גורמים ישירים לפרוץ המרד הגדול:
· אירוע קיסריה – הנוכרים פעלו לשלול מהיהודים את זכויותיהם ולהשתלט על מוסדות העיר לאחר שהקיסר נרון פסק נגד שוויון זכויות ליהודים. האירוע הסתיים ברציחתם של 20 אלף יהודים ורבים ממנהיגי המקום ברחו ולקחו איתם ספרי תורה. כאשר חזרו המנהיגים הכניס אותם פלורוס לכלא בגלל לקיחת הספרים.
· תקריות בירושלים – פלורוס רצה להתגרות ביהודים ודרש מהם לברך את חייליו כאשר יכנסו לעיר. רבים מהיהודים אכן בירכו אך החיילים לא השיבו ברכה עפ”י פקודות פלורוס וכאשר ניסו היהודים למחות טבחו בהם החיילים הרומיים.
· הכוהנים במקדש שוכנעו לבטל את הקורבן היומי לשלום הקיסר שהיווה ביטוי לנאמנות היהודים לרומא וביטולו היה סימן מובהק של הכרזת מלחמה.
· כשלון נאום אגריפס ה-II שבו ניסה למנוע מרד. אגריפס נאלץ לעזוב את העיר ובדרך ביקש מפלורוס לשלוח חיילים לעיר כדי להחזיר את הסדר. פלורוס שהיה מעוניין במלחמה לא שלח חיילים לעיר.
· כיבוש מצדה ע”י גדוד של סיקריים וטבח בחיילי המוצב.

בתחילת המרד נבחרה ע”י העם בירושלים ממשלה על מנת להוביל את העם בהכנות. הממשלה הורכבה בעיקר מגורמים מתונים שכנראה חשו מחויבים לאמץ את העמדה הקיצונית של המורדים כדי למנוע מלחמת אחים. בין תפקידי הממשלה: גיוס מזון, מים ונשק לעיר, השלמת בניית החומה השלישית ומינוי מפקדים למחוזות השונים שלהם חולקה הארץ כהכנה למרד.
גם בגליל טרח מפקד האיזור יוסף בן-מתתיהו לבצר ערים וכפרים באיזור שהתאים היטב למלחמת הגנה בתוואי הקרקע שלו. יוסף נתקל במס’ קשיים שאיתם לא הצליח לגמרי להתמודד בצורת ישובים שסירבו להששתף במרד וקיצונים שהאשימו אותו בבגידה.
בשלב זה נשלח אספיאנוס עם צבא של 60 אלף חיילים להילחם בגליל. הטקטיקה שלו – תקיפה יעד יעד תוך הטלת מצור כאשר כוחותיו מעניקים הגנה לישובים שנכנעים ללא קרב.
הקיצוניים שהאשימו את יוסף בבגידה והישובים שסירבו להילחם, ביחד עם העובדה כי היהודים לא היו חזקים מספיק כדי להילחם ברומאים בשטח פתוח שהקלה על הרומאים לממש את תוכניתם ולצור על כל עיר עפ”י נוחיותם, גרמו לכישלון המרד בגליל וכניעתו של יוסף בן-מתתיהו.
לאחר הניצחון בגליל מפנה אספיאנוס את כוחותיו אל שפלת החוף כדי להפיל מצודות וערים בכל הארץ ולבודד את ירושלים.

בינתיים התנהלו בירושלים מאבקים פנימיים. זרם הפליטים מהגליל לירושלים יצר תנאי מחיה קשים ודרישה להנהגת מדיניות קיצונית. הממשלה נחלשה והואשמה בבגידה ובהנאה מזכויות יתר. הממשלה הביאה תגבורת כדי לעזור להשתלט על העיר, והקנאים הביאו כוח אדומי שהיה שותף לרצון למרוד ברומאים. רבים מתו בקרבות שהתרחשו, ולאחר שהפילו הקיצוניים את הממשלה הם הנהיגו בעיר משטר טרור שכלל שריפת מחסני מזון ונערכו רציחות בין הפלגים השונים של הקבוצות הקנאיות.

מאבקים אלה, כמו גם מות הקיסר הרומי והתמנותו [של אספיאנוס] לקיסר כתוצאה מכך, גרמו לאספיאנוס להשהות את ההתקפה על ירושלים. בנו טיטוס שלקח את הפיקוד, המשיך במלחמה וצר על ירושלים תוך שהוא פועל לשבירת מורל הנצורים ולמניעת בריחתם. הרומאים הצליחו לפרוץ את חומות העיר. המורדים אינם נכנעים למרות הרעב קשה והייאוש שבעיר, אך הר הבית נופל בידי הרומאים ובית המקדש נשרף (כנראה לא עפ”י תיכנונו של טיטוס).
גם מצדה נופלת לאחר מצור קשה וכאשר אופסים הסיכויים לעמוד מול המצור בוחרים מגיני מצדה להתאבד.

הסיבות לכשלון המרד:
· עלוינות צבאית לרומאים שלרשותם היה צבא יותר גדול, מאורגן ומאומן היטב שהחזיק באמצעי מלחמה משוכללים יותר.
· פילוגים פנימיים בעם, לדוגמא התנגדותו של יוחנן מגוש חלב להנהגה של יוסף ומלחמת האחים בירושלים, גרמו להחלשת כושר העמידה של העם.
· ממשלת המרד המתונה שהוקמה ללא התחשבות בקנאים יצרה מצב שבו מלכתחילה חלק גדול מהעם לא היה נאמן לממשלה המרכזית.
· המורדים קיוו לנצחון בהסתמכם על כך שעמים אחרים יבואו לעזרתם במרד, תקווה שלא היה לה בסיס.

פרק 6. מרד בר כוכבא
גורמים לפרוץ מרד בר כוכבא:
· תסיסה קבועה – לאחר כשלון המרד הגדול המשיכו רבים לקוות למיגורה של רומא ולצפות לביאת המשיח שיביא לגאולה מדינית ולבניית המקדש מחדש.
· אכזבה – עלייתו לשלטון של אדריאנוס קיסר עוררה תקווה בלב היהודים כי ינתן להם לחדש את המקדש בירושלים, אך תקווה זו נתבדתה.
· הקמת עיר נוכרית – אדריאנוס תיכנן להקים עיר נוכרית – איליה קפיטולינה – במקומה של ירושלים.
· איסור על קיום ברית המילה במסגרת האיסור הכללי על עיקור וסירוס.

המרד פרץ לפתע ובעוצמה רבה, והנציב הסורי ביהודה לא הצליח להכניע את בר-כוכבא ואנשיו שנקטו בטקטיקות גרילה. לאחר שגברו אף על תגבורות שהובאו לאיזור, הצליחו המורדים בכיבוש ירושלים. בעקבות כישלון לגיונותיו מינה אדריאנוס את סוורוס לפקד על דיכוי המרידה. סוורוס ריכז כוח צבאי אדיר, אך הוא הבין שיש צורך בטקטיקה מיוחדת כדי לדכא את המרד. הוא פיצל את יחידותיו ליחידות קטנות, ושלח אותן לפשיטות פתע על מעוזי היהודים. תוכניתו הצליחה, והיהודים נאלצו לסגת מירושלים ולהתבצר במצודות ובמבצרים, עליהם צר סוורוס וכבש אותם אחד אחד.
בר כוכבא התבצר בביתר, שם מצא את מותו כאשר כבשו הרומאים את הישוב וטבחו בכל תושביו.

