אסלאם
האסלאם (בערבית: התמסרות, כניעוּת כלפי האל) היא דת מונותאיסטית שנוסדה במאה השביעית על-ידי מוחמד בחצי האי ערב, ולה למעלה ממיליארד מאמינים, שרובם מתגוררים ביבשות אסיה ואפריקה.
מאפיינים עיקריים
• הספר הקדוש לדת זו הוא הקוראן והוא נחשב בעיני מאמיניה לספר אלוהי פלאי, שכל החוכמות כלולות בו.
• היום המקודש בשבוע הוא יום שישי – אין איסור על מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה.
• סמלים מקובלים לציון דת האיסלם הם סהר (עם או בלי כוכב נוגה בצדו) וכן שימוש בצבע ירוק.
• לוח השנה הוא לפי שנת הירח, ומורכב מ-12 מחזורי הלבנה. עיבור השנים, שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה.
• המוטו של האיסלם הוא “אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו” .
• העיר הקדושה ביותר היא מכה, שבה נמצאת הכעבה (מבנה קדום דמוי קוביה, שצלעו 9 מטרים ושאותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות ה”חג'”) ולאחריה הערים המקודשות (באסלאם הסוני) הם אל-מדינה (בעבר נקראה יַתְ’רֵבּ) וירושלים (בערבית: אל-קֻדס). השיעים אינם רואים באל-מדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים בערים כרבלא ואל-נג’ף שבעיראק וקום שבאיראן ערים קדושות.
• למנהיג הדתי קוראים אימאם. תפקיד האימאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש המייחסים לו אף תכונות מיסטיות.
• באיסלם חמישה יסודות (“עמודי האסלאם”), שהם בעצם חמש מצוות מרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי.
רקע הסטורי
מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי מאמיניו – אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת 570. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח’דיג’ה והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. על-פי מסורת זו זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, בעת שהתבודד במערה מחוץ לעיר מכה. על-פי סיפור זה בא המלאך גבריאל (בערבית: ג’יבּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי, שמסר לו. הדברים, שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ”סורת אל-עלק” (סורת “הדם הקרוש” בקוראן). מוחמד אסף קבוצה של מאמינים סביבו, ביניהם אשתו ח’דיג’ה, וכן אבו-בכר ועמר בן אל-ח’טאב, שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד אשר חייהם נעשו בלתי-נסבלים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה.מוחמד הוזמן לעיר ית’רב, היא אל-מדינה בידי אנשים ממאמיניו. בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה – זו ההג’רה, שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע בה כללים. באל-מדינה גרו יהודים ויש סימנים לכך, שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם.מוחמד כתב את עהד אל-אמה, “חוזה האומה”, שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים, והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. את המלחמות ניהלו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה.מוחמד גר באל-מדינה עד מותו בשנת 632, במהלך השנים האלה הצליח לגבש קהילה מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם.מוחמד לא קבע לעצמו יורש ולא היו לו בנים (אלא בנות בלבד), דבר שהביא לסכסוך בין המוסלמים הראשונים. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו של מוחמד היה אבּוּ-בּכּר, שנמנה על קבוצת המאמינים הראשונים עוד במכה. אבו-בכר זכה לתואר “ח’ליפה” , כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח’ליפה היו רק בתחומים החילוניים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד. מינוי אבו-בכר לח’ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב, שהיה בן-דודו וחותנו של מוחמד (הוא היה נשוי לאחת מבנותיו). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית שכונתה “שיעה”. השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין “ח’ם”.אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד’ו אל-חג’ה.לאחר מותו של אבו-בכר מונה עמר בן אל-ח’טאב לח’ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עמר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, ארץ-ישראל, מצרים, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עלי בשנת 640 מידי הביזנטים. כיבושים אלו החלו תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות, כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית-סורית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה).יורשו של עמר בן אל-ח’טאב היה עת’מאן בן עפאן. תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם – העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת’מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות המפעל הזה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.בשלהי תקופתו של עת’מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעיקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת’מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו.
מסגד באסואן שבמצרים
אמונות
תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב”סורת אל-אח’לאס'”, שאומרת: “האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד ואין דומה לו”. זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן עדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהנום, שמתואר לעיתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושריפתו. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות.
