פוסט: מלחמת העצמאות

מערך הכוחות ערב המלחמה:
1. הכוח הבריטי:
כ- 100,000 חייל (מתוכם בלטה הדיוויזיה השישית המוטסת= כלניות, על שום הכומתות.
הבריטים הודיעו על כוונתם לעזוב את א”י עד אמצע מאי 1948. הפינוי היה סיוע ברור לערבי ישראל שכן הם העבירו לידיהם ציוד רב ואת המשטרות.

2. הכוח הערבי:
א- כלל את הכנופיות הערביות. כ- 15,000 ערבים שירתו בכנופיות.
+
6,000 מגויסים פלשתינאים בצבא הבריטי.
+
2 ארגונים קדם צבאיים בעלי תרומה מזערית ביותר.
ב- כלל כוחות ערביים שלא כללו את ערביי ישראל.
+
“צבא ההצלה” שאורגן ע”י הליגה הערבית, פעל באזור הרי גליל ובאזור השומרון.
+
1,500 מתנדבים שנמנו עם שורת “האחים המוסלמים”, פעלו באזור החוף הדרומי של א”י.

+
הלגיון הערבי ששהה בארץ במסגרת הצבא הבריטי. זו היתה הקבוצה המסוכנת והנועזת מכולם. הם חדרו לשורות הכנופיות ופעלו נגד הישוב.

3. הכוח היהודי:
עיקר הכוח הושתת על ארגון ה”הגנה” שמנה כ- 50,000 איש. הוא כלל את הפלמ”ח, חי”ש (חיילות שדה) חי”מ(חיילות משמר) וגדנ”ע (גדוד נוער).

+
כוח משטרת היישובים העבריים
כ- 1,800 איש.

ערב המלחמה היו 4 חטיבות:
“לבנוני”- חיפה והצפון.
“אלכסונדרוני”- מרכז הארץ.
“גבעתי”- ת”א והדרום.
“עציוני”- ירושלים.
+
חטיבה חמישית-
הפלמ”ח- בה היו 4 גדודים סדירים.

משבר ארבעת החודשים הראשונים
(דצמבר 1947- מרץ 1948):
1. המלחמה בערים המעורבות:
הכרזת האו”ם.

המון ערבי משתולל במרכז המסחרי הישן בירושלים ולאחר מכן גם בת”א ובחיפה.
שני משורים:
א- התקפות הערבים על השכונות היהודיות, שגבלו ביפו, על שכונת שפירא, אבו כביר, ועל חולון ובת-ים ועל שכונת התקווה.

“מלחמת צליפות”- בין צלפים ערביים לבין צלפים מאנשי ה”הגנה”.
בחיפה נתקו הערבים את שכונת הדר- כרמל מהקריות וצלפו לביתי יהודים.

2. המערכה על דרכי התחבורה:
מראשית המלחמה תקפו הערבים את דרכי התחבורה בכדי לנתק ישובים יהודיים ולמנוע את הגשת העזרה מטעם ה”הגנה”.
לאורך הכבישים שכנו כפרים ערביים (הם חסמו לדוגמא את ירושלים- ת”א, כביש ואדי ערה וכו’.)
הערבים השתמשו ב- מארבים, הטמנת מוקשים וצליפות לעבר מכוניות ולכן ה”הגנה” הורתה לנוע רק בשיירות.
בינואר 1948 הופיעו הסנדויצ’ים שהיו מכוניות משוריינות תוצרת בית.

3. המלחמה מחוץ לערים: לקראת מרץ 1948 עשרות ישובים עבריים היו מנותקים זה מזה.

4. ירושלים במצור וחסומה בפני 16 ישובים שסביבה (מרץ- מאי 1948):
2,500 איש יהודיים בישובים ליד ירושלים לעומת 100,000 ערבים שגרו מסביב לעיר.
בינואר ופברואר 1948 לא הורגש המצור בזכות שיירות רבות שהצליחו להגיע, אך במרץ התהדק המצור.
דוב יוסף= מושלה הצבאי של ירושלים בעת המצור.

5. המערכה על גוש עציון:
גוש עציון= כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. סכ”ה 500 נפשות.
בינואר 1948 החלה ההתקפה הערבית על הגוש, ההגנה הגישה עזרה והגוש הדף את ההתקפה הערבית.
מאפריל 1948 מצוקת הגוש כפולה. 1. היה קשה להעביר אספקה. 2. הלגיון הערבי החל להפגיז את הישובים ב- 12 במאי, (משורינים וארטילריה).