הסיבות לכשלון המרד:
· יתרון הכוח שהיה לרומאים בגודל צבאם, ארגונו וציודו המתקדם יותר.
· במסגרת מדיניות השלום הרומאי הגיע אדריאנוס להרגעת היחסים עם העמים הכבושים, ורגיעה זו מנעה כל סיכוי של סיוע מבחוץ מכיוון שאף גורם חיצוני לא רצה להילחם ברומאים.
· עימותים וחילוקי דעות בין בר כוכבא למפקדיו שגרמו לחלק ממפקדיו להימלט מפניו.
· אכזבת החכמים מאי-חידוש הפולחן בירושלים עם כיבוש העיר הביאה לשינוי בעמדתם ואובדן אמונם בו.

תוצאות והשלכות המרד:
· דלדול הישוב היהודי כתוצאה מההרוגים הרבים במלחמה, מכירתם של יהודים רבים לעבדות וירידה המונית מהארץ.
· הרס הכלכלה כתוצאה מהפקעה נרחבת של קרקעות של איכרים יהודים (אלה שהשתתפו במרד ואלה שעברו על איסור המילה) ומכירתן לעשירים נוכרים ומהטלת מיסוי כבד על היהודים.
· שינוי שמה של יהודה לפלסטינה והקמת ירושלים מחדש כעיר נוכרית (איליה קפיטולינה) שבה אסור ליהודים להתגורר. הוקם מקדש אלילי על חורבות בית המקדש.
· ההנהגה היהודית עברה לגליל שסבל הכי פחות נזק מהמלחמה, כנראה בגלל שלא השתתף במרד.
· הטלת גזרות השמד שכללו את ביטול בתי המשפט היהודיים, איסור לימוד תורה, איסור תפילה בציבור ואיסור על קיום ברית המילה. היהודים איבדו את זכויותיהם האזרחיות.

פרקים 5 ו-6. מושגים
בית שמאי: כינוי לרבנים ותלמידים שאימצו את התורה של הרב ושמו שמאי, שחי כנראה בתקופת המלך הורדוס. בית שמאי היה ידוע במחלוקות הרבות שהם ניהלו בענייני התורה והמצוות עם בית הילל. רוב הפעמים העניין בויכוחים אלו הוכרע לטובת בית הילל. אנשי בית שמאי היו ידועים כמחמירים בדין ובגישה לוחמנית כלפי השלטון הרומי.
יוסף בן-מתתיהו: נצר למשפחת כוהנים. פעל בארץ בתקופת המרד הגדול. במהלך המלחמה גילה אומץ רב, לאחר כישלון המרד נכנע לרומאים ונסע יחד עם טיטוס לרומא והשתקע בה. פעולותיו:
1. מונה ע”י ממשלת המרד למפקד הגליל, ונקט בצעדים הבאים במהלך ההכנות למרד:
א) ביצר את הישובים בגליל, גייס חיילים, והקים שורה של מבצרים.
ב) הקים בגליל בית דין עליון, ומתחתיו בתי דין אזוריים.
ג) חילק את הגליל למועצות, והטיל עליהן את התפקיד להכין את הישובים למרד (לאגור מים ומזון ולחלק את נטל המלחמה כך שאלה שלא נלחמו עבדו ודאגו לצורכי הלוחמים).
2. ברומא שימש כהיסטוריון וכתב מס’ ספרים בהם הגן על העם היהודי נגד השמצות של אפיון.
פונטיוס פילטוס: נציב רומי שתקופתו אופיינה בהקצנת היחסים בין הציבור היהודי לשלטון הרומי. הוא לא הבין לרוח היהדות והיה ידוע בביצוע שורה של פעולות שפגעו בערכי היהדות. פעולות שביצע:
· פקד על הכנסת חיילים עם פסל הקיסר ודגלים עם תמונות הקיסר לתוך ירושלים ובכך הפר את המסורת היהודית המתנגדת לתופעות אליליות אלה. גזירה זו בוטלה כאשר יהודים שבאו למחות על הגזירה גילו נכונות למות למען עקרונותיהם.
· הטיל מיסים כבדים על השכבות הנמוכות וקיבל שוחד רב מהאצולה ועשירי יהודה.
· פקד על ביצוע הטבעת מטבעות עם סמלים אליליים, שוב פגיעה בערכי היהדות. בהזדמנות אחרת פקד על הכנסת מגינים עם תמונת הקיסר לירושלים. נוצרה מהומה והתנגדות יהודית, ופונטיוס ננזף ע”י הקיסר בעצמו.
· שפט את ישו למוות בצליבה בעוון פעילות חתרנית נגד השלטון.
· השתמש בכספי המקדש לבניית אמת מים לירושלים והרג את היהודים שמחו נגד השימוש בכספי המקדש.
אדריאנוס קיסר: קיסר רומא בתקופה שבין מרד התפוצות ועד מס’ שנים לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא. מדיניות הפיוס שלו בתחילת דרכו, שכללה הסגת כוחותיו מהשטחים שכבש קודמו לתפקיד ושיקום הערים שנהרסו, לא בישרה רעות ליהודים. הוא הבטיח ליהודים את שיקום ירושלים, והכריע לטובתם בסכסוך אלכסנדריה, כמו גם הוציא להורג את מי שדיכא באכזריות את המרד במסופוטמיה. פעולות שביצע:
· הפך את ירושלים לעיר הלניסטית בשם איליה קפיטולינה והקים בה מקדש אלילי.
· אסר על היהודים לקיים את מצוות המילה.
יש הרואים בפעולות אלה את הסיבות הישירות לפרוץ מרד בר-כוכבא.
רבי עקיבא: נחשב לאחד מגדולי החכמים בתקופה שלפני מרד בר-כוכבא ובמהלכו. הקדיש עצמו ללימוד התורה והיו לו אלפי תלמידים. האמין שהגאולה ניתנת להגשמה, ולכן תמך במרד ואף דרש מתלמידיו להצטרף למרד. לאחר כישלון המרד הנהיג את ההתנגדות לגזירות השמד ופסק כי עדיף למות מאשר לעבור על מצוות השם. על רקע תפיסה זו בחר למות על “קידוש השם” והפך לסמל במסורת היהודית.
מרד התפוצות: החל עם הצטרפות יהודי פרתיה למורדים ברומאים באזורים שאותם כבשו מידי הפרתים. המרד במסופוטמיה התפשט עד מהרה גם למצרים, קיריני וקפריסין. המרד אופיין בהתנפלות היהודים על שכניהם הנוכרים, וגם הרומאים שהוזעקו לדכא את המרידות היו מעורבים במאבק. הגורמים למרד:
· איבה עמוקה רבת שנים של היהודים לנוכרים.
· לאזורים בהם פרץ המרד הגיעו פליטים רבים אחרי המרד הגדול והביאו איתם אידאולוגיה מרדנית נגד המלכות הרומית.
· שנאה לרומאים, שהרסו את בית המקדש.
המרד גרם לתהליך של דיכוי המרידות ביד קשה וטבח נורא ביהודים באלכסנדיה, מצרים, מסופוטמיה ואזורים אחרים.

