פוסט: דמוקרטיה – שלטון העם

הד’ הישירה – האתונאית – הייתה נשלטת ע”י העם, והוא המחליט.
הד’ העכשווית – הייצוגית – בה העם בוחר את נציגיו והם מחליטים.
מדוע?
a. קושי בקבלת החלטות – ישנם נשואים שלא כולם מבינים בהם.
b. נשואים המחייבים החלטה קטנה (ביטחוניים) מסיבות חשאיות וכדו’.
כדי ששלטון ייקרא ד’ הוא זקוק לקיומן של 7 מגבלות ועקרונות:
1. השלטון הנבחר – במשטר דמוקרטי העם בוחר את השלטון והשלטון אינו עובר בירושה או מהפכה.
2. הכרעת הרוב – סידור טכני לצורך קבלת החלטות אחרת לא היו מתקבלות החלטות. היחסים בין מיעוט לרוב הם נזילים – רוב יכול להפוך למיעוט וכן להפך.

3. הגנה על זכויות המיעוט – אע”פ שהרוב בחר את השלטון הד’.
4. זכויות האדם והאזרח – חירות ושוויון לכל אדם. ישנן שלוש זכויות בסיסיות לכל אדם: לחיים (או למוות ע”פ רצונו), לחירות (חופש דת והחופש מדת, חופש הביטוי, חופש הקניין, זכות הציבור לדעת וחוק הגנת הפרטיות ולה”ר) והזכות לרכוש. יחסיותן: הזכויות במשטר ד’ אינן מוחלטות אלא יחסיות. לדוג’: חופש הביטוי לעומת בטחון המדינה (צנזורה ביטחונית) או חופש הביטוי לעומת שמו הטוב של האדם או חופש ההתארגנות לעומת בטחון המדינה (בג”צ אל-ארד, פסילת תנועה מלהתמודד לכנסת בגלל מצעה).
5. שלטון החוק – במשטר ד’ החוק הוא אמת מידה לכל דבר וכל דבר נקבע ע”פ החוק. שלטון חוק במובן פורמלי (רשמי) מתקיים גם במשטרים לא ד’. כל דבר נקבע ע”פ החוק. רק שלטון חוק מהותי מכליל בתוכו את החירות והשוויון ורק אז הוא שלטון ד’.
6. הפרדת רשויות – (בוסס ע”י הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה) אם שלטון אינו רוצה להיות עריצותי – עליו להפריד בין הרשויות למדינה. בישראל שלוש רשויות: מחוקקת (הכנסת9, מבצעת (הממשלה) ומשפטית. עליהן להיות מופרדות מכיוון שיותר מידי כוח ברשות אחת – הופך אותה לעריצה (עקרון איזונים ובלמים מתקיים בארה”ב, חברת מייקרוסופט). בישראל עיקרון הכוח מרוכז ברשות המשפטית (בג”צ).
7. עקרון השוויון – בזכויות הפוליטיות, שוויון בפני החוק (עשיר-עני). חסינות מהווה פגיעה בעיקרון השוויון.
מגילת העצמאות
מהו מעמדה המשפטי?
אחד המסמכים העיקריים שמבססים את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וד’ היא מגילת הכרזת העצמאות.
למגילה שלושה חלקים עיקריים:
1. החלק ההיסטורי משפטי: חלק זה מבסס את הקשר בין עם ישראל לא”י ומעניק את הזכות לעמ”י על א”י בשם שלוש זכויות עיקריות: א. הזכות ההיסטורית ב. הלגיטימציה הבינ”ל-פוליטית (הצבעת האו”ם, הצהרת בלפור) ג. הזכות להגדרה העצמית. עמ”י מגדיר את עצמו באמצעות מדינה משלו.
2. החלק המעשי-אופרטיבי: חלק זה קובע: 1) שתקום מדינה 2) שתהיה מדינה יהודית ושמה ישראל 3) שבמדינה יהיו בחירות 4) שלמדינה תהיה חוקה תוך חצי שנה 5) שתהיה בה הפרדת רשויות.
3. החלק העקרוני-הצהרתי: הוא מצהיר על העקרונות שע”פ תפעל מדינת ישראל והם עקרונות החירות, צדק, שוויון, זכות חברתית-מדינית, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך, תרבות, שמירת המקומות הקדושים, אזרחות שווה לכל אזרחיה וכו’.
אחת הבעיות העיקריות בקשר למגילת העצמאות הייתה בעיית מעמדה המשפטי של המדינה. בעיה זו באה לידי ביטוי בפעם הראשונה בפסק הדין שנקרא בג”צ רגוז’ינסקי נגד שר הפנים. ב- 1951 נחקק חוק שנקרא חוק שיפוט בתיה”ד הרבניים (חוק נישואין וגירושין). העיקרון שנקבע בחוק היה שסמכות הנישואין והגירושין תימסר לבתיה”ד הרבניים. שני בני זוג בשם רגוז’ינסקי נישאו בנישואין אזרחיים, וכאשר באו להירשם כנשואים – סירב משרד הפנים לרשמם כנשואים בטענה שמאחר והם לא נישאו כדת – הם גם לא נישאו כדין. עתירתם הייתה שחוק נישואין וגירושין סותר את העיקרון של מגילת העצמאות – חופש הדת. בג”ץ התלבט מי עדיף על מי, המגילה או חוק המדינה. פסק הדין היה ללכת אחר חוקי המדינה מכיוון שהכנסת היא הגוף הריבון וזה תפקידה לחוקק חוקים, אף אם הם מתנגשים עם עקרונות מגילת העצמאות. אבל, במקום שבו אין חוק מפורש והשופט זקוק למקור לפרשנות – ילך ביהמ”ש אחר עקרונות המגילה בבחינת חזון העם והאני מאמין שלו. על בסיס זה ישנם הרבה פסקי דין כמו בג”ץ כל העם נגד שר הפנים, בג”ץ כפר שמריהו וכו’.

סוגיית החוקה במדינת ישראל
משטרים חדשים שקמים לאחר מהפיכה או בעקבות מאבק אנטי קולוניאלי כותבים לעצמם חוקה. החוקה במדעי המדינה מוגדרת אוסף של חוקים בעלי תוכן חוקתי העוסקים במבנה השלטון, סמכויותיו, זכויות האדם והאזרח וכאשר החוקה נחשבת כאחד המכשירים העיקרים להגבלת השלטון וריסונו.
אנו נוטים לחלק את החוקות לשני סוגים עיקריים:
a. חוקה פורמלית – רשמית, כתובה, נוקשה וכל החוקים האחרים צריכים להיחקק על פיה. אסור לחוק רגיל לסתור את האמור בחוקה (החוקה האמריקאית).
b. חוקה גמישה – אינה מופיעה במסמך אחד, רשמי ונוקשה, אלא מפוזרת על גבי פסקי-דין ומסמכים אחרים. חוקה מטריאלית (החוקה הבריטית והישראלית).

יתרונות וחסרונות:
יתרונה הבולט של החוקה הפורמלית שהיא מבוקרת ומאורגנת באופן שיטתי. היא משוריינת, קשה לשנותה ולכן היא נחשבת כמכשיר חשוב בריסון השלטון ובהגנה על זכויות האדם והאזרח.
חיסרון – נוקשות לעומת מצבים משתנים אינם בקביעותם.
חוקה מטריאלית – יתרון מתאימה את עצם ה למצבים המשתנים.
חיסרון – אינה נוקשה וקשה מאוד להגן על זכויות האדם והאזרח, להגביל את השלטון ע”פ.