ב-15 במאי- נפילת הגוש. 238 איש נפלו בהגנת הישוב ובדרך אליו. בכפר עציון נערך טבח ע”י הערבים- 130 איש נרצחו ואלה שנתפסו נלקחו לשבי בירדן.

6. אסונות הישוב:
א. הטבח בבתי הזיקוק- היה לאסון הקשה ביותר שפקד את הישוב בארבעת החודשים הראשונים.
ב-30 לדצמבר 1947 זרקו אנשי אצ”ל שתי פצצות לעבר קבוצת ערבים שהיתה בפתח שער המפעל שבחיפה.

6 ערבים נהרגו ו-50 נפצעו.

מיד החלה התפרעות של מאות פועלים ערביים שירו על כל יהודי שראו.
כ- 40 יהודים נרצחו.

ב. נפילת הל”ה (בדרך לגוש עציון) ינואר 1948.
בשל המצור הקשה על גוש עציון נשלחו לשם 38 איש בפקודו של דני מס. בדרך אחד נקע את רגלו, שניים ליוו אותו וכך נותרו 35 איש במחלקה.
אין יודעים מה ארע. מתוך עדויות נובע כי השיירה נתקלה בנשים נושאות זרדים או ברועים והם הזעיקו את הכפריים שיטת ה”פזעה”. בקרב נהרגו כל הל”ה עם מפקדם ו- 57 הרוגים ערבים.

ג. שיירת נבי דניאל.
ב- 26 במרץ 1948 הוחלט לשלוח שיירה גדולה לגוש עציון. בתוך כשעה הגיעו לגוש (50 משאיות אספקה ו-12 משורייני ליווי) האספקה פורקה במהירות. הגיעו ידיעות שערבי הסביבה מתכוונים לחסום את דרכה חזרה.
השיירה איחרה לצאת. ליד נבי דניאל נתקעה השיירה והערבים המטירו אש תופת עליה. חלק קטן הצליח לסגת בחזרה לגוש אך על הדרך לאורך 4 ק”מ פוזרו כלי רכב. אנשי השיירה חולצו לבסוף ע”י הבריטים.

אבדות אנשי השיירה: 15 הרוגים וכמות כלי נשק ורכב רבים.
אבדות הערבים: 25 הרוגים ו-60 פצועים.

ד. שיירת חולדה.
ב- 27 במרץ (יום לאחר נבי דניאל), שירה בת 30 מכוניות ו-7 משורינים מחולדה לעבר לטרון ומשם לירושלים, נתקעה בדרך הבוצית והותקפה ע”י ערבי הסביבה לאחר 6 שעות מאבק הצליחה השיירה לחזור לחולדה.
17 מאנשי השיירה נהרגו.

ה. שיירת יחיעם.
ב- 28 במרץ (יום לאחר שיירת חולדה), ניסתה שיירה לפרוץ את מחסום הערבים לקיבוץ יחיעם. השיירה יצאה מנהריה בפיקודו של בן- עמי פחטר.
ליד הכפר קברי נתקעה השיירה במארב שחסם אותה משני כיווניה.
הקרב נמשך כ- 10 שעות נהרגו 46 מאנשי השיירה.

ו. שיירת הדסה.
האסון הכבד ביותר היה ב- 14 באפריל כאשר מהאוניברסיטה העברית שבהר הצופים יצאו בשיירה 100 רופאים, אחיות, חוקרים ומלומדים. השיירה הותקפה.
7 שעות נמשכה האש, הבריטים לא עשו דבר 77 אנשי מדע נהרגו.

התאוששות הישוב ונטילת היוזמה.
(אפריל- מאי 1948):

1. תוכנית ד’- השתלטות על שטחים בעת עזיבת השלטון הבריטי ב-15 במאי, המטרות:
א. יצירת רצף התיישבותי (כפרים, תחנות משטרה שייעזבו ע”י הבריטים).
ב. לכבוש שטחים שבתוכנית החלוקה של האו”ם (1947) היו בשטח המדינה העברית.
ג. מעבר מהגנה להתקפה.
מימושה של תוכנית ד’ נעשה עד ה- 15 במאי 1948.