תקופה שניה – נושאים נבחרים מתולדות ישראל ומתולדות העמים בשנים 1870-1905

פרק 4. האימפריאליזם
סעיף א’. סיבות והסברים למירוץ האימפריאליסטי בשלהי המאה ה-19
הגורם הכלכלי: הובסון הסביר כי התפתחות התעשיה יצרה תחרות קשה וחייבה מציאת אפיקי השקעה חדשים. הארצות הלא-מפותחות שהיוו מטרה לאימפריאליזם המודרני התאימו היטב לדרישה זו, מה גם שברשותן היו משאבי הטבע הדרושים להזנת מגמה קפיטליסטית זו.
לנין, בעל הגישה המרכסיסטית, טען כי האימפריאליזם מהווה שיא שלילי של הקפיטליזם. הוא ניבא כי האימפריאליזם יצור מתח בין המעצמות בגלל הבולמוס להשגת עוד שטחים, שווקים וחומרי גלם. תקוותו הייתה שבשיא שלילי זה מתקרבת שיטת הקפיטליזם לקיצה.
הגורם הצבאי: מדינות אירופה חיפשו נקודות שליטה אסטרטגיות כדי להעצים את כוחן וכדי להגן על שטחים מעבר לים. הדבר הוביל להשתלטות על נקודות אסטרטגיות כגון מיצרים, נמלים ואף מדינות. דוגמא לגורם זה ניתן למצוא במשבר פשודה.
הגורם הלאומי/גזעני: בקרב מדינות אירופה באותה תקופה גאו רגשות גאווה ויוקרה לאומית. מדינות אלה רצו להתבלט בעוצמתן, וכמות השטחים מעבר לים שבהם החזיקה המדינה הפכה בעצם למדד של יוקרתה ועוצמתה של מדינה זו (דוגמא באימרתו של וילהלם: גרמניה רוצה מקום תחת השמש). באותו הזמן, התרבות האירופאית הדגישה את עליונותו של האדם הלבן (תוך עיוות של תורת האבולוציה של דרווין) ואת מחויבותו המוסרית לעזור לעמים הנחותים (שוכני אפריקה ואסיה לדוגמא) ולהכירם לתרבות האירופית. דוגמא לגורם זה ניתן למצוא בשירו של רדיארד קיפלינג “משא האדם הלבן”.
בעיות דמוגרפיות וכלכליות: אוכלוסיית אירופה גדלה בקצב מסחרר ורבים התקשו לפרנס את משפחותיהם. מסיבה זו הלכה והתפתחה התופעה של הגירה לשטחים שמעבר לים בחיפוש פרנסה. תופעה זו לא רק פתרה את בעיית האבטלה של המדינה, אלא גם הגדילה את שליטתה בשטחים שמעבר לים. דוגמא לגורם זה – הגירה מסיבית של צרפתים לאלג’יריה לאחר שזו נכבשה ע”י צרפת.

סעיף ב’. המדינות שלקחו חלק במירוץ האימפריאליסטי באפריקה ואסיה
האימפריאליזם הבריטי באפריקה:
דוגמא א’: במאה ה-19 ההשפעה האירופית במצרים הלכה וגברה-מצרים נזקקה ליותר ויותר הלוואות אירופאיות לניהול המדינה, והסחר בין מצרים לאירופה הלך וגבר. לקראת סוף שנות ה-70 התרחב גל אנטי-אירופאי בקרב חוגים במצרים והם ניסו להאבק נגד השפעת המעצמות בארצם. הדבר הוביל למהומות נגד האירופים במצריים וגבר החשש בצרפת ובבריטניה מאובדן אחיזתם במצרים ובתוך זה גם אובדן השליטה על תעלת סואץ, שהיוותה עורק תחבורתי חשוב ביותר. מכיוון שצרפת בתקופה זו סבלה מקשיים בפוליטיקה הפנימית ולכן לא יכלה לשגר כוחות לאיזור מצרים, נאלצה בריטניה לשלוח כוחות משלה כדי להתמודד עם המרד המצרי. כוחות אלה הצליחו לדכא את המרד ולהשאיר את השלטון הנוח להם בשלטון. הבריטים לא התפנו ממצרים ולמעשה הפכו לשליטים בה, למורת רוחם של הצרפתים.
דוגמא ב’: גם סודן נכבשה ע”י הבריטים בנסיבות דומות שבהן הם הביסו את צבא המורדים והשליטו שלטון בריטי בסודן.
דוגמא ג’: מלחמת הבורים.
בסוף המאה ה-19 שלטו בריטים במצרים ובסודן, כמו גם בשטחים במזרח, בדרום ובמערב אפריקה.

האימפריאליזם הצרפתי באפריקה:
הצרפתים החזיקו בשטחים שבצפון אפריקה והרחיבו את שליטתם במטרה לחבור למושבותיהם במערב תוך שהם משתלטים על מרכז היבשת. בזמן מעורבותם באפריקה לא חששו להיכנס לעימות צבאי.

האימפריאליזם באסיה – סין כדוגמא בולטת:
במחצית הראשונה של המאה ה-19 חלה תפנית לאור הקשר הכלכלי המתפתח של האירופים עם סין והרצון הבולט של סוחרים בריטיים לעשות כסף על חשבון הסינים. מלחמות האופיום פרצו כתוצאה ממאמציהם של סוחרים בריטיים להציף את סין בסם כמשקל נגד לכל המוצרים שהם קנו מסין. שלטונות סין כמובן התנגדו לחדירת הסם לארצם. מעצמות אירופה החלו להפגין בעלות על סין, ולהחליש את הריבונות הסינית. בריטניה ואחר כך גם בריטניה, צרפת ומדינות אירופאיות אחרות הכריחו את סין לאפשר קשרי סחר וערי נמל פתוחות, כאשר כל מעצמה לקחה לעצמה איזור מסוים בסין לקידום ענייניה הכלכליים. בנוסף מדינות אירופה הפקיעו מהסינים את האפשרות להעמיד לדין אזרחים אירופאיים שעברו על החוק הסיני וענייני השיפוט התנהלו בבתי משפט אירופיים עפ”י החוק האירופי. דוגמא נוספת להפחתת ריבונותה של סין הייתה במישור הצבאי כאשר מעצמות אירופה הפעילו ספינות מלחמה על נהרות סין ולאורך חופיה.
בנקודה זו החלו חוגים מסויימים בקרב הסינים להבין כי השלטון הוא חלש וכי כדי לשרוד מול המעצמות יש להביא לסין את המודרניזציה המערבית. באותה תקופה ארה”ב פירסמה את מדיניות הדלת הפתוחה ונראה היה כי ארה”ב מעוניינת לסייע בשמירה על עצמאותה של סין, אך למעשה הם פשוט רצו שגם להם יהיה מקום לקדם את הסחר האמריקאי בסין. בשנת 1900 התארגנו פשוטי העם הסינים ופתחו במרד אלים כנגד האירופאים בסין כמו גם כנגד סינים שאימצו את אורח החיים האירופאי שנקרא “מרד הבוקסרים”. אירופאים וסינים רבים נרצחו ע”י הבוקסרים והם ארגנו התקפה כנגד רובע הזרים בעיר הבירה וצרו עליו. הקיסרית הסינית עודדה את המרד כדי לזכות בתמיכת הסינים מצד אחד, ומצד שני הבטיחה למעצמות שהמרד ידוכא. מעצמות אירופה וארה”ב אירגנו משלחת צבאית ששחררה את הרובע הנצור ודיכאה את המרד. לאחר כשלון המרד גבר הרצון בקרב משכילים סיניים למודרניזציה של המדינה, והם הקימו שלטון רפובליקני מודרני באחד ממחוזות סין. נמשכו מלחמות בין פלגים שונים בסין והיא סבלה מעול האימפריאליזם המערבי והיפני עד שלאחר מלחה”ע ה-2 השתחררה סופית מעולם של הזרים.

