מלחמת העצמאות, הנקראת גם מלחמת השחרור, היא המלחמה הראשונה בתולדות המדינה.
מלחמת העצמאות פרצה עקב התנגדותן של מדינות ערביות ושל ערביי ישראל להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
המלחמה פרצה בעצם מה-29 בנובמבר 1947, בתור התקפות ערביות לא סדירות (מצד ארגונים פרטיים) על יישובים יהודים, עליהם הגנו תנועות ההגנה, הפלמ”ח, האצ”ל והלח”י;
אך מלחמת העצמאות, כפי שמוגדרת בדרך כלל, פרצה ב-15 במאי 1948, לאחר ההכרזה על מדינת ישראל מפי דוד בן גוריון. במתקפה זו הותקפה ישראל על-ידי חמישה צבאות ערביים ממדינות שכנות.
מלחמת העצמאות נסתיימה בהסכמתה של מצרים להחלטת מועצת הביטחון לקיים משא ומתן על שביתת נשק בין ישראל למצרים.
מבצע קדש
מלחמת סיני, או בשמה הרשמי-מבצע קדש, התנהלה בין ה-29 באוקטובר עד ל-5 בנובמבר שנת 1956; היא התנהלה בין ישראל, שפעלה בפעם היחידה בשיתוף פעולה עם מדינות זרות-בריטניה וצרפת, כנגד מצרים.
במלחמה זו נחלה ישראל נצחון מרשים ובנוסף, נכבש חצי האי סיני מידי מצרים.
ערב המלחמה שררה מתיחות בין ישראל למצרים, זאת בשל עסקת נשק שחתמה מצרים עם צ’כוסלובקיה שנה קודם, הסגר שהוטל ב-1954 על אילת ומפרץ אילת על-ידי מצרים, והמשבר הבינלאומי שנגרם כתוצאה מהחלטת נשיא מצרים, גמאל עבד-אל-נאצר, להכריז על תעלת סואץ כחלק ממצרים.
בקיץ 1956, לאחר החלטתו של נשיא מצרים להלאים את תעלת סואץ, פנתה צרפת לישראל עם הצעה לפעולה משותפת, בה תיקח חלק גם בריטניה. פעולה זו שרתה את האינטרסים של ישראל, צרפת ובריטניה וב-24 באוקטובר נחתמו שני הסכמים: אחד בין ישראל לבריטניה וצרפת, אשר תיאר מתקפה ישראלית על תעלת סואץ, ולאחר מכן אולטימטום לנסיגת ישראל ומצרים מן התעלה. ההסכם השני נחתם בין ישראל לצרפת, ובו התחייבה צרפת לספק הגנה אווירית וימית לישראל במקרה של מתקפה מצרית.
ב-29 באוקטובר החל המבצע, עם הצנחת פלוגת צנחנים בשטח סיני, לאחר 24 שעות הצטרפו אליהם עוד 2 גדודים רגליים. אחרונים, יצאו שלושה טורים דרך המדבר כשהן נתמכים תמיכה טקטית על-ידי חייל האוויר. טור אחד יצא דרך אילת דרך אזור שנחשב בלתי אפשרי למעבר, וכבש את שארם אל שיח’ והשתלט על מיצרי טירן. הטור השני כבש לאחר קרב קשה את האזור המבוצר סביב אבו-עגיילה והמשיך בנסיעה אל איסמאעיליה. הטור השלישי, הצפוני ביותר, עקף את רצועת עזה וכבש את רפיח, ולאחר מכן התפצל כשחלק אחד מן הטור פנה צפונה כדי להביס את כוחות האויב ברצועת עזה, והחלק השני פנה לכיוון דרום-מערב.
לאחר 4 ימים נחלו הכוחות המצרים תבוסה מלאה בחצי האי סיני. לפי האולטימטום שנקבע קודם לכן, כוחות צה”ל עצרו במרחק של 10 מילין מהתעלה.
בינתים, מול נמל חיפה, התחולל קרב ימי שבו נלכדה ספינת המשחתת המצרית “איברהים אל-אוואל”.
למרות החוזים שחתמה מצרים עם המדינות הערביות השכנות, אף מדינה ערבית פרט למצרים לא נטלנ חלק במלחמה זו.