2. מבצע “נחשון”- (3- 20 לאפריל), על שמו של עמינדב נחשון, החלוץ התנכי.
א. גורמי מבצע נחשון-
עד לסוף מרץ 1948 ה”הגנה” נקטה באסטרטגיה של “דפנסיבה” (מגננה). לאחר אסון השיירות בנבי דניאל ובחולדה הוחלט לשנות מדיניות ולהתחיל לקחת יוזמה.
ב. מטרות אסטרטגיות של מבצע “נחשון”-
בתור הכנה למבצע נכבשו צריפין וכפר הקסטל, כפר זה היה הכפר הערבי הראשון שנכבש במלחמת העצמאות ע”י ה”הגנה”.
במסגרת המבצע נכבשו חולדה המערבית ובקוע (דיר מוחסין). ע”י כך התאפשר לשלוש שיירות גדולות להגיע לעיר הנצורה.
ג. משמעות מבצע “נחשון”-
כשבוע לאחר המבצע שוב נחסמה הדרך לירושלים, המצור חודש.
1- העיד על עמידות ירושלים ומנע את נפילתה.
2- עידוד ראשי ה”הגנה” ותחושה של מפנה מכריע.
3- לראשונה הופעל כוח גדול (כ- 600 איש),דגם לחטיבות צה”ל.
4- הושג רצף טריטוריאלי.
5- מבצע זה העיד על נחישות הישוב לבצע מתקפה בהצלחה ומכך הפיקה ה”הגנה” לקחים.
[העזת נחשון].

3. דיר יאסין (ה-9 באפריל)- עקב פעילות נמרצת של ה”הגנה” הוחלט שאצ”ל ולח”י, יכבשו את הכפר דיר יאסין. לטענתם נמצאו בכפר פרועים ערבים. למעשה היה זה כפר שאוכלוסייתו הערבית היתה שקטה וקימה את ההסכם עם ה”הגנה” שלא לאכלס כנופיות. אנשי אצ”ל ולח”י קראו לחלקת הפלמ”ח ולבסוף נכבש הכפר.
הבתים של יושביהם פוצצו, הדוחות מראים על 250 ערבים הרוגים. אך מחקרים מאוחרים יותר מראים על עשרות.

גינוי מצד הישוב היהודי.
א. הטיל אימה.
ב. כעבור מספר ימים- שיירת הדסה (אי תגובת הבריטים).
ג. קלף תעמולה ערבי.

4. קרבות משני העמק ורמת יוחנן- במקביל למבצע “נחשון” זכה הישוב בניצחון בעוד שתי מערכות:
בראשית אפריל תקף “צבא ההצלה” בפיקוד קאוקג’י את קיבוץ משמר העמק. המטרה היתה לחסום את כביש ואדי מילק. כאן היה השימוש הראשוני בתותחים במלחמת העצמאות.
במקביל תקפו הערבים (גדוד דרוזי) את רמת יוחנן אלא שהדרוזים נאלצו להפסיק את הקרב בשל האבדות הרבות. כתוצאה מכך נחתם הסכם “הפסקת אש” בין הדרוזים לבין הישוב.

5. כיבוש הערים המעורבות- עד ל-15 במאי.
במשך כחודש ימים 19 באפריל ועד ה- 15 במאי הורחבה תוכנית ד’ ע”י כיבוש:
טבריה, חיפה, צפת, יפו ועכו ע”י כוחות ה”הגנה” (+אצ”ל ביפו). מאפיינים:
א. מלבד עכו- נמלטו הערבים.
ב. כיבוש טבריה חיפה ועכו היה יחסית קל.
ג. כיבוש צפת ויפו היה קשה בהרבה. (צפת= יפתח) בצפת היה צורך לכיבוש הכפרים הערביים מסביב, בעזרת ה”דיוויקה” (מרגמה תוצרת בית) כבשו את העיר.
כיבוש יפו (מבצע “חמץ”) היה מסובך משום שהבריטים עדיין שכנו שם. אצ”ל פרץ ללא תיאום עם ה”הגנה” ליפו והפריצה נכשלה. לאחר מכן יחידות ה”הגנה” כיתרו את יפו וכך ערביי יפו נכנעו. לאחר צאת הבריטים מיפו חתמו על כתב כניעה. (ב- 13 במאי).

