המנדט הבריטי הוא כינוי לתקופה בין 1920 ל-1948, שבה שלטו הבריטים בארץ ישראל, מכוח מנדט שהוענק להם על ידי חבר הלאומים.
ביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. ראש הממשל נקרא הנציב העליון והוא היה הרברט סמואל. המנדט כלל מבחינה גאוגרפית את עבר הירדן, אך זה הופרד מארץ ישראל בשנת 1920.
תקופת המנדט הבריטי עצמו הייתה תקופה סוערת, ובה נאבקו הבריטים בשאיפותיהם הלאומיות של הערבים הפלסתינים ושל היהודים, באמצעות איסור על עלייה, ומאבק במחתרות (ההגנה, האצ”ל והלח”י). מבחינה בינלאומית הייתה זו תקופת המלחמת העולם השנייה, וארץ ישראל הייתה נקודה אסטרטגית, במאבקים כנגד היטלר וגרמניה בצפון אפריקה ובים התיכון.
המנדט, שהחל מתוך כוונה ברורה להקים בית לאמי ליהודים בארץ ישראל, על פי עקרונות הצהרת בלפור, נראה לאנשי היישוב היהודי כמכשול להקמת הבית הלאומי היהודי, דווקא בתקופה הרגישה שבה היה צורך לקלוט יהודים רבים ככל האפשר על מנת להצילם מן השואה, ולשקמם במדינה יהודית.
כתב המנדט-
“והואיל ומעצמות הברית הראשיות הסכימו שבעל
המנדט יהא אחראי להגשמתה של הצהרת בלפור
שנתקבלה ע”י המעצמות הנ”ל, לטובת הקמת בית לאומי
לעם היהודי בא”י. בתנאי מפורש שלא ייעשה שום
דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של
העדות הלא יהודיות הקיימות בא”י, או בזכויות
ובמעמד המדיני שנהנים יהודים ממנו בכל ארץ אחרת