ב-2 בנובמבר, ולאחר מכן ב-7 בנובמבר, קראה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ונסיגה מיידית של כוחות צה”ל אל מאחורי קו שביתת הנשק, ברית המועצות אף איימה לתקוף במקרה של סירוב. עד ה-22 בינואר 1957 פינתה ישראל את כל כוחותיה מהשטח שכבשה, חוץ מרצועת עזה והחוף מול מצרי טירן, רק לאחר משא ומתן, שבסופו התקבלה החלטה שלאורך הגבול יוצב חייל החרום של האומות המאוחדות. נסיגת הכוחות הישראליים הושלמה במרץ 1957.
מלמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים, מלחמה שהתחוללה בימים 5-10 ביוני 1967 בין ישראל ושלושת מדינות ערב:
מצריים
ירדן
סוריה.
במהלך מלחמה זו כבש צבא ההגנה לישראל את חצי האי סיני, רצועת עזה, את יהודה, שומרון, ירושלים המזרחית ואת רמת הגולן. העילה לפרוץ המלחמה נעוצה בסכסוך על מקורות מים בגבול סוריה-ישראל. בשנים 1964-1967 התנהלו ברמת הגולן, שבתחום סוריה לא הרחק מגבולה עם ישראל, פעולות הנדסיות, לרבות כריית תעלה, שנועדו את מי הבאניאס והחצבאני מעמק החולה אל רמת הגולן, ומשם אל הירמוך. לו הייתה הטיית הבאניאס והחצבאני משתמשת, היו נשללים מישראל כשני שלישים ממקורות הירדן. פעולות ההטיה נעשו על פי החלטת הליגה הערבית ובסיוען הכספי של מדינות החברות בליגה הערבית. ישראל הצהירה כי לא תשלים עם הטיה זו של מקורות מימיה, והחל בחודש מרס 1965 החלה להפעיל מדי פעם כוחות שריון ותותחים לכיוון תוואי ההטיה. הגבול הסורי ישראלי היה אפוא מוקד לפעולות צבאיות בקנה מידה מקומי, והפעילות בגזרה זו הגיע לשיאה ב 7 באפריל 1967, היום בו השתתף אף חיל האוויר בקרב, בעקבות חילופי האש מצפון וממזרח לכינרת. במהלך קרבות האוויר הצליחו מטוסי חיל האוויר הישראלי להפיל שישה מטוסי מיג 21 סוריים מעל לרמת הגולן .בשבוע השני של מאי 1967 מסרה ברית המועצות שדר למצריים, שבו נאמר שישראל מרכזת כוחות צבאיים בצפון כדי לפלוש לסוריה. דבר זה לא היה נכון. ברית המועצות בקשה ממצריים להפעיל לחץ צבאי על ישראל בגזרת סיני, כדי למנוע את ההתקפה שהייתה ישראל אמורה לתקוף , כביכול, את סוריה. ב15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ”ז, החלו כוחות יבשה מצריים לצלוח את תעלת סואץ ולהיכנס למרחבי סיני ב 17 במאי דרש נשיא מצריים, ג’ מאל עבד אנ-נאצר, ממפקד כוח החירום של האו”ם, שכוחות האו”ם יעזבו את משמרתם לאורך הגבול הבינלאומי עם ישראל בסיני וברצועת עזה ויתרכזו במחנותיהם. כשהתברר לנשיא מצריים, שכוח החירום של האו”ם לא ינטוש את משמרתו ללא התראה ממזכיר האו”ם, פנה למזכיר האו”ם או-טאנט וביקש ממנו שיורה על פינוי כללי של כוח החירום של האו”ם מאדמת מצריים. משנענה בחיוב, הצהיר נשיא מצריים בפומבי, ב 22 במאי 1967, שלמן מחירותו של אותו יום ייסגרו מצרי טיראן בפני כלי שייט ישראליים, ושהוא מוכן ומזומן לכך שישראל תצא בשל כך להילחם במצריים. בכך שהכניס את למצב שאין ממנו מוצא אלא מלחמה. היקף הכוחות המצריים בחצי האי סיני במחצית השנייה של חודש מאי 1967 היה 100,001 חיילים. כוחות היבשה בשבע דיביזיות, ובהן 920 טנקים . במקביל לכך נחתמו בסוף חודש מאי 1967, ובימים הראשונים של חודש יוני בשנה זו, הסכמים על שיתוף פעולה צבאי בין מצריים וירדן, מצריים וסוריה ומצריים ועיראק. כך נוצרה ממזרח למדינת ישראל חזית משותפת של סוריה מצריים ועיראק, שיצרה ממש מצב של כיתור צבאי מעיק על ישראל והיוותה איום ממשי של פלישה ממזרח. כוחות המילואים של צה”ל גויסו מיידית ונערכו לפעולות הגנה ישראל נקטה בסדרה של פעולות מאומצות כדי להסיר את האיום על בטחונה של מדינת ישראל. אולם לא היה ספק שאם ייכשלו פעולות אלו תצא ישראל למלחמה, ואכן בראשית יוני הוברר שאין בכוח הפעילות המדינית להסיר את האיום ולא היה מנוס מפעילות צבאית.
