פוסט: השפה העברית – מותה ותחייתה

השפה העברית – רקע כללי

הולדת השפה ועיצובה הכללי

השפה העברית היא אחת השפות הקדומות ביותר ששרדו ולא “מתו” עד היום. העברית הקדומה היא שפה שמאוד מקבילה לארמית ובה משולבים גם סימנים של מצרית קדומה ורק מילים אחדות שהוכנסו אליה ע”י בני ישראל – היהודים הקדומים ועשרת השבטים. בנוסף למילים האחדות בני ישראל הכניסו לשפה גם שינויים לשוניים קלים – לדוגמא בארמית רוב שמות העצם נסתיימו באות א’ ובצליל a, ובני ישראל בעיצוב השפה שללו כלל זה. גם הוכנסו כמה שינויים בניקוד כך שלפעמים אפשר היה לראות הבדל מוחלט בין מילים בעברית הקדומה לבין מילים בארמית.

הכתיב

עד תקופת הכיבוש היווני של הארץ הכתיב העברי היה פשוט ופרימיטיבי – הנייר או כלי אחר שהיה אפשר לכתוב עליו לא היה לכל אדם ולכן כתיב המילים היה לעתים קרובות מאד קשה. בגלל הקושי הזה האותיות היו כמה שיותר פשוטות וקלות לכתיבה. רוב האותיות הכילו רק צורות גיאומטריות בסיסיות ביותר – קווים ישרים ועיגולים. היה גם דימוי רב בין האותיות. כאשר היוונים כבשו את הארץ והכניסו את תרבותם, הכתיב השתנה מאד בסיסית, בגלל שרעיון הכתיבה על חומרים שמקבילים היום לנייר היה מאד מקובל. אמנם בני ישראל לא לקחו את כתיבם החדש מהיוונים, אלה פיתחו כתיב חדיש מאד שונה מהכתיב הקדום. כל האותיות החדשות היו מעוצבות ע”י כוהנים ואנשי דת אחרים. כל הרעיונות לעיצוב החדש של האותיות נלקחו מהקבלה. לדוגמא: האות ד’ היא האות הרביעית באלפבית ובקבלה היא מייצגת את ארבעת הכיוונים הגיאוגרפיים – מזרח, מערב, צפון ודרום. ולכן האות ד’ המודרנית בנויה משתי קווים מאונכים, כאשר ארבעת קצוותם פונים לארבעת הכיוונים.
שינוי נוסף שנכנס לשפה עם הכיבוש היווני היה הכנסת הניקוד, כלל ה ” אהוי ” והרווחים. עד אז הכתיב העברי הכיל עיצורים בלבד, ולא

הוכנסו רווחים בין המילים. כמובן שלא היו קיימים סימני פיסוק – נקודות, פסיקים סימני שאלה וכו’. לדוגמא:

המשפט:
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ
היה נכתב כך:
ברשיתבראלהיםתשמיםותהרץ

לאחר בוא היוונים הניקוד והרווחים הוכנסו לשפה. סימני הפיסוק היו שונים מהיווניים (אלה שאנו משתמשים בהם כיום). גם הניקוד שהוכנס אז היה שונה מהניקוד המודרני. הניקוד הקדום הכיל גם נקודות שלא משתמשים בהם כיום, לדוגמא סימון המילה המובילה במשפט.
אך גם אז לא כל האנשים עברו ישר לשיטה החדשה – רובם (וביניהם חלק מהמלכים המשיכו להשתמש בשיטה המקורית עד הכיבוש הרומי.

התנ”ך

אחת הסיבות שהשפה העברית לא “מתה” סופית עד היום היא התנ”ך. התנ”ך היה כתב- יד שבני ישראל ערכו מאז שמשה רבנו התחיל לכתוב את התורה ועד תקופת הרומאים, כ – 3000 שנה. כתיבת התנ”ך נערכה רק ע”י אנשי דת במעמדים מדיניים גבוהים ביותר. כמובן שכל תוכן התנ”ך נכתב על בסיס דתי ולא על בסיס היסטורי. התנ”ך היה בעצם מקור אמונתם של בני ישראל, בגלל שהתנ”ך ובעיקר חלקו הראשון – התורה הכילו את כל הנסים שעשה ה’ לבני ישראל בעבר ושם הובאו רוב הכללים הבסיסיים של היהדות. לאחר הולדת הנוצרות, בתקופת הרומאים, והפצתה בכל אירופה ומקומות אחרים בעולם, התנ”ך נהפך בעצם למקור הדת העיקרי של העולם, בגלל אותם הסיבות, רק שהפעם הוא שימש כספר קדושה לדת הנוצרית. לאחר שכל היהודים הוגלו לאירופה ושאר עשרת השבטים נעלמו בין עמים אחרים, היהודים הפסיקו לכתוב את התנ”ך, אך הרומאים עשו זאת – בשפה הלטינית כמובן. מאז התנ”ך תורגם לכל שפות העולם – או לפחות לכל השפות הנוצריות, והעברית הפסיקה להיות שפת התנ”ך. בתרגומים של התנ”ך שונו אפילו שמות המקומות והאנשים. היהודים, לאומת זאת המשיכו להשתמש בגרסה העברית של התנ”ך וזה היה אחד מההבדלים שלהם מהנוצרים.

