שהיו בידו בכמות מינימלית מסויימת או גם תקופת זמן מסויימת ותנאים מקילים אחרים. חמישה דברים אלה הם: תבואת השדה, פירות, עדרי גמלים, צאן ובקר, כסף וזהב וסחורות. אולם גביית המס למעשה וכן השימוש בו לא היו תמיד לפי כללי ההלכה ועוררו מדי פעם את כעסם של חכמי הדת על השליטים, שנוסף לזאת גם הטילו על נתיניהם גם מסי עושק שונים, שלא נזכרו בקוראן. הדגישו החכמים ובעיר החסידים שבהם גם את חשיבות מתן הצדקה לנותן, שכן בכך ניצל הוא מאהבת הכסף והקמצנות של מקור כל רע.
הצום
הצום הראשון באיסלאם היה הצום מערב עד ערב שנקבע בעשרה לחודש הראשון, עד היום שהו צום רשות ובחוגי השיעה קיבל משמעות חדשה ומיוחדת במינה. אולם לאחר התרחקות מוחדמ מן היהודים ירש את מקומו צום חודש הראמדן,במשך חודש תמים חייב המוסלם להימנע מכל מאכל, משקה, עישון, חיי אישות וכיוצא בזה, מעלות השמש ועד שקיעתה. רק בשעות הלילה מותר לו להשיב נפשו ויש לזכור שמרבית המוסלמים הצמים ממשיכים בעבודתם היומית בחודש זה כרגיל ועל כן אין זו מצווה קלה כלל. במיוחד קשה לקיימה בשעה שחודש רמאדן חל בימי הקיץ החמים. חודש רמאדן מקודש שכן לפי המסורת הורד בו הקוראן לראשונה אל מוחמד.
הקוראן נתגלה ב”לילת אלקדר” אחד הלילות האחרונים בחודש הראמדן בו גם מבוצעות גזרות אלוקים על בני האדם. אם כי רבים נוהגים לשהות במסגד זמן רב ובעיקר בשלישו האחרון של החודש והתפלל תפילות ליל מיוחדות. ירידים מקושטים הוקמו, מאכלי מטעמים מיוחדים הוכנו ומרכזי הישוב הפכו למרכזי בידור בהם לא היה הד לקולם של חכמי ההלכה והדת. החג הרשמי נקבע רק עם צאת הרמאדן בראשיתו של חודש שואל, החודש העשירי.
אדם חולה או אדם הנמצא בדרך ארוכה רשאי לדחות את צום הראמדן ולקיימו במועד מאוחר יותר.

העלייה לרגל (אלחג’)
טקס העלייה לרגל למקדשי מכה וסביבתה נתקבל כמנהג באיסלאם ע”י מוחמד. מוחמד נתן תוכן חדש למנהג ביחסו כמו מועדים מסויימים השתנו, כדי למנוע חשש לעבודה זרה מדרשים חדשים נוצרו בכדי לקשור גם את פרטי העלייה לרגל. אף על פי כן שהעלייה לרגל היא מן המצוות הנכבדות והחשובות באיסלאם עד היום, והשפעתה על חיי המדינה הכלכלהִ החברה והתרבות של ארצות האימפריה המוסלמית היא מהגדולות ביותר. במכה נפגשים מדי שנה עשרות אלפי עולי רגל מכל קצוות העולם המוסלמי ומחליפים דעות קושרים קשרים וחשים בכח השיוויון והאחדות של העולם המסולמי. כל מוסלם מבוגר חייב לעלות לפחות פעם אחת בחייו ל”חג'” ורק קטנים, שוטים, עבדים או נשים ללא מלווים פטורים הוויכוח נטוש בין חכמי הדת עם קשיים מיוחדים, כגון: סכנה בדרכים או המחסור בהוצאות הדרך, פוטרים את המוסלם מכך, אם רשאי הוא לשלוח שליח תחתיו וכיוצא בזה עליו לקיים מצווה זו בטוהרה וקדושה, לבוש בלבוש המיוחד. אסור עליו להסתפר, לגזור ציפרוניו, לצוד ציד ולשפוך דם וכדומה, מאז שהאדם נכנס למצב של טוהרה עוד לפני שמגיע למכה ועד לאחר הקרבת הקורבן. ה”חג'” מתחיל למעשה כחודשיים ויותר קודם בשעה שיוצאות השיירות במסעות חגיגיים מכל חלקי תבל בדרך למכה מקום חשוב בשיירה
ל”מחמל”, אפריון פאר הנישא על גמל בראש השיירה ואשר שימיש מאז המאה ה-13 סמל לשלטון וכבוד לשליטים ששלחו אותו. לאחר שמגיעים העולים למכה עליהם למלא חובות רבות כגון: להקיף שבע פעמים את הכעבה ולנשק לאבן השחורה שבתוכה. הכעבה היא בניין מרובע שאורך צלעותיו 12-10 מטר וגובהו כ-15 מטר.
האבן השחורה נמצאת בקיר המזרחי של הכעבה וגודלה כ-30 ס”מ.