תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

עלייתו של היטלר לשילטון – עבודת גמר

עבודה זו באה לתאר את הגורמים העיקרים לעליית היטלר לשלטון.

אדולף נולד

אדולף היטלר נולד בתאריך 20 באפריל 1889בשעה 6:30 בערב. הוא נולד בעיירה אוסטרית קטנה בשם בראונאו (Braunau), שעל יד הגבול עם גרמניה הבווארית.

ברבות הימים ינהיג אדולף היטלר תנועה אשר תחרות על דגלה את חשיבות אילן המשפחה של האדם, ואפילו כענין של חיים ומוות, אך אילן היוחסין של משפחתו הוא היה די מבולבל ויהיה מקור של מבוכה ודאגה לאדולף היטלר עד סוף ימיו.

אביו אלואיז (Alois) נולד ב – 1837. הוא היה בנה הלא חוקי של מריה אנה שיקלגרובר, ובן זוגה הבלתי ידוע ( כנראה אחד השכנים ), יכול גם להיות שסבו של אדולף היטלר היה יהודי !

נאמר על מריה שיקלגרובר שהעסקה כטבחית בבית משפחה יהודית עשירה בשם פרנקנברגר. ישנן כמה השערות, שבנם בן ה – 19 הוא שהכניס את מריה להריון ושהוא תמך בה כלכלית לאחר שנולד אלואיז.

אדולף היטלר מעולם לא ידע מי היה סבו. הוא כן ידע שכאשר אביו היה בן חמש, נשאה מריה ליוהן גאורג היידלר. הנשואים נמשכו חמש שנים עד למותה הטבעי של מריה. אז עבר אלואיז לגור עם דודו בחווה חקלאית קטנה.

בגיל 13 נמאסו על אלואיז חיי החווה והוא נסע לעיר וינה כדי לנסות את חיי העיר הגדולה. הוא עבד כמתמחה אצל סנדלר ולאחר זמן מה הצטרף לשרות הצבור האוסטרי כפקיד צעיר בשרות המכס. הוא עבד קשה, ובמשך הזמן הפך להיות מפקח בשרות המכס. ב – 1875 הפך אלואיז להיות עוזר המפקח הראשי במכס.

בשלב זה קרה דבר אשר ישפיע מאוד על העתיד. אלואיז אשר המשיך לשאת את שם המשפחה של אימו מלפני נשואיה במשך כל השנים, ומעולם לא הסתיר את העובדה שהוא בן לא חוקי דבר אשר היה נפוץ באוסטריה באותה תקופה, שוכנע על ידי דודו מהכפר לשנות את שם משפחתו להיידלר. כאשר הוא שינה את השם ברשומות, נפלה טעות והשם שנרשם היה “היטלר”. וכך בשנת – 1876 בגיל 39 הפך אלואיז שיקלברגר, לאלואיז היטלר.

( זה חשוב !!! קשה לדמיין עשרות אלפי גרמנים צועקים הייל שיקלברגר … )

בשנת 1885, אלואיז בן 48 לאחר שני נשואים כושלים ושני ילדים מנשואים אלה ( אנג’לה ואלואיז הבן) נישא אלואיז בשלישית לקלרה אחיניתו (שהיתה כבר בהריון).

אדולף היה הבן הרביעי שנולד מנשואים אלה. במשך ילדותו, אימו כל הזמן דאגה שמא ילך לאבוד או שיקרה לו משהו ולכן פנקה אותו ודאגה לו באופן מיוחד. אביו עבד רב הזמן, או שהיה עסוק בתחביבו גידול דבורים.

ילדותו של אדולף

בשנת 1895 החל אדולף היטלר ללמוד בבית הספר, באותה שנה פרש אביו ויצא לפנסיה, דבר שהשפיע מאוד על חיי אדולף. בבית הספר היתה המשמעת החזקה ועיניהם הפקוחות של המורים, ובבית היה אביו שכל חייו כמשרת צבור ואיש עם משמעת. משפחת היטלר גרה בחווה קטנה מחוץ לעיר לינץ, אוסטרייה, ולכל אחד מהילדים חוץ מהלמודים היו גם תפקידים במשק הבית.

בשנת 1903 כאשר היה אדולף היטלר בן 13, נפטר אביו אלואיז במפתיע מדמום בראות והותיר את אדולף כראש המשפחה. אלואיז היה בן 65 במותו.

בשנת 1907 אדולף אשר נמשך לאומנות החליט ללמוד באקדמיה לאומנות בוינה. למרות שאמו קלרה חלתה בסרטן השד ועברה נתוח כריתת שד, הרצון להיות אמן דגול גבר. אדולף משך את כל כספי ירושתו ונסע לוינה. לא היה לו כל ספק שהוא יתקבל ללמודים. הוא נגש לבחינות הכניסה, אך כשהלך לקבל את התוצאות צפתה לו אכזבה רבה. נאמר לו שאין לו כל כשרון לאומנות, ושאין לו הערכה לגוף האנושי. אולם נאמר לו, שאולי יש לו כשרון לארכיטקטורה, אך ללא תעודת בגרות ( שלא היתה לו) הוא לא יכול היה ללכת ללמוד בבית הספר להנדסת בנין.