שאלות החוקה במדינת ישראל
שני מסמכים עיקריים חייבו את אבות המדינה לכתוב חוקה למדינה. המסמך הראשון החלטת 181 של האו”ם (תוכנית החלוקה ) שקבעה כי בא”י תקום מדינה יהודית ערבית ובשתיהן תהיה חוקה. המסמך השני הנו מגילת העצמאות אשר קבעה כי למדינת ישראל תהיה חוקה לא יאוחר מה- 1.10.48.
במקום לקבל חוקה עד לתאריך הנ”ל התפתחה מלחמת העצמאות אבל גם לאחריה, כאשר התכנסה בט”ו בשבט תש”ט האסיפה המכוננת הראשונה התפתח וויכוח פוליטי חריף בשאלה האם לקבל חוקה. וויכוח זה נמשך עד ה- 1.6.1950, כאשר התקבלה החלטת הררי, על שמו של חה”כ יזהר הררי, איש המפלגה הפרוגרסיבית.
הוויכוח היה: מפלגות הקואליציה היו מעונינות בשלטון ללא מגבלות ולכן, באופן טבעי, התנגדו לחוקה. מצד שני מפלגות האופוזיציה – החל מחרות הימנית, דרך מפ”ם השמאלנית וכלה במק”י הקומוניסטית היו מעונינות בחוקה שכן חוקה אמורה הייתה לרסן את השלטון. גם שיקולים אידיאולוגיים עורבו בדעה זו פרט לשיקולים פוליטיים והם:
בעד:
a. כל מדינה דמוקרטית מיד עם הקמתה מחוקקת לעצמה חוקה שכן חוקה היא מכשיר חשוב ביותר בריסון השלטון.
b. אי כתיבת חוקה תהווה הפרה של מגילת העצמאות ושל החלטת החלוקה של האו”ם.
c. בחברה שרק עתה זכתה לחיי עצמאות החוקה מהווה מכשיר חשוב ביותר כסמל לריבונות ועצמאות.
d. בחברה שהיא מאופיינת בהטרוגניות חוקה היא מכשיר חשוב לליכוד העם.

נגד:
a. כל מדינה שנמצאת בתהליך של קיבוץ גלויות, קשה לה לכתוב חוקה שתחייב את אלה שיבואו בעתיד.
b. חוקה נחקקת בתנאי קונסנזוס של שאלות יסוד. בחברה כל כך מפולגת קשה לכתוב חוקה.
c. מדינת ישראל מצויה במצב חירום – חוקה עוסקת בעיקר בנושא של זכויות האדם ואזרח ולכן קשה לכתוב חוקה.
d. בחוקה נקבעים נושאים עדינים כמו שאלת הגבולות, עיר הבירה, וקשה לחוקק חוקה כששאלות אלה מאוד בעייתיות.

לאחר שנה וחצי של ויכוח התקבלה בסופו של דבר החלטת פשרה מאוד בעייתית שנקראה פשרת הררי, מהותה קובעת אפשרות לחוקה מטריאלית במדינת ישראל:
הכנסת מטילה על וועדת חוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים באופן שכל פרק יהווה חוק יסוד בפני עצמו. במידה והועדה תסיים את עבודתה יתקבצו כל חוקי היסוד לחוקת המדינה העתידית.
החלטת הררי, מתוקף היותה החלטת פשרה השאירה מספר שאלות פתוחות: א. היא לא קבעה-2-
מה תאריך היעד להגשת החוקה וכך אפשרה את גרירת מלאכת החקיקה להמשך תקופה ארוכה.
ב. ההחלטה לא קבעה באלו חוקי יסוד תעסוק החוקה וכך היא אפשרה לטפל בחוקי היסוד הפחות ענייניים – אלו שעוסקים במצב השלטון, והשאר נדחות לתקופה מאוחרת. את הטיפול בחוקי היסוד בעייתיים – אלו שעוסקים בזכויות האדם והאזרח ומהווים מקור להתנגשות בנושאים של דת ודמוקרטיה ובנושא הביטחון והדמוקרטיה. זכויות האדם והאזרח – דוחים לתקופה בלתי מוגבלת.
ג. ממתי מקבל חוק יסוד תוקף חוקתי? האם מרגע שהסתיימה מלאכת חקיקתו, או שמה מהרגע שבו הוא מתקבץ לחוקת המדינה העתידית על פי החלטה?
ולכן, עד לשנת 1992 קיבלה הכנסת את חוקי היסוד הפחות בעייתיים שעסקו בעיקר במבנה השלטון כמו חוק יסוד בממשלה וחוק יסוד נשיא המדינה. כמוכן עסקו חוקי היסוד באופייה היהודי של מדינת ישראל כמו חוק יסוד ירושלים בירת ישראל וחוק יסוד מקרקעי ישראל. נמנעו מלעסוק בחוקי יסוד שעוסקים בזכויות האדם ואזרח בשל המרכיב הבעייתי החוקי היסוד הללו בשאלות הדת והדמוקרטיה, המיעוט הערבי ודמוקרטיה וביטחון.
בשנת 1992 קיבלה הכנסת 2 חוקי יסוד שנקראים חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, אשר נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, רואה בהם משום מהפיכה חוקתית בשל 4 חידושיים עיקריים שיש בהם ואין בחוקי יסוד אחרים והם: התוכן, השריון, פסקת ההגבלה וחובת ההגנה.
לאחר שנים רבות שבהן נמנעה הכנסת מלחוקק חוקי יסוד אשר עוסקים בזכויות האדם והאזרח חוקקה הכנסת 2 חוקי יסוד שעוסקים בנושאים בעייתיים אשר קובעים כי אין פוגעים בגופו של אדם, ברכושו, בקניינו, בחופש עיסוקו וכו’.
משמעות שריון החוק היא שאי אפשר לשנותו אלא ברוב של 61 ח”כים.
משמעות פיסקת הגבלה היא שאין לחוקק חוק הסותר את האמור בחוקי היסוד הללו.
חובת ההגנה – נכתב בשני חוקי היסוד הללו כי חובה על כל אחת ואחת מרשויות המדינה להגן על האמור בחוקי היסוד הללו. חובת הגנה זו נתנה לבג”ץ פתח, ע”פ פרשנותו של נשיא ביהמ”ש העליון, לנקוט במדיניות של פרשנות נרחבת ולהתערב בעבודתן של הרשויות האחרות.
הכנסת בחקיקתה את שני חוקי היסוד הללו הטילה על עצמה מגבלות שלא הייתה מודעת להן וקיבלה על עצמה בחקיקת חוקי יסוד שאינם סותרים את כבוד האדם וחירותו. במצב שבו הכנסת כן פוגעת בזכויות אלו על פי סעיף חובת ההגנה יכול בית המשפט העליון להתערב בחקיקת הכנסת כמו למשל חוק ניירות הערך ולפסול את החקיקה או להחזיר את החוק לכנסת.
לא כל המשפטנים, כולל המשנה הקודם לנשיא ביהמ”ש העליון השופט מנחם אילון, מסכימים עם עמדת ברק שיש כאן מהפיכה חוקתית. הם טוענים שבפרשנות המרחיבה של השופט ברק לגבי פיסקת ההגבלה וחובת הגנה פוגע בכך בעיקרון הפרדת הרשויות משום שהוא משים עצמו מעל לכנסת ובכך הוא פוגע בריבונותה של הכנסת בעיקרון הפרדת רשויות ויביא בסופו של דבר לכך שהכנסת תאלץ לחוקק חוקים אשר יגבילו את בג”ץ.
כך או כך, תהיה הפרשנות לחוקי היסוד הללו אשר תהיה, היא עלתה לא אחת והסעירה הן את המערכת הפוליטית והן את המערכת המשפטית בנושאים כמו ייבוא בשר לא כשר במסגרת חוק יסוד חופש העיסוק. שביתת חובות הקיבוצים במסגרת חוק גל בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם אשר קובע כי יש פגיעה בחופש קניינו של האדם. במסגרת פסק הדין של דייל אל-על ההומוסקסואל (דנילוביץ’), אשר תבע עבור בן זוגו לחיים כרטיס טיסה חינם כמו שעל אל-על לספק, במסגרת חוק יסוד חירות האדם.