בתום מלחמת “ששת הימים” ב- 11 ביוני 1967 היה צה”ל פרוס מהחרמון ברמת הגולן ועד תעלת סואץ, לאורך הירדן, לאחר שכבש את הגדה המערבית. במלחמה זו איבד צה”ל כ- 800 מחייליו ומפקדיו, אך ישראל זכתה למרחב תמרון ומרחב התראה שלא היה לה מעולם. הובטחו לישראל שנים מספר של שקט יחסי שנדרשו להתאוששות, בתוך ימים מעטים שיחרר צה”ל רבבות מחיילי המילואים ועסק בהתארגנות ובהתבצרות בקווים החדשים. הוא פתח מיד גם בהתעצמות ברכש נרחב, ייצור עצמי מוגבר וגיבוש תורות לחימה חדשות. הצבא המצרי איבד כ- 80% מציוד הלחימה של ( במיוחד טנקים ומטוסים). לפי אומדן זהיר נהרגו כ- 12,000 חיילים מצרים ו- 6,000 נפלו בשבי. במלחמה זו שובשו מסגרות הצבא הירדני, אבדות הצבא הסורי היו מעטות, יחסית, כיוון שהסורים פתחו בנסיגה עוד לפני שהגיע לצה”ל לכלל מגע עימם. צבא לבנון לא השתתף במלחמה ולא נפגע, הצבא העיראקי הגיע עד לירדן נעצר על ידי חיל האוויר הישראלי לאחר שנגרמו לו אבדות. יישוביי הספר לאורך הגבולות נשמו לרווחה לאחר שאורד האיום של הערבים מעל ישובים אלו.
מלחמת יום הכיפורים וקביעת הגבולות (1973)
מלחמת יום הכיפורים. ביום הכיפורים תשל”ד שחל בשבת ה 6 באוקטובר 1973, תקפו במפתיע צבאות סוריה ומצריים את כוחות צה”ל בגולן ובסיני. עוצמת ההתקפה ופתאומיותה העמידו את מדינת ישראל בפני אחד האתגרים החמורים בתולדותיה מאז מלחמת העצמאות. הציבור הישראלי, שלקה בשאננות מאז הניצחון המכריע במלחמת ששת הימים, נוכח לפתע שעצם קיומה של המדינה עשוי להיות נתון בסכנה אם לא תשמור על כוננות מתמדת. התוקפים זכו להצלחות מקומיות כבר בשלב הראשון של הלחימה. המצרים הצליחו לכבוש ראש גשר בסיני, ממזרח לתעלת סואץ, ולכבוש כמעט את כל המעוזים שהיו בקו. ברמת הגולן הצליחו הסורים להשתלט על חלק ניכר מן השטח שהיה בידי צה”ל. המתקפה הצבאית הייתה מלווה במתקפה דיפלומאטית כבדה, שהביאה את ישראל לבידוד כמעט מלא מן העולם, ו ” חרם נפט ” על מדינות המערב, ובהן ידידותיה של ישראל, שהביא אותן לידי נקיטת עמדה נייטרלית או אדישה. רק לאחר מאמץ עז ביותר, שלווה במסירות נפש עילאית של אלפי לוחמים ובקורבנות כבדים, נבלמה המתקפה המשולבת של מצרים והסורים וסכנת התמוטטותה הצבאית של ישראל חלפה. אחרי המלחמה התעוררה השאלה כיצד הצליחו כוחות מצרים וסורים להפתיע את ישראל. עניין זה שימש נושא לוויכוחים רבים, ובעיקר משנתברר שבידי המודיעין של צה”ל הצטברו ידיעות רבות, שניתן היה להסיק מהן כי ההתקפה קרבה. מייחסים “מחדל” זה לתפישה מוטעית שרווחה בקרב הגורמים המוסמכים שגרסה כי מדינות ערב, בידען שאין בכוחן להכריע את צבאות ישראל בשדה הקרב, לא