פוסט: יומן קריאה- בעלת הארמון

תקציר הסיפור:

הסיפור “בעלת הארמון” מתרחש בארמון עתיק באחת מארצות מרכז אירופה כשנתיים לאחר מלחמת עולם שניה (ספטמבר 1947).

הדמויות:
מיכאל זאנד- ספרן מארץ ישראל, כבן 40
דוקטור דורה רינגל- עובדת “עליית הנוער”, כבת 40
זאברודסקי- שומר הארמון, בן 57
לנה- בת 19

המחזה מציג את סיפורה של לנה, נערה בת 19 ניצולת שואה, שניצלה בידי זאברודסקי, שומר הארמון.
הארמון הולאם, כפי שמסתבר, על ידי המשטר החדש, ולכן זאברודסקי שהיה פעם בעל הארמון, הרוזן, הופך להיות שומר הארמון.

מיכאל זאנד, ספרן, המחפש ספרים שנגזלו מן הספריות היהודיות בגרמניה, כדי להעבירם לספריה הלאומית שבירושלים, ודורה רינגל, עובדת “עליית הנוער”, המחפשת ילדים יהודים ששרדו, ניצולי שואה, נאלצים להשאר לילה בארמון בגלל תנאי מזג האוויר.
הרוזן מקבל את שני השליחים בנימוס, אך באי רצון מופגן.
די במקרה מגלים דורה וזאנד את לנה, ומופתעים לגלות שהרוזן החביאה מפני הנאצים, אך השאיר אותה יחד איתו שנתיים נוספות, מיותרות, לאחר המלחמה.
הרוזן הסתיר מפני לנה כי נגמרה כבר המלחמה ומזמן יכלה לצאת לחופשי.
בתחילה חשה לנה כלפיהם חשד ואי אמון, אולם בהדרגה היא מסתגלת למציאות החדשה ולעובדה שהמלחמה אכן הסתיימה, אין נאצים, וכי מחוץ לארמון קיים עולם אחר.
לנה משתכנעת לבסוף לצאת עם השליחים לארץ ישראל כדי להתחיל בחיים חדשים.
במהלך המחזה נחשפת דמותו של הרוזן זאברודסקי וכן אישיותו ומניעיו וטיב הקשר הנפשי והרוחני המורכב והתלות ההדדית שבין המציל לבין הניצול.
זאברודסקי זקוק לנוכחותה של לנה בארמון לאחר המלחמה, לא פחות משהייתה היא זקוקה לחסותו ולנוכחותו בתקופת המלחמה.
עם רדת המסך הוא נותר בודד ומובס, ללא עתיד ותקווה, נדון לזקנה ולבדידות.

1. לאה גולדברג:
לאה גולדברג היא משוררת, סופרת, מבקרת, מתרגמת וחוקרת ספרות עברית. נולדה ב- 1911 ונפטרה ב- 1970.
תולדות חייה:
לאה גולדברג נולדה בקניסברג שבפרוסיה וגדלה בקובנא שבליטא החל משנת 1918 למדה בגימנסיה העברית שבקובנה, למדה באוניברסיטאות שבברלין ובבון. בשנת 1933 קיבלה תואר דוקטור לבלשנות שמית. את יצירתה הספרותית החלה עוד בליטא, שם פורסמו שירים ומאמרים פרי עטה בכתבי עת עבריים. בליטא נמנתה עם חברי קבוצת הסופרים “פתח”. ב- 1935 עלתה לארץ, בארץ עסקה גולדברג בהוראה בבית ספר תיכון בתל אביב. עבדה במערכת העיתונים “דבר”, “על המשמר”, “דבר לילדים”, “על המשמר לילדים” ו”אורות קטנים”. בין השנים 1943-1944 ערכה את ספרי הילדים ב”הוצאת הפועלים”. החל משנת 1952 החלה ללמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. משנת 1963 עמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה. בארץ השתייכה גולדברג לקבוצת המשוררים המודרניסטים ויחד עם זאת כתבה במשקל ובחריזה. נמנתה בין חברי חבורת הסופרים “יחדיו”, בראשות שלונסקי אשר הוציאה לאור את השבועונים “טורים” ו”כתובים”.