6. המערכה על ירושלים (16 באפריל- 16 במאי):
(כיום לאחר מבצע “נחשון”).
המצור התחדש על ירושלים. 3 גורמים אילצו את ה”הגנה” לתכנן את המשך הקרב על ירושלים:
א. הצורך להביא הספקה לעיר.
ב. לחבר את ירושלים לשכנותיה המנותקות.
ג. להשתלט על השטחים העומדים להתפנות ע”י הבריטים.
בשורה של מבצעים צותלחים “הראל” “יבוסי” “מכבי” ו”קלשון” הצליחה ה”הגנה” לפרוץ את הדרך לירושלים ולהעלות שתי שיירות ענק (של 450 משאיות). ואף הצליחו ליצור רצף טריטוריאלי בירושלים העברית עם פינוי הבריטים.

7. נפילת גוש עציון- ב- 15 במאי.

7. נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה-בסוף מאי 1948 לאחר הכרזת המדינה נכנע הרובע היהודי על 1,300 תושביו היהודיים ו- 200 מגניו (ה”הגנה” ואצ”ל), לכוחות הלגיון הערבי. המצור היה כ- 6 חודשים מפרוץ המלחמה ועד סוף מאי. כוחות הפלמ”ח פרצו לרובע דרך “שער ציון” אך לא הצליח לשמור על הפריצה. הרובע נכנע וכל אנשיו הלכו בשבי לירדן בהסכם הכניעה התחייב “הלגיון” לשמור על חיי התושבים היהודים וכך עשה.

הישוב ערב פלישת מדינות ערב:
1. תמורות במעמדו המדיני- מצבו של הישבו בשלב זה של המלחמה היה קשה מבחינה צבאית ואף מדינית. הדבר בא לידי ביטוי כאשר ארה”ב נסגה מתוכנית החלוקה (בכ”ט בנובמבר) ב-19 במרץ 1948 הודיע נציג ארה”ב באו”ם כי ארצו אינה תומכת בחלוקה.
היתה זו מכה קשה על הישוב.
מה היו נימוקיה של ארה”ב?
א. פגיעה באינטרסים האמריקאים במזרח התיכון (החלוקה).
ב. חשש שיהיה צורך לשלוח צבא אמריקאי לאזור.
ג. המצב הצבאי נטה לטובת הערבים.
המפנה לטובה התרחש כאשר טרומן הורה לנציג ארה”ב באו”ם להודיע על הכרת ארה”ב במדינת ישראל היו:
א. חחש שהרוסים יקדימו את ארה”ב בהכרה במדינת ישראל.
ב. “פרע את חובו” לאחר ה- 19 במרץ.
ג. החשוב ביותר: המפנה הצבאי במערכה (לטובת ה”הגנה”).
2. התעצמות כוחו הצבאי של הישוב- אפריל 1948.
תחילה מנתה ה”הגנה” 4 חטיבות “לבנוני”, “אלסונדרוני”, “גבעתי” ו”עציוני”.
בשל מספר מגויסים רב:
“גולני” “כרמלי”

הפלמ”ח:

“הנגב” “הראל” “יפתח”
“עודד” “מכבי” וה”חטיבה המשוינת”

12 חטיבות סכ”ה שהיוו את צה”ל עם פרוץ הקרבות נגד מדינות ערב.

3. גח”ל ומח”ל-
א. גח”ל (גיוס חוץ לארץ)- עולים רובם פליטי שואה אשר נשלחו הישר למערכות. רבים מהם נפלו. חלקם הגדול בה מקפריסין שם שהו לאחר שנעצרו ע”י הבריטים.
ב. מח”ל (מתנדבים חוץ לארץ)- יהודים ולא יהודים שהתנדבו מארה”ב, מקנדה, מדרום אפריקה, מבריטניה וכו’. הם היו אלה שהטיסו את מטוסי הקרב הראשונים של חיל האוויר ופיקדו על ספינות המלחמה הראשונות.

הקמת מדינת ישראל-
1. הספקות-
א. לחץ מבחוץ- לחץ דיפלומטי על בן- גוריון להימנע מלהכריז על מדינת ישראל האמריקאים היו מעונינים בהפסקת אש.
ב. לחץ מבפנים- יגאל ידין וישראל גלילי מראשי ה”הגנה” טענו כי חוסר הנשק עלול להיות מכריע ושיש להמתין.
2. הכרזת העצמאות- ב-14 במאי 1948 ה’ באייר תש”ח במוזיאון ת”א הכריז בן- גוריון על הקמת מדינת ישראל.
37 חברי מנהלת העם חתמו על ההצהרה.
למחרת החלה פלישת ארצות ערב.