יעזו לצאת למלחמה. לפיכך פורשו כל הסימנים המעידים על ההכנות למלחמה כפעולת הטעיה והטרדה. התאריך שנבחר להתקפה, יום הכיפורים, נבחר מתוך הנחה שביום זה, שבו משחררים לביתם מספר רב של חיילי צה”ל, יום שבו נמצאים רבים מתושבי הארץ בבתי-הכנסת, וכל אמצעי התקשורת נתונים אלם, יקשה על ממשלת ישראל לגייס את כוחות צה”ל ולשלחם לקווי החזית. חשבון זה התגלה כחשבון מוטעה. דווקא ביום זה, שבו אין נוהגים לצאת לטיולים ולהרחיק מהבתים, הייתה פעולת הגיוס קלה יותר מביום חג רגיל, אף שרבים מן המתגייסים מהרו למקומות ריכוז היישר מבתי הכנסת, אפילו לפני שהספיקו לשבור את צומם. בשלב הראשון התקפות הנגד של צה”ל נועזות של כוחות השריון נהדפו בשלב זה על ידי המצרים. ביומיים הראשונים למלחמה הצליחו כוחות השריון הסוריים לפרוץ חלק ממערכי צה”ל, התקפתם בצפון רמת הגולן ובמרכזה נבלמה מלכתחילה על אף שהייתה עזה. לאחר יומיים נבלמה גם התקדמותה בדרום רמת הגולן בידי עוצבות שריון מילואים של צה”ל שהוכנסו לפעולה בשלב זה כבר זכו לסיוע נמרץ של חיל האוויר הישראלי. ל שעברו כוחות צה”ל להתקפה נגדית, הצליחה לכבוש מידי הסורים ברמת הגולן את כל השטח שנכבש בידיהם בשני הימים הראשונים של הקרבות, בתוספת שטח ניכר במזרח, בתחום ארץ בשן. עם סיומם של הקרבות ב- 24 באוקטובר 1973 הגיעו כוחות צה”ל עד למרחק כ- 40 ק”מ מדמשק. הצבא הסורי נחלץ ממפלה קשה יותר בגלל התגבור ניכר שהגיע אליו לרמת הגולן ולארץ בשן מעיראק ומירדן .
17 באוקטובר שהצליחו כוחות צה”ל להגיע למרחק שקרוב כ 100 ק”מ מקהיר. במצב זה הסכימו המצרים להפסקת הקרבות, מחשש להתמוטטות כללית של כל המערכות בזירת תעלת סואץ. מספר החללים הישראליים עלה ב- 18 ימי מלחמה על 2,500 אבדות המצרים כללו כ 15,000 ואבדות הסורים היו כ 7,000 חללים. בתיווכו של הנרי קיסינג’ר, שר החוץ האמריקני, הוסכמו התנאים של הפסקת האש בשיחות ישירות שהתנהלו בן שני הצדדים באוהל שהוקם בק”מ ה 101 של כביש קהיר- סואץ, ליד המקום שאליו הגיעו כוחות צה”ל. אחר כך התכנסו הצדדים למושב ראשון של ועידת ז’נווה, לדון בתנאי השלום ביניהם אבל מושב זה ננעל מבלי להביא תוצאות, אף שהוחלט לשוב ולכנס את הוועידה במועד מאוחר יותר. בינתיים הושגו, שוב בתיווכו של קיסינג’ר, הסכמים נוספים להפרדת כוחות בין ישראל ובין מצריים ובינה לבין סוריה. במסגרת ההסכמים אלה החליפו את השבויים שבידיהם וכוחות צה”ל נסוגו מכל השטחים שכבשו במלחמת יום הכיפורים ואף משטחים מסוימים שכבש צה”ל במלחמת ששת הימים (1967) תוך כדי כך נוצרו ” אזורי חיץ ” בפיקוח האו”ם (האומות המאוחדות ) הסכם הביניים בן ישראל ומצריים נחתם ב 1975.