פרק 7. התנועה הציונית בימי הרצל
הקונגרס הציוני וההסתדרות הציונית
במטרה לפרוץ אל דעת הקהל העולמית וליצור מוסדות מסודרים לקידום הרעיון הציוני אירגן הרצל את הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס היה אירוע רשמי שבו השתתפו כ-200 נציגים. הוא הסתיים באישורה של “תוכנית באזל”.
חשיבותו של קונגרס באזל נעוצה בארבע נקודות:
· הנחת הבסיס ליסוד המדינה היהודית ע”י יצירת רצון בעם להיות מדינה.
· פריצה אל דעת הקהל הבינלאומית – הפצת הרעיון הציוני בקרב העם היהודי ובקרב המעצמות.
· יצירת הנהגה לאומית לעם היהודי.
· יסוד ההסתדרות הציונית – בקונגרס נולד הגוף המבצע של הציונות.

פעילותו המדינית של הרצל
טורקיה
הרצל השקיע את עיקר מאמציו הדיפלומטיים בניסיון לקבלת צ’רטר מהסולטן התורכי שבשטחה נמצאה ארץ ישראל. הרצל האמין כי לטורקיה יש אינטרס לתת את הצ’רטר מהסיבות הבאות:
· תורכיה הייתה שקועה בחובות, והרצל הבטיח לסולטן עזרה של הון יהודי לפדיית חוב זה.
· יישוב ארץ ישראל תגרום לפיתוח ופריחת הארץ והאיזור.
· יישוב נאמן בארץ ישראל התומך בסולטן.
המשא ומתן נכשל, והסולטן הציע להרצל רק התיישבות מפוזרת של יהודים ברחבי האימפריה מחשש לתסיסה ומסיבוכים פוליטיים.

גרמניה
הרצל האמין כי גרמניה, בעלת בריתה של טורקיה, תוכל לשכנע את הטורקים לתת ליהודים צ’רטר על ארץ ישראל. הרצל האמין כי לגרמניה יש אינטרס לתת את הצ’רטר מהסיבות הבאות:
· היווצרות מרכז יהודי בארץ ישראל הנאמן לגרמניה תעזור לה להפיץ את תרבות גרמניה במזרח התיכון ולחזק את השפעתה על טורקיה.
· יצירת פתח להחדרת מוצרים גרמניים וליצירת קשרי מסחר עם האזור.
· עזיבת היהודים מגרמניה תביא להקלת הלחץ האנטישמי.
אך הקייזר הגרמני רצה בברית עם הטורקים, ואלה לא רצו יהודים בארצם. לכן דחה הקייזר את פנייתו של הרצל.

בריטניה
הרצל קיווה כי בריטניה תתמוך במטרות הציונות ותעניק ליהודים צ’רטר בחצי האי סיני. הרצל האמין כי לבריטניה יש אינטרס לתת את הצ’רטר מהסיבות הבאות:
· יצירת ישוב נאמן שיחזק את שליטתה באיזור.
· הפסקת ההגירה היהודית מרוסיה לבריטניה.
· יצירת אזור חיץ בין הכוחות הבריטיים במצרים לכוחות הטורקים המוצבים בדרום ארץ ישראל.
הבריטים הציעו שתי אפשרויות ליצירת ישוב יהודי – אל עריש בחצי האי סיני או אוגנדה. האפשרות הראשונה נפלה עקב מחסור במים והתנגדות הממשל הבריטי במצרים, ואת השניה הציג הרצל לקונגרס הציוני השישי שם נדחתה ההצעה.

קונגרס אוגנדה
הרצל שחזה במצוקה הקשה של היהודים בגולה ולאחר שלא הצליח להציג התקדמות משמעותית כתוצאה מפעילותו הדיפלומטית, נטה לקבל את ההצעה של התיישבות יהודית באוגנדה עליה חשב כפיתרון זמני ומיידי למצוקת היהודים. על רקע כך העלה את ההצעה בפני הקונגרס הציוני השישי, ומיד הצית ויכוח חריף בסוגיה. נימוקי התומכים בהצעה:
· הצעת אוגנדה מהווה הכרה של מעצמה חשובה בתנועה הציונית וככזאת היא מסמלת התקדמות אדירה לתנועה הציונית.
· מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופה מחייב מציאת פתרון מידי, ומכיוון שהצ’רטר על ארץ ישראל רחוק מלהתרחש יש לקבל את הצעת אוגנדה כפיתרון זמני.
· אין בתוכנית משום ויתור על א”י, הפיתרון הוא זמני והמגעים להשגת צ’רטר על א”י ימשכו.
· היישוב היהודי יהיה תחת חסות בריטניה שהייתה מעצמה חזקה, ולא תחת חסות האימפריה העות’מנית המתפוררת.
· ההתיישבות באוגנדה תשמש מקום ריכוז לעם היהודי לקראת עליה לא”י. שם יתנסו היהודים בניהול מדינה עצמאית.
· הדעה הטריטוריאליסטית שטענה כי אין זה משנה היכן תוקם המדינה היהודית, כל עד היא תוקם.
מצד שני, נימוקי המתנגדים:
· תוכנית אוגנדה עומדת בסתירה לתוכנית באזל שקבעה כי א”י בלבד היא היעד להתיישבות ציונית, ולהרצל אין סמכות לסטות מתוכנית זו.
· אם ליהודים תהיה מדינה משלהם, המעצמות לא יאשרו הקמת מדינה נוספת בא”י וכך יהפוך הפיתרון הזמני לקבוע.
· ארץ ישראל הינה המולדת הבלעדית של עם ישראל. לא תיתכן ציונות ללא ציון.
עקב דיווחה של ועדת בדיקה על תנאי המחיה הקשים באוגנדה והתנגדות האנגלים באוגנדה להגירה יהודית לאיזור, נפלה הצאת אוגנדה.