חגי האסלאם
החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי הוא רמדאן. זהו החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, והמוסלמים מצווים לצום בו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. צום הרמדאן הוא למעשה הביטוי לאחד מחמשת “עמודי היסוד” של האסלאם. הצום ברמדאן מצוין במפורש בקוראן (סורת אל-בקרה, 183). חשיבות החודש מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, 185). אירוע זה מצוין באחד מלילות הרמדאן לקראת סופו – “לילת אל-קדר” (“ליל הגורל”). התאריך המדויק של לילה זה משתנה מעדה לעדה. בתרבות המוסלמית העממית נחשבים לילות רמדאן כהזדמנות טובה לחגיגות ולסעודות גדולות, אם כי מקובל איפוק מסוים גם בחגיגות האלה.יש שני חגים עיקריים המקובלים על כל המוסלמים:
• “עיד אל-פיטר” (“חג הפסקת הצום”, מכונה גם “החג הקטן”) – זהו החג המציין את סיומו של הצום ברמדאן, ומצוין לפיכך בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי.
• “עיד אל-אד’חא” (“חג הקורבן”, מכונה גם “החג הגדול”) – זהו החג המציין את המועד לקיום החג’, העלייה לרגל. הוא נחגג החל מהיום העשירי של חודש ד’ו-אל-חג’ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי, ונמשך ארבעה ימים. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לסיפור “עקדת ישמעאל”, המקביל לסיפור “עקדת יצחק” המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל.
האסלאם כיום
מאז תקופת הרנסאנס עבר העולם המערבי תהליך של חילון, עד המצב הקיים שבו הדת מופרדת מהמדינה ואינה שולטת על חייהם של אנשים, ואפילו לא על דעתם. תהליך זה החל להשפיע על העולם המוסלמי רק במאה ה-19, בעיקר בגלל השפעות של השלטון האירופי הקולוניאלי. השפעת החילון התבטאה בהקמת מדינות לאום מוסלמיות, בעלות שלטון חילוני, במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה במהלך המאה ה-20 (בעיקר בשנות הארבעים ובשנות השישים של המאה). בניגוד לאירופה, שבה התקבלה הפרדת הדת מהמדינה, בעולם המוסלמי התפתח מאבק חריף בין מצדדי החילוניות לאנשי דת. מאבק הזרמים הדתיים הרדיקליים הולך ומקצין, בעיקר בשל חוסר היציבות השלטונית והמצב הכלכלי הקשה, שנקלעו אליהם רוב המדינות המוסלמיות.
במדינות כגון פקיסטאן, סודן וניגריה שורר מאבק בין קבוצות מוסלמיות לבין קבוצות לא-מוסלמיות (הינדיות, נוצריות ואחרות) על מידת ההשפעה של האסלאם במדינה. באלג’יריה התפתח מאבק עקוב מדם בין קיצוניים מוסלמים לאוכלוסייה חילונית, המושפעת מתרבותה של צרפת. באירן התחוללה בשנת 1979 מהפכה שבעקבותיה הודח השאה הפרסי, שביסס את שלטונו על לאומיות פרסית חילונית, והוחלף במנהיג דתי שיעי – האימאם האייתוללה חומייני. בערב הסעודית שורר סטטוס-קוו, שעל-פיו ההלכה המוסלמית בפרשנות הווהבית (פרשנות קיצונית בדרך-כלל) מכתיבה את חיי היומיום בממלכה, אולם אנשי הדת אינם מתערבים בענייני חוץ וביטחון, אותם מנהל השלטון המלוכני. לפרשנות הווהבית של ההלכה המוסלמית יש כיום השפעה רבה על מוסלמים בכל רחבי העולם, בעיקר בשל כוחה הכלכלי הרב של ערב-הסעודית. הדבר מביא להקצנה במדינות מוסלמיות אחרות, ואף מערער את הלגיטימיות של השילטון בערב-הסעודית עצמה.