“מוות” השפה

שפות הגולה

בזמן היותם של רוב היהודים באירופה, במשך הזמן פותחו על-ידיהם שפות “עבריות” חדשות כמו היידיש, הלאדינו, ועוד כ – 20 שפות שונות. כמעט לכל עדה יהודית בעולם הייתה שפה משלה. רוב השפות האלה, חוץ מהיידיש והלאדינו, “מתו” כיום סופית, טוטאלית. בדרך כלל שפות כאלה היו מאד דומות לשפת המדינה שבה הן נולדו, עם קצת ערבוב של עברית. כך גם היו השפות יידיש ולאדינו – היידיש נולדה במזרח אירופה ולכן הייתה מאד דומה לגרמנית ושפות סלביות, וכן גם היו ביידיש מילים אחדות שנלקחו מעברית, בעיקר מילים שהיו קשורות לדת, לדוגמא המילה שאבעס – השבת וכו’. הכתיב ביידיש לא היה מקורי – כדי לכתוב השתמשו באותיות עבריות, רק עם הבדלים קלים שנבעו משימוש יומיומי בשפות אירופאיות. לדוגמא: בשפות אירופאיות לא משתמשים בניקוד, אלא יש אותיות שמבטאות את התנועות. כך גם היה ביידיש – האות א’ תמיד שימשה לצליל a, והאות ע’ )שצלילה האמיתי לא קיים בשפות אירופאיות( שימשה תמיד לצליל e. מהניקוד נשאר רק סימן הקמץ, ששימש לפעמים לצליל o. מצב דומה בערך היה בשפת הלאדינו, שנוצרה מהספרדית והתפשטה בדרום אפריקה לאחר גירוש ספרד ב – 1492. עם השפות הללו לא הייתה בעיה של חידוש ומודרניזציה – כאשר נוצרה מילה חדשה שהיא שם של המצאה וכדומה, המילה נכנסה ישר לשפות אלו – ליידיש דרך הגרמנית וללאדינו דרך הספרדית.

שפת הקודש

כאשר היהודים נכנסו לחיים החברתיים של אירופה, עוד במאות הראשונות לספירה, היה עוד מספר קטן של יהודים שדברו עברית כל חייהם. אבל כדי להיכנס באמת לחיים החברתיים לא הייתה ליהודים אלה ברירה אלא ללמוד את השפות האירופאיות ולהשתמש בהם בחיי היום-יום. לאחר דורות אחדים הפכו השפות האירופאיות לשפות אמם המוחלטות של היהודים. בעיירות קטנות או כפרים שרוב תושביהם היו יהודים – והיו הרבה מקומות כאלה במזרח אירופה – שפת היום-יום של האנשים הייתה שפה יהודית אחרת, אבל כמובן שכל התושבים, מהילדים הקטנים ועד האנשים הזקנים ביותר, כולם ידעו היטב את שפת המדינה בה הם חיו.
וכך השפה העברית פשוט נשארה בצד, ונשאר רק שימוש אחד בעברית – העברית הייתה שפת הקודש של היהדות. כל כתבי הקודש – התנ”ך, הקבלה, ההלכה וספרי התפילות היו כתובות בעברית. מאז גלותם של היהודים לאירופה הם המשיכו להתפלל ולקרוא כתבי קודש בשפה המקורית – בעברית. היהודים לא דיברו בעברית כלל – הדו-שיח הפסיק להיות חלק מהלשון העברית. ספרים חדשים יותר שעסקו אך ורק בענייני דת נכתבו בעברית. העברית נהפכה לחלק מהקדושה שביהדות.
וכך במשך הזמן, כאשר כל השפות האירופאיות כל הזמן חודשו וכך נעשו הרבה יותר קלות לדיבור והבנה, השפה העברית לא חודשה כלל – היא נשארה להיות כמו שהייתה לפני מאות שנים, שכיום היא כלל לא מובנת לאדם המודרני. כדי לבטא משהו בעברית האדם היה צריך להגיד את זה כמה שיותר “בסגנון הישן”, ז”א תחביר המשפט היה צריך להיות ב”רמה” מאד גבוהה. בגלל זה בד”כ אנשים השתדלו להתבטא בשפות אחרות. כך השפה הייתה כמעט “מתה”, כמו שפות קדומות אחרות – ארמית, מצרית קדומה וכו’, עד שהגיעו רעיונות הציונות ואליעזר בן יהודה.