הוויכוח על שינוי שיטת הבחירות
פעולת הבחירות בכל משטר דמוקרטי חשובה מאוד שכן היא מבטאת בתוכה מס’ עקרונות דמוקרטים כמו:
1. עקרון החירות – כל אחד חופשי להצביע.
2. עקרון השוויון. בהנחה שכל קול שווה.
3. היא מבטאת את עקרון השלטון הנבחר (שכן השלטון נבחר בבחירות).
במדינת ישראל שיטת הבחירות לכנסת נקבעה בסעיף 4 לחוק יסוד הכנסת (חוק משוריין).
סעיף זה קובע כי – הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, חשאיות, שוות, ישירות ויחסיות.
• כלליות – זכות הבחירה מוענקת לכל, חוץ ממי שהחוק מגביל אותו (קטינים). סעיף זה מבטא בתוכו את עקרון החירות והשוויון שכן כל אחד רשאי להצביע.
• ארציות – לצורך חישוב הקולות כל הארץ נחשבת כאזור בחירה אחד. התחשיב הארצי מנוגד לשיטה האזורית ששם התחשיב הנו על בסיס אזורי.
• חשאיות – ע”מ להבטיח את עקרון חרות ההצבעה נקבע עקרון החשאיות. ההצבעה מתבצעת מאחורי פרגוד ובתוך מעטפה אטומה, וזאת ע”מ למנוע הפעלת לחץ על הבוחר.
• שוות – כל קול שווה מבחינת קביעת תוצאות הבחירות וזה לא משנה אם אתה משכיל או אנאלפבית, גבר או אישה, ערבי או יהודי, קוקסינל או סטרייט וכו’.
• ישירות – ההצבעה הנה ישירה עבור רשימת המועמדים בניגוד לשיטת האלקטורים (בארה”ב בוחרים עבור הנשיא).
• יחסיות – העיקרון היחסי מנוגד לעקרון הרובי והוא קובע כי התפלגות הכוחות בפרלמנט משקפת באופן יחסי את תוצאות הבחירות, דהיינו מפלגה שעברה את אחוז החסימה (1.5% מכלל הקולות הכשרים) מקבלת מס’ מושבים בפרלמנט באופן יחסי למס’ הקולות הכשרים שקיבלה.
לשיטת הבחירות היחסית-ארצית כפי שהיא נהוגה בישראל קמו מתנגדים רבים. ההתנגדות נבעה כתוצאה מריבוי המפלגות שהשיטה הזו יצרה, שכן מספיק אם מפלגה עברה את אחוז החסימה, היא כבר זוכה לייצוג בפרלמנט, גם אם מדובר במפלגה בעלת שני נציגים. ריבוי המפלגות מקשה על מלאכת הרכבת הממשלה, יוצר סחטנות ומבטא מה שקוראים לזה עריצות המיעוט. לכן כאשר מדברים על שינוי שיטת הבחירות בארץ מדברים על מעבר משיטה יחסית-ארצית לשיטה אזורית-רובית כפי שנהוגה בבריטניה (או לשיטה המעורבת כפי שנהוגה בגרמניה):
שיטת הבחירות האזורית-רובית: שיטה זו, כפי ששואפים לשנותה אלו המעונינים לשנות את שיטת הבחירות בישראל, בנויה ע”פ שני עקרונות המנוגדים לשיטה שלנו. המרכיב האזורי משמעותו שכל הארץ מחולקת לאזורי בחירות במקום השיטה הארצית, כאשר לכל אזור מוקצים מס’ מושבים בפרלמנט. העיקרון בשיטה זו (ואף במרכיב הרובי): מי שזוכה – זוכה בכל.
יתרונות:
א. שיטה זו מקטינה את מס’ המפלגות וכך מקטינה את משקלם של המפלגות הקטנות, אינה מאפשרת סחטנות פוליטית ומאפשרת יציבות שלטונית.
ב. חסידי השיטה טוענים ששיטה זו מעלה את רמתם של הנבחרים שכן היא מהדקת את הקשר בין הבוחר לנבחר וכך מאפשרת לבוחר לעקוב אחר הנבחר.
חסרונות:
א. שיטה זו פחות דמוקרטית ואינה נותנת ייצוג למיעוט. נציג האזור אינו רואה את הבעיות הלאומיות אלא אך ורק את הבעיות האזוריות ולכן במצב כזה הבעיות הלאומיות נזנחות.

השיטה השניה: השיטה היחסית-ארצית
יתרונות:
א. נותן ייצוג למיעוטים ויותר דמוקרטיה.
ב. יש ראיה כוללת של הבעיות הלאומיות.

חסרונות:
א. היא מגדילה את מספר המפלגות ומאפשרת סחטנות מצד מפלגות קטנות יותר מהכוח האלקטורלי שלהן.
ב. אין ראיה של הבעיות האזוריות, הקשר בין הבוחר לנבחר קטן מאוד וכך יורדת רמת הנבחרים.

מאחר ולאף שיטה משטות הבחירות אין יתרון בולט או חיסרון מוחלט ישנה השיטה השלישית המעורבת:
בשיטה המעורבת אנו מחלקים את הפרלמנט לשניים: חלק מחברי הפרלמנט נבחרים בשיטה היחסית-ארצית וחלק מהנבחרים נבחרים בשיטה האזורית רובית ( כמו בגרמניה).

הכנסת – מבנה ותפקידים
במדינת ישראל, לכנסת, על המבנה העיקרי שלה כלומר בת 120 וועדות הכנסת – ששה תפקידים עיקריים:
א. לייצג – שיטת הבחירות היחסית ארצית כפי שהיא נהוגה בבחירות לכנסת מאפשרת לכנסת לייצג את המבנה הכלכלי חברתי של המדינה, כאשר כל שסע מקבל את הייצוג היחסי שלו.
ב. לחוקק חוקים – הכנסת מחשבת כמחוקקת החוקים הראשית במדינה כאשר במצבים מסוימים היא מאצילה מסמכות החקיקה שלה לגופים אחרים כמו: הממשלה – בתקנות, בתקנות לשעת חירום, הרשויות המקומיות (בחוקי-עזר בינ”ל).
ג. תמיכה בממשלה – למרות שהכנסת, החל מ- 1996 כבר אינה בוחרת את רה”מ ע”פ חוק יסוד הממשלה החדש – עדיין היא נותנת תמיכה ולגיטימציה לממשלה.
ד. לבקר ולפקח – הכנסת, למרות שתמכה בממשלה, מסמכותה לבקר ולפקח על עבודת הממשלה וזאת באמצעות הענקת כלים פרלמנטרים כמו: שאילתא, הצעה לסדר היום, הצעה דחופה לסדר היום, אי-אמון, וועדות הכנסת וכו’.
ה. ע”פ חוק יסוד נשיא המדינה ומבקר המדינה בסמכות הכנסת לבחור אותם ולהשתתף הוועדה למינוי שופטים.
ו. התפקיד ה”מעין – שיפוטי” – ע”פ חוק יסוד נשיא המדינה ומבקר המדינה יכולה הכנסת להדיח אותם. כמו-כן בסמכות הכנסת להסיר את חסינות חה”כ.