יצירתה:
לאה גולדברג התרחקה מפוליטיקה כל ימי חייה, בשיריה היא נמנעה מכל התייחסות לתחום הציבורי. אך בשירי המחזור “על הפריחה” וכן בשירים נוספים אם כי לא רבים, שנכתבו אחרי מחזור זה היא הגיבה בדרכה המוסבת לנסיבות וביטאה חשיבות לזמן שאבד בחייה. יצירתה של לאה גולדברג היא רבה ומגוונת. החל מיצירות לילדים, דרך פרוזה, שירה, מחזות למבוגרים וכן מחקרים ותרגומים של יצירות מופת. שירים רבים פרי עטה של לאה גולדברג הולחנו והם מבוצעים על ידי טובי המבצעים.

ספריה:
“טבעות עשן” 1935, “שיבולת ירוקת העין” 1940, “מביתי הישן” 1944, “על הפריחה” 1948. בשנת 1973 קובצו כל שיריה בשלושה כרכים. יצירותיה לילדים הפכו לקלאסיקה ודורות רבים של ילדים גדלו על ספריה. ספריה הידועים לילדים ולנוער: “ניסים ונפלאות”, “דירה להשכיר”, “מה עושות האיילות”, “ידידי מרחוב ארנון”, “איה פלוטו”, “שמגר הנגר”. שירים רבים זכו להלחנה ולביצועים בידי מבצעים שונים.
גולדברג תרגמה עשרות יצירות קלאסיות לעברית, בניהן יצירותיהם של צ’כוב, שייקספיר, טולסטוי ואיבסן. תרגמה את היצירה רבת ההיקף “מלחמה ושלום”. גולדברג כתבה מחזות תיאטרון: “ים בחלון” 1938, “בעלת הארמון” 1954 (שעלה בקאמרי לאחר מותה). כתבה את הרומן “והוא האור” ב- 1946. זכתה בפרס רובי ן על ספרה “על הפריחה”. כלת פרס ישראל לספרות.

2.
בחרתי לכתוב על החלטתה של לנה, שלבסוף עזבה את הרוזן ואת הארמון והחליטה לעלות לארץ ישראל יחד עם דורה וזאנד. החלטה זו של לנה ריגשה אותי מאוד מעצם העובדה שהיא מגיעה למסקנה שהיא חיה בעולם דימיוני, בעולמו של הרוזן, עולם טוב לפי טענתו, עולמה הבטוח לכאורה, ומחליטה לעזוב את עולם זה ולצאת לחופשי. המונולוג של לנה שמופיע לקראת סוף המחזה מבטא רגשות ומחשבות אלו. במהלך המונולוג לנה עוברת תהליך, בהתחלה היא נרגשת נורא כשהיא מגלה שבעצם מותר כבר לצעוק, מותר לדבר בקול, אין נאצים שישמעו אותה, אך עדיין קצת מהססת שכל זה עדיין לא מציאותי. המונולוג מבטא המון רגשות מעורבים של לנה (התרגשות, שמחה, עצב, כעס, כאב, פחד וכו’) עד לסוף המונולוג בו מגיע השיא, לנה מגיעה להבנה, למציאות הסופית שהיא בזבזה שנתיים מחייה כלואה בתוך הארמון על ידי הרוזן. בעקבות הבנה זו לנה מחליטה לבסוף לעזוב את הרוזן, למרות שהציל את חייה ונתן לה ביטחון. היא מחליטה לעזוב את עולמה החלומי שיצרה לעצמה בעזרת הרוזן, את עולם המתים, ולחזור לעולם המציאותי, החופשי, עולם החיים. התרגשתי מאוד מהחלטה זו בזכות המונולוג שביטא רגשות רבים וניסיתי לדמיין את עצמי במקום לנה. לנה חיה בפחד בתוך הארמון 3 שנים שלמות, וכאשר היא מתרגשת מאור ירח פשוט, היא מתגעגעת לחיים כל כך פשוטים, זה גורם לי להעריך את החיים יותר טוב.