אליעזר בן-יהודה (פרלמן)
(1922-1858)
מחיה הלשון העברית

אליעזר בן-יהודה נולד בלושקי שבליטה. מורו לתלמוד לימד בסתר גם יסודות הדקדוק העברי, דבר שנחשב בעיני האדוקים ככפירה. היה למשכיל ונרדף ע”י החסידים. תחילה נהה אחרי תנועות קוסמופליטיות (חובקות עולם, בניגוד ללאומיות), אך הימים היו ימי התעוררות בארצות השונות והוא התחיל תוהה על גורלו של העם היהודי.

בשנת 1879 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה בפריס. אך מחמת מחלת השחפת, שלקה בה, נאלץ להפסיק את לימודיו ונסע לאלג’יר שאקלימה החם יפה לבריאותם של חולי שחפת. משם שלח מאמרים לכתבי העת העברים “השחר”, “המגיד” ו”החבצלת”. ב”השחר” פרסם את מאמרו הראשון, “שאלה נכבדה”, על החייאת העם היהודי בשפתו בארצו. ב – 1881 עלה לארץ-ישראל ובה ארך במשך שנה תוספת ל”החבצלת”. בשנת 1885 יסד עיתון משלו, “הצבי”, ובו פרסם את דעותיו על הישוב היהודי בארץ, ובייחוד על החייאת הלשון העברית כשפת הדיבור. במרוצת הזמן היה השבועון לעיתון יומי בשם “האור” ואחר-כך “ההשקפה”.

יחד עם מספר חברים יסד את האגודה “שפה ברורה” ועמד בראש המלחמה להחייאת הלשון. בימי מלחמת העולם הראשונה ישב בן-יהודה בארצות-הברית ושקד על חיבור “מילון הלשון העברית הישנה והחדשה”, שבו התחיל לפני שנים. מילון זה הושלם רק אחרי מותו. המציא וחידש הרבה מלים שימושיות. במאמריו ובעיתוניו ביקש ליצור סגנון יומיומי, מתאים להמוני העם. סבל רדיפות ולעג על מלחמתו הדון קישוטית להחייאת הדיבור בשפה העברית, שנראה שאין לה כל סיכוי.

החייאת השפה

“הצבי”

כאמור מקודם, כאשר אליעזר בן-יהודה הגיע לארץ-ישראל הוא התחיל להוציא לאור את העיתון העברי “הצבי”. הוצאת העיתון הייתה קשה מאוד, בגלל שהשפה העברית הייתה בתקופה ההיא מאוד לא מפותחת וכאשר כתבי העיתון ניסו לדוגמא, לתאר אירוע כלשהו שקרה בתקופתנו, בשפה שאפילו תיאור אירועים שבתנ”ך היו קשים לקריאה, היה לכתבים קשה מאוד לתאר את האירוע בשפה פשוטה כך שכל אדם יוכל לקרוא את הכתבה בלי שום בעיות. בגלל הסיבה הזאת, מעט מאוד אנשים שרצו לקרוא עיתון רגיל, לא קנו את העיתון העברי, אלא עיתון בשפה שהם דיברו בה. בעיה נוספת הייתה שרוב האנשים לא דיברו עברית, לא ידעו עברית ובכלל לא היה להם כל-כך אכפת מהחייאת השפה העברית. אבל הבעיה הגדולה ביותר שהייתה לעיתון היא שהיה מחסור גדול של מילים. כל ההמצאות, הגילויים, ובכלל כל המילים שנוספו לכל שפות אירופה במשך אלפיים שנה, לא היו קיימות בעברית. ואלה היו רוב המילים שאנו משתמשים בהם כיום. דוגמאות המילים הפשוטות שלא היו קיימות בתקופה ההיא: אופניים, מגבת, גלידה, עיתון ועוד הרבה מאד מילים. בתקופה מאוחרת יותר, אליעזר המציא את המילים ה”חדשניות” האלה, אבל בתקופת הוצאת העיתון המילים לא היו קיימות והיה מאוד קשה לבטא משפטים פשוטים ביותר.