תהליך החקיקה הראשית בכנסת
חקיקת הכנסת נחשבת החקיקה הראשית. להבדיל מחקיקת הרשויות המקומיות ותקנות שהממשלה מוציאה שהם חקיקה משנית, הכנסת היא המחוקקת הראשית כאשר תהליך החקיקה שלה הוא ארוך ורב שלבים. בחקיקת הכנסת אנו יוצרים אבחנה בין שני סוגים של הצעות חוק:
א. הצעת חוק פרטית – דהיינו ח”כ בודד מציע אותה.
ב. הצעת חוק ממשלתית שלמרות שהממשלה היא המציעה הצעות חוק אלו בניגוד לעיקרון הפרדת רשויות אנו מאפשרים לממשלה להציע הצעות חוק שכן בתור רשות מבצעת היא מודעת לצורכי החקיקה של המדינה.
ההבדל בין הצעת חוק פרטית להצעת חוק ממשלתית הוא בשלב המקדמי, שהצעת חוק פרטית זקוקה לו. הצעת חוק ממשלתית, לאחר שנוסחה בנוסח תזכיר הצעת חוק ועברה את אישור וועדת השרים לענייני חקיקה, היא מוגשת ישירות לקריאה ראשונה. הצעת חוק פרטית זקוקה למה שנקרא הצבעה טרומית שהיא הצבעה בוועדה ובמליאה האם בכלל להעביר אותה לקריאה ראשונה, והסיבה היא כדי שהכנסת לא תוצף במבול של הצעות חוק פרטיות.
לאחר שהוגשה הצעת החוק הממשלתית לקריאה ראשונה והצעת החוק הפרטית עברה את שלב הקריאה הטרומית הן עוברות לקריאה ראשונה – דיון כללי בהצעת החוק ובה אין כניסה לסעיפים אלא רק בודקת את נחיצות החוק.
לאחר שהצעת חוק, פרטית כממשלתית, עברה את שלב הקריאה הראשונה, עוברת הצעת החוק לשלב הוועדה. הוועדה הנה וועדת הכנסת הרלוונטית, ובה מתנהל דיון פרטני וממוקד בסעיפי החוק השונים, כאשר כל ח”כ רשאי להוסיף הסתייגות לחוק. ההסתייגויות נרשמות לצד הסעיף ועוברות לאחר דיון עם מומחים לוועדה לשלב הבא בחקיקת החוק שהוא:
שלב הקריאה השניה: בשלב זה יש הצבעה על כל סעיף וסעיף בחוק כולל על ההסתייגויות דהיינו כל ח”כ שהביע הסתייגות עולה ומסביר והכנסת מצביעה.
אח”כ שלב הקריאה השלישית, שם ההצבעה היא על החוק בשלמותו, ולאחר שהצעת החוק עברה בקריאה שלישית וחתמו עליה נשיא המדינה, רה”מ והשרים הנוגעים למימושה – היא עוברת לרשומות (עיתון התקנות של הכנסת) שם מפורסם מתי ייכנס לתוקפו. זהו תהליך החקיקה הראשית בכנסת.
ישנה גם חקיקת משנה – מצב בו מאצילה הכנסת מסמכות החקיקה שלה על גופים אחרים, והם:
1. משרדי הממשלה בצווים ותקנות.
2. רשויות מקומיות בחוקי-עזר עירוניים.
3. תקדימים של בתי-משפט.

ביקורת ופיקוח על עבודת הממשלה
אחד התפקידים החשובים של הכנסת הוא לבקר ולפקח על עבודת הממשלה אע”פ שתמכה בה. לרשותה עומדים מס’ כלים:
1. הצעות לסדר-היום – נושא שעומד על סדר יומה של הכנסת, רשאי ח”כ להציע נושא זה לסדר היום שמשמעותו דיון פרלמנטרי בנושא. מטרת ההצעה היא שהממשלה תבוא ותגיב, ולכן במקרה של הצעה לס”ה תבקש הממשלה להסיר נושא זה מסדר היום או להעביר זאת לוועדה המתאימה.
2. הצעות דחופות לסדר-היום – הצעה לס”ה נדונה בישיבה הדו-חודשית. ח”כ מגיע למסקנה שדיון שכזה אינו רלוונטי, והישיבה עלולה להיות עמוסה, ולכן יש הצעה דחופה שמשמעותה היא ביקוש מיו”ר ונשיאות הכנסת להקדים את הדיון בהצעה זו, והנשיאות מחליטה.
3. שאילתות – שאלה שח”כ מפנה לשר מסוים בתחום הנתון לטיפולו. השר חייב לענות על שאלה זו תוך 49 יום מהגשתה. על תשובה זו רשאי ח”כ להגיש שאלה נוספת בע”פ ולקבל תשובה מיד.
4. הצעות אי-אמון – גם ע”פ חוק יסוד רה”מ החדש חייבת הממשלה באמון הכנסת, ולכן ברוב של 61 או 80 יכולה הכנסת להפיל את הממשלה. (במשך שנים רבות ופעמים רבות לא נפלה הממשלה פרט לפעם אחת, אך זה נשאר מכשיר לביקורת)
5. וועדות הכנסת – בכנסת פועלות 13 וועדות, הבולטות שבהן: חוץ וביטחון מול משרד הביטחון, כספים מול משרד האוצר, חוקה, חוק ומשפט מול משרד הפנים, כלכלה מול משרד התיירות, התעשייה והמסחר וכו’. במסגרת פעולתן יכולות הוועדות לזמן שרים, מנכ”לים ופקידים בכירים לצורך מתיחת ביקורת על פעולות הממשלה. פעולה זו הנה בעל אופי ביקורתי.
6. וועדות חקירה פרלמנטריות – גוף בו מסמיכה הכנסת את אחת הוועדות שלה או ממנה וועדה מיוחדת שתתפקד כוועדת חקירה פרלמנטרית. תפקידה הוא לשמש כבית-משפט: להזמין עדים, לחקור אותם תחת שבועה, להשביע אותם ולהסיק מסקנות. שימוש בכלי זה אינו נפוץ ביותר בשל העובדה שהרכבה של הוועדה מונע לעיתים ע”י יוזמות פוליטיות והופך את הוועדה לזירת התנצחויות פוליטיות במקום ביקורת שיטתית.

חסינות ח”כ והדרכים להסרתה
במדינות פרלמנטריות דמוקרטיות בעולם, בשל התקדים ההיסטורי שהשליטים השונים היו נוהגים לפגוע בחברי הפרלמנט אשר מתחו עליהם ביקורת, התפתח הנוהג להעניק חסינות משפטית לחברי הפרלמנט, כדי שחבר פרלמנט כאיש ציבור וכאדם החשוף לתביעות יהיה חסין בפני כל פעולה משפטית.
מדינת ישראל נוהגת אף היא כך ואימצה לעצמה חוק חסינות אשר יש הטוענים כי זהו חוק החסינות הרחב ביותר בעולם.
בחוק חסינות חה”כ, זכויותיהם וחובותיהם תשי”א, 1951, נקבע כי ח”כ לא ישא באחריות פלילית או אזרחית בשל הצבעה, הבעת דעה או מעשה שעשה אם היו אלו במסגרת מילוי תפקידו או למען מטרה זו. סעיף זה נתון לפרשנות מרחיבה, בשל סופו הקובע כי אם היה המעשה או הבעת הדעה במסגרת מילוי תפקידו כח”כ – אזי המעשה תקין. תמיד יוכל לטעון חה”כ שהדבר נעשה למען מילוי תפקידו.
המחוקק צפה אפשרות זו ולכן נקבע תהליך שלם להסרת חסינותו של ח”כ:
והיה אם הגיע למסקנה היועץ המשפטי לממשלה שח”כ עבר עברה פלילית שאין בינה לבין מילוי תפקידו כח”כ שום-דבר, הוא רשאי להמליץ לוועדת הכנסת להסיר את חסינותו של חה”כ האמור. בוועדת הכנסת מתנהל דיון מעין משפטי שמטרתו הסרת החסינות: מצד אחד בא היוהמ”ש עם חומר הראיות המפליל ומגוללו בפני חברי הוועדה וממליץ על הסרת החסינות. מנגד בא חה”כ מגובה בעו”ד ומגונן על עמדתו, כאשר מטרת היוהמ”ש היא לשכנע את הוועדה שיש מקום להסרת החסינות וחה”כ – לדחות את הטיעונים.
לאחר שהגיעה הוועדה כי יש מקום להסרת החסינות – היא תעביר את המלצתה למליאה, והמליאה יכולה לקבל את המלצתה או שלא. לאחר שהסירה המליאה את חסינות חה”כ ניתן לסייג שלושה סייגים עיקריים להסרת החסינות:
1. הסרת החסינות – אין משמעותה חייב או זכאי אלא ניתן להעמידו לדין.
2. והיה אם נתגלו ראיות חדשות יש לפתוח בפרוצדורה מההתחלה.
3. גם אם נמצא חה”כ חייב בדין – הוא ימשיך לכהן כח”כ גם אם נשלח לכלא.

הממשלה
הממשלה במדינת ישראל היא הרשות המבצעת ולכן, בתור שכזו, יש לה את ארבעת התפקידים הבאים:
1) הממשלה מבצעת את החוקים שחוקקה הכנסת.
2) הממשלה מחוקקת חקיקת משנה (תוספת לחוק הראשי שעוזרת באכיפת החוק – צווים ותקנות).
3) ליזום הצעות חוק. מרבית הצעות החוק הנן הצעות חוק ממשלתיות.
4) הממשלה קובעת מדיניות ומבצעת אותה.