ככלל אפשר לומר, שמסוף שנות השבעים החל הזרם הפונדמנטליסטי להיות זרם חזק ומוביל באסלאם. כמעט בכל מדינה מוסלמית הוא התגבר וקנה לו בדרכים שונות קהלי מאמינים (במיוחד דרך אגודות צדקה והקמת בתי ספר), תוך שהוא שואף לעצב מחדש את פניה של המדינה על פי תפיסותיו הדתיות. על רקע זה אפשר לראות את המהפכה האיסלמית באיראן ואת פעילות האחים המוסלמים (אל-אח’ואן אלמסלמון) במצרים. בין הפעולות האלימות של הארגונים המוסלמים הקיצוניים אפשר למנות את ההתנקשות בנשיא המצרי אנואר סאדאת, ניסיון ההתנקשות ביורשו חוסני מוברכ), בפיצוץ מספר מכוניות תופת באינדונזיה, פעילות ארגון החמאס בישראל, השתלטות מפלגת הטליבאן וארגון אל-קעידה באפגניסטן והתגברות ארגון החיזבאללה בלבנון.
באפגניסטן של הטליבאן, פוצצו פסלים ענקיים של בודהא, שהיו קיימים אלפי שנים בעקבות דין איסור עשיית פסלים ועבודת אלילים. הוטלו הגבלות חמורות על נשים, ביניהן איסור להסתובב ללא גבר או להתאפר, וסנקציות אכזריות כלפי אלו שלא נשמעו לחוקים, כעקירת ציפורני נשים, שנצבעו בלכה. תחת משטר זה הוצאו אנשים להורג על עבירות קלות יחסית. גם באירן, משטרות הלכה סובבו בין האזרחים והשליטו את הלכות האסלאם, וביניהן ניפוץ אסלות שירותים שהיו מכוונות לכיוון מכה, ומעצר ועונש מלקות לנשים שצבעו את שפתותיהן בליפסטיק. כמו כן, על פי החוק באיראן מותר לגבר להכות את אישתו, באם היא מסרבת לקיים איתו יחסי מין.
בעקבות הוצאת הספר פסוקי השטן ובו סאטירה על הנביא מוחמד ועל שליט איראן, אייתוללה חומייני, בידי הסופר ההודי סלמאן רושדי בשנת 1989, הוציא עליו חומייני פסק הלכה הקורא לכל המוסלמים לשלוח אותו לגיהנום.
האסלאם (בערבית: התמסרות, כניעוּת כלפי האל) היא דת מונותאיסטית שנוסדה במאה השביעית על-ידי מוחמד בחצי האי ערב, ולה למעלה ממיליארד מאמינים, שרובם מתגוררים ביבשות אסיה ואפריקה.
מאפיינים עיקריים
• הספר הקדוש לדת זו הוא הקוראן והוא נחשב בעיני מאמיניה לספר אלוהי פלאי, שכל החוכמות כלולות בו.
• היום המקודש בשבוע הוא יום שישי – אין איסור על מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה.
• סמלים מקובלים לציון דת האיסלם הם סהר (עם או בלי כוכב נוגה בצדו) וכן שימוש בצבע ירוק.
• לוח השנה הוא לפי שנת הירח, ומורכב מ-12 מחזורי הלבנה. עיבור השנים, שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה.
• המוטו של האיסלם הוא “אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו” .
• העיר הקדושה ביותר היא מכה, שבה נמצאת הכעבה (מבנה קדום דמוי קוביה, שצלעו 9 מטרים ושאותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות ה”חג'”) ולאחריה הערים המקודשות (באסלאם הסוני) הם אל-מדינה (בעבר נקראה יַתְ’רֵבּ) וירושלים (בערבית: אל-קֻדס). השיעים אינם רואים באל-מדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים בערים כרבלא ואל-נג’ף שבעיראק וקום שבאיראן ערים קדושות.
• למנהיג הדתי קוראים אימאם. תפקיד האימאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש המייחסים לו אף תכונות מיסטיות.
• באיסלם חמישה יסודות (“עמודי האסלאם”), שהם בעצם חמש מצוות מרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי.