הציונות הדתית – המזרחי
תנועה דתית-ציונית שקמה בתוך ההסתדרות הציונית. שלושה עקרונות הנחו את התנועה:
· יש לקדם את גאולת ישראל ע”י ישוב א”י – אין לשבת באפס מעשה עד ביאת המשיח.
· הגאולה מיועדת לכל עם ישראל, דתיים וחילונים, ושיתוף פעולה ביניהם יוכל לקרב את הגאולה.
· לכל יהודי יש חלק ונחלה בישראל ותורתו, לכן יש לפעול בקרב יהודים חילונים על מנת לקרבם לתורה.
מכאן שהמזרחי רואה חשיבות מיוחדת בפעולות חינוך.
פעולות שביצעה התנועה:
· התנגדה התנגדות נמרצת כשהוצעה תוכנית החלוקה.
· התנגדה למדיניות הבריטית כפי שהוצגה בספר הלבן והביעה את התנגדותה בביקורת חריפה שהטיחה נגד מדיניות זו.

תקופה שניה – מושגים
מדינת היהודים
הרצל היה יליד אוסטרו-הונגריה שגדל עם מעט מסורת יהודית והרבה תרבות גרמנית. בזמן שירותו כעיתונאי בצרפת זועזע כל-כך מפרשת דרייפוס והאנטישמיות הגוברת שכתב את ספרו “מדינת היהודים” בו הוא מציג את ראייתו של בעיית היהודים וכיצר לפותרה.
עפ”י הרצל, האנטישמיות לא תיעלם, והאמנסיפציה לא תביא להפסקתה. הבעיה גם איננה דתית, תרבותית או כלכלית – הבעיה לאומית. סתם הגירה יהודית לא תפתור את הבעיה, אנטישמיות תתפתח גם במרכז היהודי החדש. הפתרון שהציע הרצל: הקמת מדינה יהודית עצמאית ע”י קבלת הסכמת המעצמות. הוא התנגד לעליה ללא צ’רטר (“להסתנן כגנבים בלילה”) והאמין כי למעצמות יש אינטרס לעזור להקים מדינה יהודית. דרושה הכנה מדוקדקת של הגירת היהודים מאירופה. על המדינה להיות מודרנית, הרצל רצה בשלטון דמוקרטי-למחצה והאמין שיש להפריד בין דת ומדינה.

תוכנית באזל
תוכנית הפעולה של התנועה הציונית שמטרתה ליצור בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל מוכר לפי משפט הכלל. להשגת מטרה זו הוחלט על ארבע אמצעים:
· פיתוח ארץ ישראל ע”י עלייה לארץ ויישובה באיכרים ובעלי מלאכה.
· ארגון העם היהודי בעולם כולו ע”י סניפים מקומיים שיפעלו עפ”י חוקי כל ארץ וארץ.
· הפצת הרעיון הציוני וחיזוק הרגש הלאומי.
· פעילות דיפלומטית בקרב המעצמות להשגת צ’רטר.
התוכנית מבטאת את תפיסתו הציונית של הרצל בדרכים הבאות:
· הגדרת מטרת הציונות להקים בית לאומי לעם ישראל מבטאת את התפיסה שרק פתרון לאומי של ריכוז היהודים בטריטוריה אחת יפתור את בעיית היהודים.
· המושג “בית מולדת” מרמז על תפיסתו של הרצל בדבר הצורך להקים מדינה יהודית ריבונית.
· המושג “מוכר לפי משפט הכלל” מבטא את התפיסה שיש להשיג צ’רטר מהשליט החוקי של הארץ.

תוכנית אוגנדה – ראה קונגרס אוגנדה.

אימפריאליזם
שיטה מדינית מכוונת ע”י השאיפה להשתלטות על ארצות אחרות לשם שעיבודן וניצול אוצרותיהן, שאיפה להיות אימפריה.

משבר פשודה
הבריטים היו מעוניינים ליצור לעצמם רצף טריטוריאלי ולכבוש את סודן כדי להגן על מקורות הנילוס, העורף של מצרים, ולשמור על מעבר חופשי בתעלת סואץ. צרפת מצידה רצתה לכבוש שטחים בסודן כדי להפעיל לחץ על הבריטים להחזיר לה מעמד של שותפה לשליטה במצרים, כמו גם שאפה לכבוש שטחים נרחבים באפריקה. היה זה ניגוד אינטרסים זה שהפגיש את צבאות צרפת ובריטניה בפשודה – כפר קטן על גדות הנילוס – כאשר אף צד לא מוכן לוותר ותוך סכנה ממשית של פריצת עימות צבאי. דעת הקהל בשתי המדינות שלהבה את הרוחות, אך לבסוף נסוג הצבא הצרפתי עפ”י פקודת ממשלתו שהייתה עסוקה אז בבעיות פנימיות ולא רצתה להיכנס לעימות צבאי. הסכסוך הסתיים בהסכמים שבהם נקבעו תחומי שלטונן של שתי המדינות באפריקה (וצרפת אף כבשה את מרוקו בהסכמת בריטניה), חלה התקרבות בין שתי המדינות וההסכמים אף שימשו כבסיס לחלק ממערכת הבריתות במלחה”ע הראשונה.

מלחמת הבורים
הבורים היו מתיישבים אפריקנים-נוצרים מהולנד. כאשר הקימה בריטניה אחיזה אימפריאליסטית באיזור, נדחקו הבורים ע”י הבריטים ויצרו לעצמם שני מדינות נבדלות מהבריטים לאחר מסע ארוך לפנים הארץ. כאשר התגלו בפנים הארץ חומרי גלם חשובים ויקרי ערך, שאפו הבריטים להשתלט על איזורים אלה, וכאשר יותר ויותר אנגלים התיישבו באיזורים שבהם שכנו הבורים המצב בין הצדדים הפך יותר ויותר דליק עד כדי כך שממשלות הבורים הפלו לרעה אזרחים בריטים שהתיישבו במדינותיהם. נעשו מס’ נסיונות של הבריטים להוביל מרד בקרב הבורים, אך נסיונות אלה כשלו. תהליך ההסלמה הגיע לשיא כאשר הבורים, לאחר שתבעו מהבריטים להסתלק ולהסיג את צבאם מהאיזורים הסמוכים להם, הכריזו מלחמה כנגד הבריטים. בתחילה הייתה ידם של הבורים על העליונה, אך כאשר ריכזו הבריטים כוח של כ-1/2 מיליון חיילים הובסו הבורים. בכל המלחמה הזו ניהלו הבורים מלחמת גרילה. הבריטים יצרו מחנות ריכוז כדי לדכא את ההתנגדות הבורית, וחיילים ואזרחים בורים רבים מתו במחנות אלה. הסכם השלום בין הצדדים הבטיח לבורים שתי מדינות עצמאיות במסגרת פדרציה שהקימו הבריטים בכל שטח דרום-אפריקה. כתוצאה מלקחי מלחמה זו יצאה בריטניה מבדידות מדינית ויצרה בריתות עם מס’ מדינות.

סיבות לפרוץ מלחמת הבורים:
· נהירה של מתיישבים בריטים רבים לדרום אפריקה.
· השפה האנגלית נכפתה על הבורים.
· אוצרות טבע שנמצאו בשטחי הבורים.
· הבורים הפלו את התושבים הבריטים במדינותיהם.
· השלטון הבריטי לא עזר לבורים להתגונן כאשר הם הותקפו ע”י שבטים מקומיים.