חוק יסוד הממשלה החדש – תיקון 92
עד לשנת 92 נבחרה הממשלה במתכונת פרלמנטרית רגילה. האזרחים בחרו בכנסת והנציגים של המפלגות השונות היו הולכים לנשיא וממליצים בפניו על ח”כ שלפי דעתם צריך להיות רה”מ, והנשיא היה מטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה, ומעמיד לרשותו פרקי זמן שהיו קבועים בחוק, במהלכם היה חה”כ צריך לנהל מו”מ קואליציוניים , היה חותם על הסכם קואליציוני, מנסח קווי יסוד לממשלתו, מציג את הממשלה בפני הכנסת, מבקש את אמון הכנסת ואם זו הביעה לו אמון – הוא רה”מ.
לשיטה זו שלושה חסרונות עיקריים:
א. תלות חזקה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת (הממשלה תלויה מאוד בכנסת).
ב. בגלל המרכיב היחסי של שיטת הבחירות לכנסת נכנסו הרבה מפלגות קטנות, ונוצר מצב שהכוח הפוליטי של המפלגות הקטנות היה הפוך ביחס לכוח האלקטוראלי שלהן.
ג. שיטת הבחירות הזו לא שיקפה את רצון העם אלא איזשהו מו”מ פרלמנטרי בין המפלגות השונות.

ולכן, ב- 1992 חברו ארבעה ח”כים מן השמאל ומן הימין (לין, צידון, ליבאי ורובינשטיין) והעבירו
בכנסת חוק שנקרא חוק יסוד הממשלה. המוטו המרכזי של תיקון 92 – הוא מפצל בין בחירת רה”מ לבין בחירת הכנסת. הכנסת, ע”פ החוק, תיבחר במתכונתה הישנה. רה”מ ייבחר בבחירות אישיות, כלליות ורוביות – מחסום של 50% + קול אחד. לא קיבל אף אחד מהמועמדים סכום זה של קולות – ייערך סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים.

ניתן להצביע על 7 הבדלים עיקריים בין החוק הישן לחוק החדש:
א. בחירות – בעוד שהחוק הישן קובע מערכת בחירות אחת והיא מערכת הבחירות לכנסת, החוק החדש יוצר אבחנה בין שני סוגים של מערכת בחירות: בחירות רגילות לכנסת ולרה”מ (כפולות), שהן ייערכו מצבים הבאים: הכנסת סיימה את כהונתה, החליטה על התפזרותה, הכנסת הביעה אי-אמון ברה”מ ברוב של 61 קולות או שפוזרה ע”י רה”מ. הסוג השני: מערכת בחירות מיוחדת לרה”מ: כשרה”מ התפטר, רה”מ הפסיק להיות ח”כ או הודח ע”י הכנסת ברוב של 80 קולות ולא הוצגה ממשלה תוך 45 יום מיום הבחירות לכנסת.
ב. אמון – בעוד שהחוק הישן קובע שכל הממשלה כולה, כולל רה”מ מכהנים מכוח אמון הכנסת, בא החוק החדש ואומר שישנם שני סוגי אמון: 1. אמון של רה”מ המגיע ישירות מן העם 2. ממשלתו יונקת את מקור סמכותה מהכנסת.
ג, מגבלות רה”מ – בעוד שהחוק הישן מטיל אך ורק מגבלה של חובת רה”מ להיות ח”כ (גיל 21), בא החוק החדש ויוצר שלוש מגבלות: 1. מינימום גיל 30. 2. לא יכהן יותר מ- 7 שנים רצופות. 3. חייב להיות ח”כ.
ד, בחירת השרים – בעוד שהחוק הישן אינו מטיל הגבלה על מס’ השרים והם מותנים במו”מ הקואליציוני, בא החוק החדש ואומר: מינימום 8 שרים, מקסימום 18.
ה, סמכויות רה”מ – בעוד שהחוק הישן אינו מגדיר את סמכות רה”מ ומעמדו, בא החוק החדש ומגדיר זאת במפורש, כאשר רה”מ הוא ממנה את השרים, הוא רשאי לפטרם, רשאי לפזר את הכנסת בהסכמת הנשיא ובהצבעות מכריעות בכנסת יש לו קול כפול.
ו, סמכות וכשירות השרים – בעוד שהחוק הישן אינו מגדיר את כשירות השרים, בא החוק החדש וקובע: א. חצי מהשרים חייבים להיות ח”כ. ב. ח”כ שפורש מסיעתו לא ימונה לשר באותה כנסת.
ז, שריון החוק – בעוד שהחוק הישן אינו משוריין כלל למעט סעיף 42 בו – בא חוק יסוד רה”מ החדש ומשוריין בשלמותו.

הוויכוח על החוק
כבר לאחר חקיקת החוק ועוד לפני הפעלתו ב- 96 קמו לו מתנגדים משמאל ומימין. הטענות היו מנוגדות: מצד אחד טענו שהחוק הזה מחזק יותר מדי את רה”מ משום שלא נקבעו לו מנגנוני איזון ובלימה שירסנו את כוחו וגם הכנסת לא תצביע לו אי-אמון ברוב של 61 – כי אז גם היא מתפזרת.
מנגד, טענו שדווקא חוק זה, אשר בא לחזק את רה”מ – מחליש אותו בגלל מרכיב ההצבעה הכפולה. כדי לקבל ר”מ ימני היית צריך להצביע למפלגה הגדולה בגוש. כיום, באמצעות שיטת ההצבעה בשני פתקים – אתה מחזק את כוחן של המפלגות הקטנות. מה גם שבשיטה הקודמת היה מו”מ קואליציוני לאחר הבחירות, כשהתייצבה מפת הכנסת, ואילו עכשיו החיזור מתחיל לפני הבחירות, משום שראשי המפלגות הגדולות, שהם המועמדים לרה”מ, רוצים שהמפלגות הקטנות יקראו לבוחריהן להצביע עבורם.
טענה נוספת כנגד חוק זה הייתה שחוק זה, מאחר והוא מדגיש את הממד האישי והפרסונלי של רה”מ הוא שומט את הבסיס לדיון אידיאולוגי.

עקרון האחריות המשותפת
בכל תפקידיה של הממשלה היא פועלת על בסיס עקרון האחריות המשותפת, ע”פ עקרון זה הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת. המשמעות הממשית היא שכל שר ושר אחראי על מדיניות כלל הממשלה וכל הממשלה כולה אחראית על מדיניותו של כל שר ושר. המטרה – ששרים לא יתנערו מאחריות.
בחוק יסוד הממשלה הישן עקרון זה היה ברור. ברגע שממשלה קיבלה כקולקטיב אחד את האמון מהכנסת, היא אחראית אחריות משותפת. מה גם שלא היה ניתן להדיח שר בודד מכהונתו. בחוק יסוד הממשלה החדש, למרות שרה”מ יונק את מקור סמכותו מהעם והממשלה יונקת את מקור סמכותה מהכנסת, ובנוסף על-כך קיימת התופעה של הצבעות אי-אמון פרטניות, השאלה היא – האם עקרון האחריות המשותפת פועל גם כאן.
התשובה היא שמרבית המומחים למשפט חוקתי טוענים שלמרות השינוי עקרון זה מתקיים גם בחוק החדש.
הגופים באמצעותם פועלת הממשלה
הממשלה פועלת על בסיס הגופים הבאים:
1. מליאת הממשלה – הממשלה מתכנסת מידי יום ראשון בשבוע לישיבה שנערכת בהשתתפות מפכ”ל המשטרה, הרמטכ”ל, ראש השב”כ, ראש המוסד וראש אמ”ן. בישיבה זו שומעת הממשלה סקירות מאנשים אלו ומקיימת דיון על נושאים שעולים על סדר-יומה הציבורי.
2. וועדות שרים – מורכבות לצורכי דיון והחלטה בנושאים ספציפיים. בין הוועדות העיקריות: וועדת שרים לענייני בטחון, כלכלה, קליטה ועליה, חקיקה, סמלים וטקסים.
3. משרדי הממשלה – כל שר אחראי למשרד מסוים. לכל משרד ממשלה יש גם אגפים נסמכים כמו במשרד רה”מ – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וכו’.