הצבאות הערביים-
1. תוכנית הפלישה: בשל מחלוקות פנימיות נמנע שיתוף פעולה בין השליטים הערביים. מדינות ערב פעלו מתוך חשש שיואשמו בהפקרת ערבי פלשתין ומתוך חשש לוותר על יתרונות משמעותיים בא”י.
תוכניותיהם של הרמטכ”לים הערביים היו:
א. לסיים את המלחמה מהר ובניצחון מוחץ.
ב. לנתק את הישובים היהודיים מהים. בכדי שלא יוכלו לקבל עזרה.
ג. לאפשר את המאמץ העירקי של הפלישה בצפון הארץ, יפעלו 4 צבאות:
הירדני, העירקי, הסורי והלבנוני.

מדרום מצפון
אשר יפגשו וינועו למערב ויכבשו את חיפה.

2. יחסי הכוחות- נטו בבירור לטובת צבאות ערב, להוציא את מספר החיילים 30,000 בכל צד.

הקמת צה”ל- כלל למעשה את מיזוג שלושת המחתרות (ה”הגנה”, פלמ”ח, אצ”ל), לידי צבא אחד- צה”ל. ב-28 במאי פורסמה פקודת צה”ל, שלפיה, יונהג גיוס חובה לצה”ל. כל אדם המשרת בצה”ל חייב להישבע אמונים למדינת ישראל.

החזית המצרית-
1. כיווני הפלישה- למעשה היו למצרים שני צירים: האחד לאורך החוף מכיוון רפיח צפונה ובכך להגיע לת”א, מכיוון שלא היו בדרך ישובים עבריים היתה זו דרך “חלקה”, והציר השני בא מכיוון עוג’ה אל חפיר לכיוון באר- שבע וחברון עד לירושלים, אך בשל מחסומים עבריים הגיעו המצרים רק עד חברון.

2. קרבות בלימה וניתוק הנגב בציר מרכזי)- ע”י חטיבת “גבעתי”.

החזית הירדנית-
1. תוכניות עבדאללה- עבדאללה כבר מהשלב הראשון של המלחמה ניסה להגיע עם הישוב להסכם.
עבדאללה הבין שהסכנה האמיתית הנשקפת לו היא דווקא מה”מופתי” הירושלמי ומכוחות ערביים אחרים שרצו להשתלט על מרכזה של א”י המערבית.
2. הצלחות הלגיון הערבי-
א. ב- 13 במאי נפל גוש עציון ובכך התהדק המצור על ירושלים.
ב. הלגיון כבש את “עמדת המגן”.
ג. ב- 28 במאי נכנע הרובע היהודי בעיר העתיקה.

ד. הר הצופים נותק מירושלים.
ה. במערכה על לטרון צה”ל ספג מאות של נפגעים והדרך לירושלים נותרה חסומה.
3. דרך בורמה- (על שם הדרך שבה העבירו הבריטים אספקה לסין).
זו היא דרך עפר מדרום ללטרון המאפשרת לעקוף את טווח האש של הלגיון ולהגיע לירושלים דרך שער הגיא.

החזית העירקית-
כשלון הפלישה העירקית- הצבא העירקי הסדיר פלש לא”י באזור מפעל החשמל בנהריים מול קיבוץ גשר. הם הרסו את התחנה אך נכשלו בהתקפתם על קיבוץ גשר. הם ניסו לכבוש את רכס ההרים כוכב הירדן, אך רכס זה היה בידי ה”הגנה” שהדפו אותם.

החזית הסורית-לבנונית-
1. הפלישה הסורית ובלימתה- פלשו מכיוון חמת גדר לעבר דרום הכינרת ובקעת הירדן. ראשית הותקפה העיירה צמח ואחריה קיבוץ שער הגולן ושתי הדגניות. הסורים נעצרו בדגניה א’, הם נסוגו מצמח ושער הגולן. וערב ההפוגה הראשונה כבשו את מושבת משמר הירדן שבה החזיקו עד תום המלחמה.
2.