תקופה שלישית – נושאים נבחרים מתולדות ישראל ומתולדות העמים בשנים 1920-1905
פרק 2. מלחמת העולם הראשונה
סיבות לפרוץ המלחמה:
· שאיפה של מיעוטים לקבלת עצמאות.
· מתח שנוצר עקב התחרות האימפריאליסטית בין המעצמות.
· דיפלומטיה חשאית ואי וודאות לגבי טיב הבריתות הוסיפה למתח בין המדינות.
· מירוץ החימוש גם הוא הוסיף למתח.
הסיבה הרשמית: רצח נסיך אוסטרי ע”י לאומן סרבי.

הביטויים הטוטאליים של המלחמה:
בתחום הצבאי:
· מס’ המדינות הלוחמות הוא הגדול ביותר מבכל מלחמה עד כה.
· המלחמה הארוכה והנוראה ביותר בתולדות האנושות עד כה.
· אחוז המגויסים, היקף האבדות, הנפגעים וממדי הנזק.
· השפעה מקיפה על חיי היום-יום בעורף.
· השימוש בתעמולה ככלי מלחמה בחזית ובעורף.
· הכוונת המשק כולו לצורכי מלחמה ופגיעה קשה בכלכלה כתוצאה מהמלחמה.

מדינות המרכז מדינות ההסכמה
גרמניה בריטניה
אוסטרו-הונגריה צרפת
האימפריה העות’מנית רוסיה (פרשה מאוחר יותר מהמלחמה)
בולגריה בלגיה
סרביה
איטליה (הצטרפה מאוחר יותר)
ארה”ב (הצטרפה בסוף המלחמה ועזרה להכריעה לטובת מדינות ההסכמה)

החזית המערבית (צרפת ובלגיה) היתה משותקת, ומלחמת החפירות גרמה אבדות איומות וסבל רב לשני הצדדים ללא כל התקדמות. גם בקרבות הים נגד בריטניה התקשו הגרמנים להשיג עליונות והכרעה ימית ברורה. בחזית המזרחית (רוסיה) לעומת זאת בלטה העליונות הגרמנית וגרמניה ביססה אחיזה איתנה עמוק בתוך שטחיה של רוסיה.

הסיבות להפסד גרמניה במלחמה:
· דלדול המשאבים הכלכליים של גרמניה שנשאה כמעט לבדה בנטל המלחמה הארוכה.
· כוח הסבל של הצבא הרוסי שאילץ את הגרמנים להפריש כוחות גדולים לחזית המזרחית.
· כישלון הצי הגרמני בהכרעת המלחמה הימית.
· עייפות הצבא מהמלחמה.
· כניסת ארה”ב למלחמה הכריעה סופית את הכף לטובת מדינות ההסכמה.

המצב בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה
הסיבות למדיניות של השלטון הטורקי כלפי היהודים בארץ ישראל:
· השלטון בתורכיה היה נתון בידי “התורכים הצעירים” שרחשו שנאה ובוז למיעוטים ברחבי האימפריה שלהם.
· ארץ ישראל שימשה כבסיס גישה לתעלת סואץ שהייתה בידי הבריטים והמתח הצבאי גרר עוינות כלפי תושבי ארץ ישראל.

המדיניות העוינת של התורכים כלפי יהודי ארץ ישראל באה לביטוי בשורה של מגבלות ואיסורים:
· ביטול הקפיטולציות שהשאיר רבים מבני היישוב שהיו אזרחי מדינות זרות ללא הגנה חוקית.
· אולטימטום ההתעתמנות – התורכים דרשו מתושבי הישוב היהודי לקבל אזרחות עות’מנית ולהתגייס לצבא התורכי או לעזוב את הארץ.
· גירוש מנהיגים ועסקנים יהודים.
· עריכת משפטי ראווה למנהיגי הישוב היהודי.
· איסור הנפת הדגל הציוני.
· איסור על שימוש בשלטים עיבריים.
· איסור השימוש בבולי קק”ל.
· סגירת בנק אנגלו-פלסטין.
· איסור על קיום שמירה עברית ואיסור ליהודים על נשיאת נשק אישי.
· איסור מכירת קרקעות ליהודים.
· דרישה לתשלום מס מיוחד לצורכי מלחמה, כמו גם גזילת יבולים ובהמות לצורכי מלחמה.
· איסור שימוש במכתבים בשפה העברית או ביידיש.

דרכי ההתמודדות של הישוב היהודי עם הגזרות:
· רבים מאלה שסירבו להתעת’מן נאלצו לעזוב את הארץ. הם נסעו למצרים שם התגייסו לצבא הבריטי במסגרת הגדודים העבריים כדי לעזור בתבוסתה של תורכיה וכדי לרכוש נסיון צבאי שיעזור להם להגן על המדינה היהודית כאשר היא תוקם. אחרים פשוט נשארו בארץ כעריקים תוך שהם מתחבאים מהשלטונות. היו גם אלה שקיבלו את גזרת ההתעתמנות והצטרפו לצבא התורכי.
· הקמת “וועד להקלת המשבר” שדאג לאספקת מזון, מקומות עבודה ומתן סיוע למובטלים.
· שיקום ארגון השומר והחזרתו לתפקיד השמירה על ישובים יהודיים בארץ.
· המשך ההתיישבות והקמת ישובים חדשים למרות הגזרות.
· הקמת ארגון מחתרתי – ניל”י – שתפקידו סיוע לבריטים ע”י איסוף מודיעין על מהלכי הצבא התורכי.

פרק 4. התנועה הציונית בזמן מלמת העולם הראשונה
בזמן מלחמת העולם הראשונה נקטה התנועה הציונית בעמדה ניטרלית, משום אופייה הבינלאומי של התנועה וחשש מפני פגיעה ביהודים החיים במדינות הלוחמות. היה גם חשש שצידוד במדינות המרכז יתפרש כבגידה במדינות הדמוקרטיות.
יחד עם זאת נקט כל מרכז של פעילות ציונית, אם זה בגרמניה, בריטניה, ארה”ב או א”י בקו פעולה שתאם את האינטרסים הפנימיים שלו במדינות בהן הוא נמצא. למשל- המרכז בארץ נקט בקו פעולה פרו-בריטי, שבא לידי ביטוי בהקמת הגדודים העבריים. אמנם התנועה הציונית נקטה בעמדה ניטרלית עם פרוץ המלחמה, אולם במהלכה העדיפה את מדינות ההסכמה.

הצהרת בלפור
הסיבות של בריטניה למתן ההצהרה:
· בריטניה רצתה להקדים את גרמניה ולהבטיח לעצמה חלק מהאימפריה העות’מנית המתפוררת.
· בריטניה היתה מעוניינת להכניס את ארה”ב למלחמה וסברה כי דעת קהל אוהדת של יהודי ארה”ב תוכל לעזור בכך.
· בריטניה רצתה למנוע את יציאתה של רוסיה מהמלחמה ושוב סברה כי יהודי רוסיה יוכלו לעזור בכך.
· שיקולים אישיים של מספר מנהיגים בריטים.
· היהודים כבעלי ברית נאמנים בארץ ישראל בעתיד.