מרכז השלטון המקומי
הממשלה פועלת באמצעות שני גופים עיקריים:
א. משרדי הממשלה אשר תפקידם לספק שירותים שונים לאזרחים כמו: חינוך, בריאות, תחבורה, רווחה וכו’…
ב. השלטון המקומי – ראשי הערים והמועצות, למרות שהם נבחרים ישירות ע”י האזרחים, הם נחשבים כזרוע של הממשלה, אשר תפקידם לספק שירותים מוניציפאליים. ביחסים שבין השלטון המרכזי והשלטון המקומי אנו מבחינים בשתי גישות מנוגדות: הגישה הריכוזית (הגישה הצנטראליסטית) והגישה הביזורית (דה-צנטראליסטית). ע”פ הגישה הריכוזית צריכה הממשלה לגלות מקסימום מעורבות בניהול הרשויות המקומיות, עד כדי-כך שבמצבים מסוימים, כאשר השלטון המקומי אינו מתפקד, יכולה הממשלה לפזר את השלטון המקומי ולמנות במקומו וועדה קרואה. יתרון גישה זו – חלוקת המשאבים נעשית בצורה אובייקטיבית ולא בזבזנית ללא צורך במתן טובות הנאה קואליציוניות. חסרונות שיטה זו – א. פחות דמוקרטיה כי אין התחשבות ברצון האזרחים. ב. אין הכרות של השלטון עם הבעיות המקומיות. הגישה הביזורית דוגלת בהאצלת סמכויות מקסימליות מהשלטון למועצות. יתרונות: א. יותר דמוקרטיה, התושבים מקבלים יותר חופשיות. ב. יש הכרות עם הבעיות המקומיות. חסרונות: א. שיטה זו לא ראה את הבעיות הלאומיות. ב. חלוקת המשאבים אינה נעשית בצורה תקינה אלא ע”פ קירבה.

הבחירות לרשויות המקומיות
עד לשנת 1975 היו הבחירות לרשויות המקומיות פועלות באותה מתכונת כמו הבחירות לכנסת, דהיינו: נבחרת מועצת עירייה/מועצה. חבר המועצה שהיה לו את הסיכויים הגדולים ביותר להרכיב קואליציה עירונית היה הופך לראש העיר.
שיטה זו יצרה בעיות קשות מאוד בתפקודן של הרשויות המקומיות וזאת מאחר והקואליציות העירוניות היו סובלות מתופעות של הפיכות חצר (באמצע הקואליציה הייתה מתפזרת) וכלנתריזם (ע”ש רחמים כלנתר, עריקה ממפלגה תמורת תפקיד). הפיכות החצר והכלנתריזם יצרו שיתוק בעבודות המועצות כי הן לא תפקדו והצריכו פעמים רבות את התערבותו של שר הפנים, שפיזר את הרשויות המקומיות ומינה במקומן וועדות קרואות.
לכן בשנת 1975, כתוצאה מתופעות אלו, חוקקה הכנסת חוק שנקרא “חוק הרשויות המקומיות, בחירת ראש הרשות, סגניו וכהונתם”, חוק שהבסיס העיקרי שלו הוא שהוא מפצל בין בחירת ראש הרשות לבין בחירת מועצת הרשות. ראש הרשות ע”פ החוק החדש ייבחר בבחירות אישיות, רוביות, חשאיות עם מחסום של 40% כאשר במקרה שלא יעבור אחד המועמדים את המחסום – ייערך סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים. חוק זה הופעל לראשונה ב- 1978 ומאז ועד היום נערכו חמישה סיבובים ע”פ החוק החדש.
לחוק זה יתרון בולט: הוא הקנה יציבות לראש הרשות לתקופה בת 5 שנים ללא יכולת הדחה (או שהוא מפטר או שהוא מתפטר), וחסרון: שיטה זו אפשרה תופעה של פיצול ותופעה של קואליציה לעומתית (יו”ר הקואליציה והקואליציה הם ממפלגות שונות).

הרשות השופטת
עקרון הפרדת הרשויות – תקפותו לגבי אי-תלותה של הרשות השופטת, כוחו של העיקרון הוא הרבה יותר חזק וזאת בשל העובדה שמלאכתו של השופט היא מלאכה עדינה, והוא צריך להכריע בנושאים עדינים. עקרון שלטון החוק משמעותו היא שוויון לפני החוק ולכן נקבעו בחוק מס’ דרכים עיקריות שבאמצעותן ניתן לשמור על עצמאותה ועל אי-תלותה של הרשות השופטת ואלו הן הדרכים:
1. וועדת מינוי שופטים – במדינת ישראל השופטים מתמנים באמצעות וועדה מיוחדת שמורכבת מנציגי שלושת הרשויות ונציג לשכת עוה”ד. ההרכב הוא כזה: נציגי הרשות השופטת: שלושה שופטים משופטי ביהמ”ש העליון כאשר אחד מהם הוא נשיא ביהמ”ש העליון. נציגי הרשות המבצעת: שר המשפטים ושר נוסף כאשר שר המשפטים מתפקד כיו”ר הוועדה. נציגי הרשות המחוקקת: אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. כמו-כן: נציג לשכת עוה”ד. הרכבה המיוחד של הוועדה למינוי שופטים מבטיח את אי-תלותה של הרשות השופטת וזאת באמצעות: 1. פיזור העוצמה בן נציגי הרשויות השונות. 2. השופטים מבחינת התלות שלהם בוועדה, מס’ הכוחות הפוליטיים בוועדה הם במיעוט.
2. סעיף 2 בחוק יסוד השפיטה קובע כי בענייני שפיטה אין לשופט שום מהות זולת מהותו של החוק. ז”א השופט מחויב אך ורק לחוק ולא ניתן להפעיל עליו לחץ. במידה ומישהו מנסה להטות את הדין הוא צפוי לעונשים כמופיע בחוק.
3. עקרון הסוביודיצה מופיע בחוק ביהמ”ש בסעיף7. העיקרון קובע כי בנושאים הנתונים להליך שיפוטי (נושאי הסוביודיצה) אסור לתקשורת לכתוב על אותם נושאים באופן שיש בו אפשרות להטיית הדין. עברות על חוקי הסוביודיצה כמעט ואינם מובאים בביהמ”ש כי קשה מאוד להבחין היכן עובר הגבול הדק שבין דיווח פרשנותי שיש בו משום הטיית הדין והיכן מדובר בסתם דיווח עיתונאי.
4. במדינת ישראל, מלבד משפטים בעלי אופי בטחוני ומשפטים של קטינים, יש כיסוי עיתונאי והם פומביים ע”פ העיקרון שצדק – חשוב שייעשה אך לא פחות חשוב שייראה שנעשה, ולכן הדיונים בביהמ”ש הם פומביים בנושאים שהוזכרו.
5. קיומן של ערכאות מדורגות זו מעל זו. במדינת ישראל מערכת המשפט בנויה בצורה היררכית כאשר יש שלוש ערכאות עיקריות: א. ביהמ”ש השלום. ב. ביהמ”ש המחוזי. ג. ביהמ”ש העליון. קיומן של שלוש ערכאות מדורגות אלו מאפשר את הגינותה של המערכת המשפטית משום ש: 1. ניתן לערער מערכאה לערכאה. 2. ע”פ חומרת העברה או גובה התביעה ישנו את השופט שדן באותה התביעה.
6. שכר השופטים במדינת ישראל נקבע ע”י וועדת הכספים של הכנסת וזאת ע”מ להבטיח אץ אי-תלותם של השופטים ברשויות האחרות. כמו-כן השופט פורש לגיל גמלאות החל מגיל 70 וזאת ע”מ להבטיח את עצמאותו.
7. העברת שופט מכהונתו והדחת שופט מכהונתו תיעשה ע”י ביה”ד המשמעתי של השופטים ונשיא ביהמ”ש העליון (מבטיח את עצמאותו של השופט).