רקע הסטורי
מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי מאמיניו – אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת 570. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח’דיג’ה והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. על-פי מסורת זו זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, בעת שהתבודד במערה מחוץ לעיר מכה. על-פי סיפור זה בא המלאך גבריאל (בערבית: ג’יבּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי, שמסר לו. הדברים, שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ”סורת אל-עלק” (סורת “הדם הקרוש” בקוראן). מוחמד אסף קבוצה של מאמינים סביבו, ביניהם אשתו ח’דיג’ה, וכן אבו-בכר ועמר בן אל-ח’טאב, שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד אשר חייהם נעשו בלתי-נסבלים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה.מוחמד הוזמן לעיר ית’רב, היא אל-מדינה בידי אנשים ממאמיניו. בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה – זו ההג’רה, שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע בה כללים. באל-מדינה גרו יהודים ויש סימנים לכך, שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם.מוחמד כתב את עהד אל-אמה, “חוזה האומה”, שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים, והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. את המלחמות ניהלו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה.מוחמד גר באל-מדינה עד מותו בשנת 632, במהלך השנים האלה הצליח לגבש קהילה מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם.מוחמד לא קבע לעצמו יורש ולא היו לו בנים (אלא בנות בלבד), דבר שהביא לסכסוך בין המוסלמים הראשונים. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו של מוחמד היה אבּוּ-בּכּר, שנמנה על קבוצת המאמינים הראשונים עוד במכה. אבו-בכר זכה לתואר “ח’ליפה” , כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח’ליפה היו רק בתחומים החילוניים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד. מינוי אבו-בכר לח’ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב, שהיה בן-דודו וחותנו של מוחמד (הוא היה נשוי לאחת מבנותיו). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית שכונתה “שיעה”. השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין “ח’ם”.אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד’ו אל-חג’ה.לאחר מותו של אבו-בכר מונה עמר בן אל-ח’טאב לח’ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עמר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, ארץ-ישראל, מצרים, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עלי בשנת 640 מידי הביזנטים. כיבושים אלו החלו תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות, כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית-סורית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה).יורשו של עמר בן אל-ח’טאב היה עת’מאן בן עפאן. תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם – העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת’מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות המפעל הזה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.בשלהי תקופתו של עת’מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעיקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת’מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו.
מסגד באסואן שבמצרים
אמונות
תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב”סורת אל-אח’לאס'”, שאומרת: “האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד ואין דומה לו”. זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן עדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהנום, שמתואר לעיתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושריפתו. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות.
חגי האסלאם
החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי הוא רמדאן. זהו החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, והמוסלמים מצווים לצום בו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. צום הרמדאן הוא למעשה הביטוי לאחד מחמשת “עמודי היסוד” של האסלאם. הצום ברמדאן מצוין במפורש בקוראן (סורת אל-בקרה, 183). חשיבות החודש מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, 185). אירוע זה מצוין באחד מלילות הרמדאן לקראת סופו – “לילת אל-קדר” (“ליל הגורל”). התאריך המדויק של לילה זה משתנה מעדה לעדה. בתרבות המוסלמית העממית נחשבים לילות רמדאן כהזדמנות טובה לחגיגות ולסעודות גדולות, אם כי מקובל איפוק מסוים גם בחגיגות האלה.יש שני חגים עיקריים המקובלים על כל המוסלמים:
• “עיד אל-פיטר” (“חג הפסקת הצום”, מכונה גם “החג הקטן”) – זהו החג המציין את סיומו של הצום ברמדאן, ומצוין לפיכך בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי.
• “עיד אל-אד’חא” (“חג הקורבן”, מכונה גם “החג הגדול”) – זהו החג המציין את המועד לקיום החג’, העלייה לרגל. הוא נחגג החל מהיום העשירי של חודש ד’ו-אל-חג’ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי, ונמשך ארבעה ימים. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לסיפור “עקדת ישמעאל”, המקביל לסיפור “עקדת יצחק” המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל.
האסלאם כיום
מאז תקופת הרנסאנס עבר העולם המערבי תהליך של חילון, עד המצב הקיים שבו הדת מופרדת מהמדינה ואינה שולטת על חייהם של אנשים, ואפילו לא על דעתם. תהליך זה החל להשפיע על העולם המוסלמי רק במאה ה-19, בעיקר בגלל השפעות של השלטון האירופי הקולוניאלי. השפעת החילון התבטאה בהקמת מדינות לאום מוסלמיות, בעלות שלטון חילוני, במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה במהלך המאה ה-20 (בעיקר בשנות הארבעים ובשנות השישים של המאה). בניגוד לאירופה, שבה התקבלה הפרדת הדת מהמדינה, בעולם המוסלמי התפתח מאבק חריף בין מצדדי החילוניות לאנשי דת. מאבק הזרמים הדתיים הרדיקליים הולך ומקצין, בעיקר בשל חוסר היציבות השלטונית והמצב הכלכלי הקשה, שנקלעו אליהם רוב המדינות המוסלמיות.