השוני ומשמעותו הצהרת בלפור הטיוטה הציונית
הניסוח בהצהרה פחות מחייב ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון
הכרה בזכות ההיסטורית מול התעלמות מזכות זו וכן צמצום הבית הלאומי בתוך א”י ולא כל א”י. את ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל על ארץ ישראל להיכון מחדש כבית לעם היהודי.
אין מחויבות ברורה לצעדים מעשיים. הפחתת המחויבות הבריטית לפעול למען הקמת בית לאומי. תעשה כמיטב מאמציה כדי להקל על הגשמת מטרה זו תעשה את מירב המאמצים כדי להבטיח מימוש מטרה זו
בריטניה אינה מוכנה להתחייב לדון עם נציגי הארגון הציוני ההסתדרות הציונית אינה מוזכרת תדון בדרכים ובאמצעים הדרושים עם ההסתדרות הציונית
· בריטניה מנסה לרצות את ערביי א”י.· היענות ללחץ של היהודים אזרחי בריטניה . לא יעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות של עדות לא יהודיות, או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת אין אזכור של העדות הלא יהודיות, ולמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת.

המשמעות של ההצהרה מנקודות מבט שונות

בריטים – הבריטים לא ייחסו חשיבות רבה להצהרת והם לא חזו איזו מחויבות היא תיצור מצדם. כל הממשלות הבריטיות שקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ניסו לצמצם את משמעותה של הצהרת בלפור אך העובדה שבריטניה המעצמה הגדולה נתנה בית לאומי ליהודים בא”י הפכה את התנועה הציונית למעשית. למרות שהמילה “מדינה” לא מוזכרת בהצהרה הבין העולם היהודי והלא יהודי כי ההצהרה היא הבטחה למדינה יהודית. היו קולות בבריטניה שטענו כי ההצהרה היא טעות מכיוון שהיא עלולה לפגוע ביחסים של בריטניה עם מדינות ערב באיזור.
יהודים ציונים – למרות המגבלות של ההצהרה היא שימשה אבן פינה בתולדות הציונות והציונות ראתה בה מסמך היסטורי חשוב מהסיבות הבאות.
1. מטרות הציונות זכו להכרה בינלאומית והציונות הוצגה כמייצגת העם היהודי, בעקיפין הוכרה זכותו של עם ישראל על א”י וא”י כארצו של העם היהודי.
2. היה זה ניצחון פוליטי לציונות המדינית של הרצל, הושג הצ’רטר המיוחל והציונות קיבלה הכרה של אומות העולם.
3. ההצהרה ליכדה את העולם היהודי- ציוני ושמשה זרז לעלייה השלישית. ההסתדרות הציונית הוצגה כמוסד המייצג של התנועה הציונית.
יהודים משתלבים – התנאי השני שנוסף בהצהרת בלפור “לא יפגעו זכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת” הוכנס כהיענות ללחץ של היהודים המשתלבים בבריטניה. הם ראו את עצמם כאזרחים בריטים וכך רצו לשמר את מעמדם. הם חששו כי הקמת מדינה יהודית תיפגע במעמדם המשפטי- אזרחי (באמנסיפציה) של היהודים בעולם ובבריטניה בפרט. לכן סביר להניח כי לא שמחו לקבל את הצהרת בלפור וראו בה מסמך מאיים על מעמדם.
יהודים אורתודוקסים – היהודים האורתודוכסים הן בישוב הישן והן ברחבי העולם התנגדו להצהרת בלפור ולמשמעותה משום שראו בה כפירה באמונה היהודית הדוגלת בשיבת העם לארצו ובהקמת ממלכה יהודית רק עם בוא המשיח.
ערבים – התנועה הלאומית הערבית, שהתגבשה באותה עת, ראתה בחומרה רבה את מתן הצהרת בלפור ליהודים. היא טענה לעיוות היסטורי נורא ולסטירה מקפחת לאיגרת מק- מהון לחוסיין. ההצהרה שימשה זרז להתפתחות התנועה הפלסטינית שצמחה על רקע ההתנגדות לתנועה הציונית. במשך עשרות בשנים ראו ערביי א”י את יום מתן ההצהרה כיום השחור ביותר בתולדות הערבים בא”י ויצאו להפגנות, שביתות ומאורעות דמים.

פרק 5. סיום המלחמה. ועידת השלום בפריז והסכמי הפסקת האש
הסכמי הפסקת האש
הנסיבות שהובילו לחתימה על הסכם הפסקת אש:
· תסיסות סוציאליסטיות – הסוציאליסטים מרדו וקראו להספקת המלחמה.
· רפורמה פוליטית שהיוותה את ראשית הדמוקרטיזציה של גרמניה.
· עמדת הפיקוד העליון הייתה לחתום על הפסקת אש.

הכניעה הביאה למרד בצבא שהכריח את הקייזר להתפטר. יומיים אחר כך חתמה גרמניה על הסכם הפסקת האש בו נאלצה להסכים לתנאי 14 הנקודות. ההסכם נוסח בזהירות כך שגרמניה לא תוכל לחדש את המלחמה. היא נאלצה לוותר על כל כיבושיה, שבויי המלחמה בידי גרמניה שוחררו. מס’ עצום של מסילות ברזל עבר לידי מדינות ההסכמה, כמו גם מספר צוללות ואוניות מלחמה. המצור הימי על גרמניה נמשך.
מקצת מהגרמנים ראו בהסכם תנאי חשוב להקמת גרמניה חדשה, גם אם לא אהבו את תנאיו, אך רבים שהופתעו מאד מהכניעה האשימו את הממשלה בבגידה.

ועידת השלום בפריז
לאחר סיום המלחמה התכנסו נציגי מדינות ההסכמה (מלבד רוסיה שהיתה שקועה במשברים פנימיים וששאר המדינות התנגדו להשתתפותה) בפריז לדון בתנאי הסכם השלום. מדינות המרכז לא השתתפו בדיונים – הוחלט כי תנאי ההסכם יכפו עליהן. עמדות אנגליה, צרפת וארה”ב בנוגע להסכם השלום:
ארה”ב (וילסון): וילסון לא חיפש נקמה ושאף לפשרות בנושא גרמניה כדי ליצור אווירה של פיוס עתידי. הוא שאף להקים מנגנון בין-לאומי להגנה על מדינות חלשות ושמירת השלום והביטחון – חבר הלאומים.
בריטניה (לויד ג’ורג’): בריטניה תמכה בהגבלות צבאיות ובתשלום פיצויים, אך היא לא רצתה בהחלשה מוחלטת של גרמניה בגלל הרצון הבריטי לסחור עם גרמניה, וגם בגלל שהדבר יגרום להתחזקות יתר של צרפת בה ראתה בריטניה מתחרה על עוצמתה. בריטניה התנגדה ליצירת מדינת חיץ בין גרמניה לצרפת.
צרפת (קלמנסו): דאגתו היחידה של קלמנסו היתה לבטחון צרפת. הוא חיפש נקמה על הנזק שהסבה גרמניה לצרפת ודרש פיצויים גדולים והחלשה של כלכלת גרמניה. הוא גם רצה פירוק מוחלט של הצבא הגרמני על זרועותיו והקמת מדינת חיץ בגבול בין צרפת לגרמניה.