מערכת ביהמ”ש בישראל
מערכת ביהמ”ש בישראל נחלקת ל- 2 חלקים עיקריים:
1. ביהמ”ש המיוחדים שדנים כמו: בתי-הדין הצבאים בעברות ע”פ חוק השיפוט הצבאי, עברות שבוצעו נגד בטחון המדינה ובשטחים הכבושים (המוחזקים) כאשר כל בי”ד דן בסוג ייחודי של תביעות.
2. אלו הם ביהמ”ש האזרחים והרגילים הנחלקים ל- 3 ערכאות: ביהמ”ש השלום, המחוזי והעליון. ביהמ”ש האזרחים עוסקים בנושאים פלילים ואזרחים.
נושאים פלילים:
• ערכאה ראשונה: ביהמ”ש השלום הדן בעברות שלגביהן העונש המקסימלי הוא שלוש שנות מאסר ובתביעות על מיליון ש”ח. השופט בביהמ”ש השלום ידון יחידי.
• ערכאה שניה: ביהמ”ש המחוזי, תפקידו: א. קבלת ערעורים על פסקי-דין של ביהמ”ש השלום. ב. מקרים פלילים בין שלוש שנות מאסר לבין מאסר עולם ותביעות אזרחיות ממיליון ש”ח ומעלה.
• ערכאה שלישית: ביהמ”ש העליון, לו שני תפקידים: א. בישיבתו כבי”ד גבוה לערעורים תפקידו הוא לקבל ערעורים על פסקי-דין מערכאות נמוכות יותר. ב. בג”צ – סמכותו הוגדרה בחוק יסוד השפיטה ע”פ העיקרון הבא: בימ”ש כבג”צ ידון בנושאים אשר יש בהם צורך לתת סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בימ”ש או בי”ד אחר. כלומר – מבחינת ההגדרה תפקיד בג”צ הוא לעזור לאזרח בריבו עם השלטון, ולכן ניתן לומר על בג”צ שהוא שונה מכל בי”ד אחר בשני מישורים עיקריים: א. סדרי הדין שלו שונים. ב. פסקי-הדין שלו הם פסקים עקרוניים ולא ניתן לערער עליהם בפני ערכאה אחרת.

סדרי הדין בבג”צ
משהרגיש אדם כי זכויותיו נפגעו מרשות שלטונית שלפי דעתו חרגה מסמכות המוקנית לה ע”פ החוק – הוא רשאי לעתור לבג”צ. בכדי שהעתירה תידון חייבת העתירה לעמוד במס’ תנאים מקדימים:
א. העותר חייב להוכיח פגיעה אישית.
ב. לעולם המשיב יהיה גוף ציבורי.
ג. העותר חייב להוכיח שהעובדות שהוא מסר הן נכונות.
ד. מבחן השפיטות – זהו אחד המאפיינים הבעייתיים ביותר ביכולתו של בג”צ להיכנס לסוגיות פוליטיות סבוכות. מבחן זה הוא קשה משום שיש לזכור שעצם העובדה שבג”צ נותן הוראה לרשות שלטונית מסוימת לעשות משהו מסוים או להימנע מעשייתו – מדובר בפגיעה בעיקרון הפרדת רשויות, למשל – בנושאים מדיניים טהורים כמו חתימת הממשלה על הסכם מדיני עם סוריה – האם יש לבג”צ מחויבות להישמע לוועד יישובי הגולן ולהורות לממשלה לבטל את ההסכם משום פגיעה בזכויותיהם כאזרחים?
בשנים האחרונות, תחת נשיאותו של השופט אהרון ברק ובפרשנות המרחיבה שהוא נתן למבחן השפיטות (“הכל שפיט” – כהגדרתו), לא כולם מסכימים וישנה ביקורת משמעותית לאותה פרשנות מרחיבה. ברגע שעמד העותר במבחנים המקדימים של זכות העמידה ביהמ”ש העליון יוציא צו על-תנאי, צו המורה למשיב לבוא ולנמק את הצעד בפרק זמן מסוים. בתום הזמן שנקבע בצו על-תנאי נערך דיון בהשתתפות העותר והמשיב, בו צריכים שני הצדדים לנמק ולשכנע את בג”צ בצדקת טענותיהם. העותר צריך להוכיח שאותה רשות חרגה מהסמכויות שהוקנו לה ע”י החוק והמשיב צריך לשכנע את בג”צ בצדקת טענותיו. בסופו של הדיון בצו על-תנאי העותר יכול להידחות (המשיב הצליח לשכנע את ביהמ”ש) או שצו על-תנאי הופך להיות צו החלטי.
אנו מבחינים ב- 3 סוגים של צווים החלטיים:
1. צו הביאוס קורפוס – הביאו את הגופה. זהו מצב שבו אדם המוחזק במעצר בלתי-חוקי כמו למשל עצירים בניגוד לחוק המעצרים, עציר מנהלי, ילדים המוצאים מחזקת הוריהם ע”פ ציווי של פקידי סעד וכו’. במצב כזה הצו נותן הוראה לשחרר את העציר מאותה החזקה לא חוקית ואת הילדים להחזיר לרשות הוריהם.
2. צו המנדמוס – עשה או אל תעשה. זהו סוג של צווים הפעיל יותר בבג”צ. הוא ניתן במצבים תכופים יותר ונחלק לצווי עשה ולא תעשה.
3. צו איסור/בירור. אלו צווים שלטענת העותר לא היה מקום לרשות המשפטית להיכנס לעוביו של הנושא וצו איסור/בירור מונע ממנה לעשות זאת.
לסיכום:
למרות שבג”צ נחשב כאחד המכשירים החשובים ביותר שיש ביכולתו למנוע חריגה מסמכות שלטונית ופגיעה בזכויות האדם והאזרח – בשנים האחרונות עומד בג”צ בעין הסערה התקשורתית. כל זאת בגלל שהטענה היא שתחת הנהגתו של השופט אהרון ברק והפרשנות המרחיבה שהוא נתן לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו – הוא הפך את בג”צ לגוף העומד מעל כל הרשויות האחרות וכך פוגע פגיעות חמורות בעיקרון הפרדת הרשויות, וכל זאת במצב בו למדינת ישראל אין חוקה כתובה וזכויות וסמכויות הבג”צ אינן כתובות ומפורטות בחוקה. הטענה כנגד מעורבות זו היא שהכסת היא הגוף הריבון ובסמכותה לחוקק חוקים או מה שנקרא חוקים עוקפי בג”צ דהיינו חוקים אשר מלכתחילה מגדירים מפורשות את סמכויות הבג”צ ולבג”צ לא ניתן להתערב באותם תחומים.