במדינות כגון פקיסטאן, סודן וניגריה שורר מאבק בין קבוצות מוסלמיות לבין קבוצות לא-מוסלמיות (הינדיות, נוצריות ואחרות) על מידת ההשפעה של האסלאם במדינה. באלג’יריה התפתח מאבק עקוב מדם בין קיצוניים מוסלמים לאוכלוסייה חילונית, המושפעת מתרבותה של צרפת. באירן התחוללה בשנת 1979 מהפכה שבעקבותיה הודח השאה הפרסי, שביסס את שלטונו על לאומיות פרסית חילונית, והוחלף במנהיג דתי שיעי – האימאם האייתוללה חומייני. בערב הסעודית שורר סטטוס-קוו, שעל-פיו ההלכה המוסלמית בפרשנות הווהבית (פרשנות קיצונית בדרך-כלל) מכתיבה את חיי היומיום בממלכה, אולם אנשי הדת אינם מתערבים בענייני חוץ וביטחון, אותם מנהל השלטון המלוכני. לפרשנות הווהבית של ההלכה המוסלמית יש כיום השפעה רבה על מוסלמים בכל רחבי העולם, בעיקר בשל כוחה הכלכלי הרב של ערב-הסעודית. הדבר מביא להקצנה במדינות מוסלמיות אחרות, ואף מערער את הלגיטימיות של השילטון בערב-הסעודית עצמה.
ככלל אפשר לומר, שמסוף שנות השבעים החל הזרם הפונדמנטליסטי להיות זרם חזק ומוביל באסלאם. כמעט בכל מדינה מוסלמית הוא התגבר וקנה לו בדרכים שונות קהלי מאמינים (במיוחד דרך אגודות צדקה והקמת בתי ספר), תוך שהוא שואף לעצב מחדש את פניה של המדינה על פי תפיסותיו הדתיות. על רקע זה אפשר לראות את המהפכה האיסלמית באיראן ואת פעילות האחים המוסלמים (אל-אח’ואן אלמסלמון) במצרים. בין הפעולות האלימות של הארגונים המוסלמים הקיצוניים אפשר למנות את ההתנקשות בנשיא המצרי אנואר סאדאת, ניסיון ההתנקשות ביורשו חוסני מוברכ), בפיצוץ מספר מכוניות תופת באינדונזיה, פעילות ארגון החמאס בישראל, השתלטות מפלגת הטליבאן וארגון אל-קעידה באפגניסטן והתגברות ארגון החיזבאללה בלבנון.
באפגניסטן של הטליבאן, פוצצו פסלים ענקיים של בודהא, שהיו קיימים אלפי שנים בעקבות דין איסור עשיית פסלים ועבודת אלילים. הוטלו הגבלות חמורות על נשים, ביניהן איסור להסתובב ללא גבר או להתאפר, וסנקציות אכזריות כלפי אלו שלא נשמעו לחוקים, כעקירת ציפורני נשים, שנצבעו בלכה. תחת משטר זה הוצאו אנשים להורג על עבירות קלות יחסית. גם באירן, משטרות הלכה סובבו בין האזרחים והשליטו את הלכות האסלאם, וביניהן ניפוץ אסלות שירותים שהיו מכוונות לכיוון מכה, ומעצר ועונש מלקות לנשים שצבעו את שפתותיהן בליפסטיק. כמו כן, על פי החוק באיראן מותר לגבר להכות את אישתו, באם היא מסרבת לקיים איתו יחסי מין.
בעקבות הוצאת הספר פסוקי השטן ובו סאטירה על הנביא מוחמד ועל שליט איראן, אייתוללה חומייני, בידי הסופר ההודי סלמאן רושדי בשנת 1989, הוציא עליו חומייני פסק הלכה הקורא לכל המוסלמים לשלוח אותו לגיהנום.