הגרמנים סערו וטענו שהסכם השלום נוגד את עקרונות 14 הנקודות. הם אולצו לחתום על ההסכם תחת איומן הברור של מדינות ההסכמה. תנאי חוזה וורסאי:
· גרמניה איבדה שטחים לטובת יצירת מדינה חדשה-פולין. שטחי אלזס-לוריין הוחזרו לצרפת, אזור הריין הפך לאזור מפורז, וגרמניה איבדה את כל מושבותיה מעבר לים.
· הצבא הגרמני צומצם למאה אלף חיילים ונאסר עליה להחזיק בנשק כבד (ספינות, מטוסים, שריון וכו’…).
· גרמניה אולצה לשלם מיליארדים כפיצויים, ואיבדה חלק גדול מחומרי הגלם שלה שנלקח גם הוא כפיצויים.
· גרמניה אולצה לקבל על עצמה את האשמה על פרוץ מלחמת העולם.

ההסכם היווה נסיון לבלום את כוחה של גרמניה. תנאיו היו משפילים לעם הגרמני, ורבים מהם חיפשו סיבוב שני. הדבר יצר סיכוי בעייתי לשמירה על השלום באירופה בעתיד.

ועד המשלחות היהודיות
ועד המשלחות היהודיות היה גוף שהורכב מנציגי ארגונים יהודיים שונים. מטרתו היתה להבטיח את זכויות היהודים (אמנסיפציה) בארצות אירופה ובמדינות החדשות שקמו באותו זמן (פולין), ולקדם את מעמדם של יהודי ארץ ישראל ומימוש הצהרת בלפור.

דרישות הועד כלפי המעצמות:
· לקדם את הפתרון הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל על פי הצהרת בלפור.
· להבטיח שוייון זכויות ליהודים בכל מדינות אירופה.
· דרישה לתת ליהודים אוטונומיה תרבותית ודתית כדי שיוכלו לנהל את ענייני החינוך, התרבות והדת באופן עצמאי במדינות השונות.

ההחלטות בועידת השלום בנושא זה:
· להחתים מדינות חדשות על הסכמי מיעוטים שיבטיחו את זכויות היהודים ומיעוטים אחרים במדינות אלה ואוטונומיה תרבותית ודתית.
· נכונות לאשר את הנכתב בהצהרת בלפור כפתרון לאומי לעם היהודי. המשך טיפול בנושא ע”י בריטניה שכבשה את א”י וחבר הלאומים שנמצא בשלבי הקמה.
· אישור ועידוד שמירת האמנסיפציה ליהודים בכל רחבי אירופה.

תקופה שלישית – מושגים
נאום “14 הנקודות” של וילסון
תוכניתו של הנשיא האמריקאי ליצירת שלום ובטחון עולמי לאחר המלחמה. וילסון תכנן להשיג מטרות אלה בעזרת העקרונות הבאים:
1. דיפלומטיה גלויה כדי למנוע יצירת מתח עקב אי-וודאות לגבי טיב הבריתות שיש ליריב (כפי שקרה בתחילת המלחמה).
2. הבטחת חופש מוחלט של השיט בימים כדי להפחית את המשברים בין מדינות.
3. חופש סחר וביטול מכסים – ביטול המחסומים הכלכליים ומתן הזדמנות שווה לכל המדינות.
4. האטת מירוץ החימוש עד לרמה של שמירה על הביטחון הפנימי – פחות נשק פחות מלחמות.
5. מניעת אימפריאליזם – המחלוקות הטריטוריאליות תיושבנה עפ”י האינטרסים של האוכלוסיה.
6. נסיגה משטחה של רוסיה.
7. נסיגה מכל שטח בלגיה.
8. שחרור כל הטריטוריה הצרפתית.
9. תיקון מחדש של גבולות איטליה.
10. אוטונומיה לעמי הקיסרות האוסטרו-הונגרית.
11. פינוי אזור הבלקן ומתן עצמאות לעמים בו.
12. לחלקים התורכיים של האימפריה העות’מנית הנוכחית תינתן ריבונות.
13. הקמת מדינת פולין עצמאית.
14. הקמת איגוד של המדינות במטרה לשמור על השלום ולהגן על העצמאות הפוליטית של מדינות קטנות וגדולות כאחד.

איגרות חוסיין – מק מאהון
במהלך המלחמה חיפשו הבריטים את עזרת הערבים באימפריה העות’מנית כדי שאלה ימרדו ויעזרו לבריטים למוטט סופית את האימפריה העותמנית. כך נוצר קשר בין הנציב הבריטי במצרים מק-מאהון לבין מנהיג הערבים המוסלמים באותה תקופה חוסיין. המשא ומתן ביניהם התנהל במערכת איגרות הידועה כ”איגרות חוסיין – מק מאהון”. חוסיין הבטיח לבריטים כי ימרוד אם יובטח לו כינון פדרציה ערבית באיזור המזרח התיכון. לבסוף שלח מק מאהון לחוסיין איגרת בה הבטיח במעורפל עצמאות לערבים אם ימרדו בתורכיה, אך לאחר המלחמה התברר כי העצמאות שהובטחה מוגבלת למספר אזורים קטנים. הערבים עשו במכתבים שימוש כקלף מיקוח והביאו אותם כהוכחה לכך שהבריטים הבטיחו להם את ארץ ישראל.

הסכם סייקס-פיקו
במהלך מלחה”ע הראשונה נחתם הסכם חשאי בין נציגי צרפת ובריטניה שבא לקבוע את חלוקתה של האימפריה העות’מנית המתפוררת בין אנגליה, צרפת והערבים. ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל, שכן ארץ ישראל נמסרה למנדט הבריטי. הסכם זה היה אחד הסיבות למתן הצהרת בלפור שבעזרתה ניסו הבריטים להתחמק מביצוע הסכם זה.

המרד הערבי
המרד שפרץ נגד האימפריה העות’מנית כתוצאה מאיגרות חוסיין-מק מאהון. המרד קיבל תמיכה כספית וצבאית בריטית (אספקת נשק, תמיכת תותחנים וכו’…). כוח המרד מנה כמה עשרות אלפי לוחמים ואין ספק כי הוא סייע לשבירת מערך הכוחות התורכיים במזרח התיכון ובמיוחד תרם לגיבוש התודעה הלאומית של הערבים.

הגדודים העבריים
יחידות בצבא הבריטי שהורכבו מיהודים שרצו להשיג שתי דברים:
· סיוע לצבא הבריטי בלחימה פעילה נגד תורכיה, בהנחה שהדבר יוביל להכרת תודה של הבריטים ועזרה בריטית בהקמת מדינה יהודית.
· רכישת נסיון צבאי לקראת הקמת הצבא של המדינה שבדרך.
עיקרי הפעולות של הגדודים העבריים:
· הגשת הסיוע לחזית בקו האש. הגשת הסיוע נעשתה ע”י “גדוד נהגי הפרדות” שהעבירו ציוד ואספקה לקו הראשון וזכו להוקרה רבה מצד הפיקוד הבריטי על תעוזתם בשדה הקרב.
· חיילי הגדודים העבריים לחמו במסגרת הצבא הבריטי במתקפה האחרונה שהביאה לכיבוש הארץ.