ביקורת ופיקוח על עבודת הממשלה
בכל משטר, אם נבחר באופן דמוקרטי, צריכה להיות מערכת פיקוח על עבודת הרשות המבצעת שכן היא עשויה לנהוג בשרירות-לב ולעיתים לפגוע בזכויות האדם והאזרח. ניתן לדבר על הביקורת ולחלקה לשני סוגים עיקריים:
א. ביקורת פורמלית – גופים הפועלים ע”פ חוק ותפקידם לבקר ולפקח על עבודת הממשלה.
ב. ביקורת בלתי פורמלית – הכוונה יהא לפעולות ביקורתיות שאינן פועלות ע”פ החוק אלא אגב פעולתן הן מבקרות כגון: הפגנות, מחאות, מכתבים למערכת, עצומות, תקשורת, סאטירה וכו’.
בין כלי הביקורת הפורמלית אנו מונים את הכלים הבאים:
• הכנסת – לכנסת יש מס’ כלים פרלמנטרים שתפקידם לבקר ולפקח על עבודת הממשלה. בין הכלים הללו אנו מונים: הצעה לסדר-היום, הצעה דחופה לסדר-היום, שאילתא, וועדות הכנסת, וועדת חקירה פרלמנטרית ואי-אמון. כעיקרון – ביקורתה של הכנסת היא ביקורת פרלמנטרית-מילולית ואין הרבה ביצוע אך הצעת אי-אמון, במידה והיא מתקבלת, יכולה להעביר ממשלה מכהונתה אלא שגם לוועדות חקירה פרלמנטריות יש סמכויות ביקורת מעשיות, למרות שאין שימוש רב בכלי זה.
• הבג”צ – אחד ממכשירי הביקורת היעילים ביותר המבקרים ומפקחים על עבודת הרשויות השונות הוא ביהמ”ש העליון בשבתו כבי”ד גבוה לצדק. בשנים האחרונות פיתח לעצמו בג”צ פרשנות מרחיבה לגבי מבחן השפיטות (האקטיביזם השיפוטי), אעפ”כ בג”צ נחשב כמכשיר הביקורת היעיל ביותר.
• היוהמ”ש לממשלה – במדינת ישראל, מוסד היוהמ”ש הוא מוסד המקביל למוסד התביעה הכללית. יש הטוענים כי למוסד זה אין אח ורע בכל העולם כולו מבחינת סמכויותיו, עוצמתו ובמיוחד עלה הנושא לדיון בפרשת “בר-און”. סמכויות היוהמ”ש: 1. עומד בראש מנגנון התביעה הכללית במדינת ישראל. 2. יכול להורות על סגירת/פתיחת כתב-אישום וכן עריכת משפטים חוזרים. 3. משתתף בתהליך הסרת החסינות של חה”כ. 4. עריכת שימוע לאישי ציבור לפני הבאתם לדין. 5. בדיקת הצעות-חוק ממשלתיות לפני הגשתן לאישור לוועדת השרים לענייני חקיקה ולקריאה ראשונה. 6. הגשת חווֹת-דעת משפטיות לממשלה בנושאים שהממשלה מבקשת או בנושאים שהוא רואה צורך למסור חוות-דעת. יש לזכור כי לאחר פרשת “בר-און” מוסד היוהמ”ש עומד תחת הביקורת. הטענה המרכזית היא שהיוהמ”ש בשיקוליו צריך לבטא שיקולים של שלטון החוק במובן הפורמלי ובמובן המהותי – כדי שלא ייהפך ליועץ המשפחתי לממשלה, כפי שהדבר מוגדר, משום שבתפקידו הוא אינו עו”ד של הממשלה אלא יועצה המשפטי. לכן, לאחר התפוצצות פרשת “בר-און”, מונתה וועדה שבראשה עמד שר-המשפטים לשעבר משה נסים וכללה שרי-משפטים, יועצים משפטיים ונשיאי ביהמ”ש העליון לשעבר. אחת המסקנות העיקריות של הוועדה הייתה הוצאת מינוי היוהמ”ש מהממשלה והעברת המינוי לוועדה במודל הוועדה למינוי שופטים.
• מבקר-המדינה – אחד התפקידים העיקריים של הכנסת הוא לבקר ולפקח על עבודת הממשלה. לא תמיד יכולה הכנסת לבצע עבודת ביקורת מקצועית ולכן נקבע לה ע”פ חוק יסוד מבקר-המדינה את העובדה שמבקר-המדינה הוא הזרוע הארוכה של הכנסת לביצוע עבודות ביקורת. מבקר-המדינה, ע”מ שלא יהיה תלוי בממשלה אותה הוא מבקר: 1. מתמנה ע”י הכנסת. 2. רק הכנסת יכולה להדיחו. 3. משכורתו ותקציב משרדו אינם נקבעים ע”י אגף התקציבים באוצר אלא בדומה לשכר השופטים מול וועדות-הכספים של הכנסת. מיהם הגופים המבוקרים ע”י מבקר המדינה? חוק יסוד מבקר-המדינה מגדיר אותם כמשרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, רשויות מקומיות וכן גופים אשר מתוקצבים מתקציבי המדינה. מהם תחומי הביקורת? חוק יסוד מבקר-המדינה מגדיר את תחומי הביקורת בצורה הבאה: יעילות, מניעת שחיתויות, שימוש נכון במשאבים והוצאות – האם בוצע ע”פ החוק, האם לכל כניסה/הוצאה יש גיבוי במסמכים, קבלת עובדים, מסירת עבודות, האם התבצעה העבודה ע”פ החוק וע”פ מכרזים. את ממצאי הדו”ח מרכז המבקר בדוח שנתי מיוחד שמתפרסם מידי שנה בשנה בתום 3 חודשים מתחילת שנת התקציב (1.4) החדשה. הדוח מונח על שולחן הכנסת ועל שלוחן הוועדה לביקורת המדינה להמשך טיפול באמצעי הביקורת. אחת הבעיות העיקריות בביקורת המדינה היא שלמבקר אין שיניים משפטיות – כלומר גם אם הוא מצא לכאורה חדשות על עברות פליליות – הוא חייב להעביר את ממצאי הביקורת להמשך חקירת המשטרה. לכן, עיקר חשיבות הביקורת הוא בהד התקשורתי אשר יוצרים אמצעי התקשורת וכן העיתוי של פרסום מסקנות הדו”ח, למשל בבחירות 92 סיסמת הבחירות של “העבודה” הייתה “מושחתים נמאסתם” על רקע פרסום דו”ח מבקרת-המדינה.
• נציב תלונות הציבור – תיקון לחוק יסוד מבקר-המדינה משנת 1971 מסמיך את המבקר לשמש כנציב תלונות הציבור (אומבוצמני). הגופים המבוקרים ע”י הנציב הם אותם גופים המבוקרים ע”י המבקר בעקבות תלונה שהגיש אזרח. לאחר שהמתלונן פונה לנציב – הנציב מבקש את תיקון הליקוי וזה אמור לבוא לידי פתרון. מידי שנה בשנה מפרסם נציב תלונות הציבור דו”ח מיוחד בו הוא מפרט את התלונות שהגיעו אליו ודורש את תיקונן.
• ועדת חקירה ממלכתית-משפטית – חוק משנת 1968 מסמיך את הממשלה בנושאים שיש בהם עניין לציבור להקים ועדת חקירה ממלכתית-משפטית. לאחר שהממשלה ניסחה את כתב המינוי של הוועדה, היא מעבירה את כתב המינוי לידי נשיא ביהמ”ש העליון והוא זה אשר מרכיב את הוועדה, בד”כ משופטי ביהמ”ש העליון, שופטים בדימוס ואנשי מקצוע. לאחר שהורכבה הוועדה ונמסר לה כתב המינוי – סמכויותיה של הוועדה הן כסמכויותיו של כל בימ”ש אחר: להזמין עדים, לחקור אותם, לחייבם להעיד בשבועה ולהסיק מסקנות. ע”מ שהוועדה תוכל לקיים את עבודתה בצורה מקצועית היא חייבת להיות מנותקת מכל השפעה פוליטית, אך אלו שמבקרים את עבודות וועדות החקירה הממלכתיות-משפטיות, טוענים כי עצם העובדה שהממשלה היא זו המסמיכה את הוועדה וקובעת לה את כתב המינוי – הדבר פוגע בפעולתה המקצועית של הוועדה כמו למשל: וועדת אַגרַנַט שחקרה את מחדל מלחמת יוה”כ, ומלכתחילה נוצרה בכתב המינוי שלה חלוקה בין אחריות הדרג המדיני לאחריות הדרג הצבאי. בעיה נוספת בתפקודן של וועדות החקירה – הממשלה אינה מחויבת לקבל את מסקנות וועדת החקירה. לכן, מה שנוצר בשנים האחרונות כמשהו יעיל מבחינת תפקודן של וועדות החקירה הממלכתיות היא הסערה הציבורית שנוצרה בעקבות פרסום מסקנות הוועדה למשל – וועדת קָהַן שחקרה את טבח סברא ושתילא והמליצה על פיטורי שר הביטחון דאז אריק שרון, שסירב להתפטר, ורק הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות הוועדה – הביאה לבסוף לפיטוריו.

מהספר: פרק 2 – עקרונות הדמוקרטיה. פרק 3. פרק 5. פרק 6 – האזרחות. פרק 7 – הויכוח על שינוי שיטת הבחירות. פרק 9. פרק – עיקרון האחריות המשותפת.