מאמציו של אליעזר בן-יהודה

למרות כל זאת, אליעזר בן-יהודה עמד על שלו. הצעד הכי קיצוני שלו להחייאת העברית הוא שאליעזר התעקש שילדיו ומשפחתו ידברו רק עברית. הוא אפילו לא נתן לילדים שלו לצאת מהבית, כדי שהם לא ישמעו מילדים אחרים צלילים של שפה אחרת. בכל מקום שאליעזר או אשתו הופיעו, הם דיברו רק עברית – בחנויות, במוסדות, ברחוב – עברית בלבד. אך כמובן שהיו מאד לא רבים כמוהו ולכן החיים ה”עבריים” האלה בכלל לא השפיעו על האנשים שבסביבה. ולכן לאליעזר בן-יהודה היה מאד קשה לממש את רעיונותיו.

את רעיונותיו הוא ניסה להעביר לציבור בדרכים שונות, ואחת מהן הייתה להעביר את המסר בכתבות בעיתון שהוא עצמו הוציא. הנה אחת מהן:

“שלושה דברים חרוטים באותיות של אש על דגל הלאומיות: ארץ, שפה לאומית והשכלה לאומית. שפת העברית היא שפתינו הלאומית. בארצנו, בארץ ישראל, בבתי-הספר, אשר נייסד בארץ הזאת, עלינו לעשותה לשפת החינוך . . . תחיית השפה תהיה לאות, כי גם תחיית האומה תבוא ולא תאחר . . . “.

ואת הדעה הזאת הוא העביר בתוך ספרו “מילון הלשון העברית הישנה והחדשה”, אשר כתב כמה שנים אחרי כן, כאשר היה בארצות הברית:

“כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי, אלא בשובם לארץ האבות, כך אינם יכולים להיות עם חי, אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדושה או שבחכמה בלבד, אלא דווקא בדיבור פה, מגדולם ועד קטנם . . . בכל ענייני החיים ובכל שעות היום והלילה, ככל הגויים, גוי~גוי בלשונו. ”

רק לאחר שנים, כאשר אליעזר בן-יהודה כתב הרבה מאוד מאמרים, עשה המון למען הגשמת הראיון שלו והתפרסם בארץ ובקרב היהודים בגולה. נמצאו כאלה שהתחילו לתמוך בו. רוב התומכים של אליעזר היו בעיקר צעירים. התחילו להיווצר תנועות להחייאת השפה העברית.

החייאת השפה ע”י הרבים

שנים לאחר שאליעזר בן-יהודה התחיל את הגשמת רעיונותיו, הציונות התחילו להתפתח וצורה מהירה מאד, ובגלל זה רעיונותיו “החדשים” של אליעזר בן-יהודה מצאו כן בעיניהם של הציונים הצעירים (בעיקר העולים) וגם היהודים “המקומיים” שחיו בארץ ישראל. היו כאלה שמאוד התלהבו מהרעיון ואפילו השתמשו בשיטתו של בן-יהודה להתפשטות של השפה העברית בחיים של ארץ-ישראל. והפעם זה לא היה כל-כך קשה – אנשים ברחוב דיברו עברית ללא בעיות והרבה תמכו ברעיון הזה. נוצרו הרבה עיתונים בעברית, נכתבו ספרים חדשים בעברית, ולשמחתו הרבה של אליעזר בן-יהודה – בתי- סופר ומוסדות אחרים שהתנהלו בשפה העברית. אפילו כאשר רצו לפתוח בארץ ישראל מוסד השכלה שהלימודים בו היו מתנהלים בגרמנית, הציבור התנגד לכך. במשך הזמן גם החרדים בארץ-ישראל החליטו לקבל את הרעיון שהשפה העברית היא השפה הכללית של כל היהודים התחילו לדבר עברית בעצמם.

ביבליוגרפיה
1. האנציקלופדיה העברית
2. אנציקלופדיה – 1000 אישים
3. “ראשית הציונות”