אדולף היטלר חזר הביתה לאמו הגוועת. הו נועץ ברופא ( יהודי בשם בלוך) אשר המליץ טפול דרסטי במחלה. הזרקת חומר בשם אידופורם ישירות לאזורים אשר נפגעו מהסרטן. הוא העביר את אימו למטבח, מקום שהיה החם בבית, ניקה, טיפל ואפילו שטף את הבית מדי פעם.

ב – 21 בדצמבר 1907 נפטרה אמו של אדולף היטלר. אדולף היה שבור ברוחו, אימו שתמיד פינקה אותו ודאגה לו הלכה לעולמה.

אדולף שכעת שני הוריו הלכו לעולמם, שם פעמיו לוינה שוב. בוינה עבר היטלר לגור עם חבר בשם אוגוסט קוביצק שהגיע לוינה גם כן מלינץ. היטלר המשיך באותו אורח חיים עצלני אשר סיגל לעצמו מאז שנשר מבית הספר התיכון. קוביצק תאר אותו כציפור לילה. היטלר היה ישן עד הצהריים, יוצא לטיולי הליכה בעיר ואז נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה בשיחות על כל מני נושאים. אדולף לא ניסה למצוא לעצמו עבודה, הוא הרגיש שלחפש עבודה היה מתחת לכבודו. ביום היה מתלבש כאמן, ובלילה התלבש כג’נטלמן צעיר שזמנו בידו, רבות הוא היה יוצא לבלות באופרה.

באוקטובר 1908 ניסה היטלר להתקבל לאקדמיה לאומנות שוב, ברם ציוריו היו כה גרועים שלא נתנו לו אפילו להגיע לבחינה הסופית. החלטה זו הותירה אותו מחוץ לחיים האומנותים בוינה. לעומתו חברו קוביצק התקבל לקונסרבטוריון של וינה ועשה חייל.

קוביצק סיפר שיום אחד נעלם היטלר מדירתם המשותפת ויותר לא יצר עמו קשר.

היטלר החל לנדוד ממקום למקום. חסכונותיו החלו לאזול וחייו החלו להתדרדר, אך עדיין הוא לא ניסה למצוא עבודה. בסופו של דבר אזל כספו והיטלר החל לשון על ספסלים בגנים צבוריים ולקבץ נדבות. בדצמבר 1909, קפוא ומזה רעב, עבר היטלר להתגורר בבית מחסה שם הוא יגור מספר שנים. לעתים היה מרויח מעט כסף בעבודות יום כגון גריפת שלג בכניסות של בתים או בתחנת הרכבת.

היטלר מאוד אהב לקרוא, הוא קרא יצירות רבות של פילוסופים נודעים כגון, ניטשה (Nietzche), הגל (Hegel), פיקטה (Fichte) גם של הפילוסוף האנגלי צ’מברליין (Chamberlain). היטלר אסף חלקי מידע, רעיונות ודעות מספרים אלו ולאט לאט הוא בנה לעצמו פילוסופיה משלו אשר לימים תתואר בספרו “מיין קמפף”.

בגיל 21 היטלר החל להתענין בפוליטיקה. באחד הימים הוא צפה בתהלוכת מחאה גדולה של פועלים בוינה הוא החל לקרוא וללמוד על הפוליטיקה של מפלגת הפועלים, הסוציאל דמוקרטית. הוא התפעל מהשמוש אשר עושה המפלגה בכח ובהפחדה ככלי להשגת יעדים פוליטיים.

בוינה באותה תקופה, אנטישמיות היתה באופנה. בדוכנים בעיר ניתן היה לקנות חוברות ועתונים אנטישמיים. ראש העיר של וינה היה קרל לוגר (Karl Luger) היה אנטישמי ידוע. הוא היה במפלגה הנוצרית סוציאלית (Christian Social Party) אשר אנטישמיות היתה חלק ממצעה. היטלר העריץ את לוגר, שהיה אישיות פוליטית חזקה, כמו גם מיכולתו הפוליטית והמניפולטיבית של לוגר. היטלר למד את לוגר ובמשך השנים לאחר מכן חיקה אותו במעשים שונים.

בסיפרו מיין קמפף טוען היטלר שכאשר עיין בחוברת אנטישמית בפעם הראשונה, פשוט השליכה מידיו.
“…הטון האנטישמי, בעיקר של העתונים הוינאים, נראה לי בלתי הולם מסורת של אומה גדולה כזו”.

אך עוד בסיפרו מיין קמפף מתאר היטלר את המהפך שחל בו.

“פעם כשטילתי לי בעיר, פתאום ראיתי אדם לבוש בקפטן שחור, ופאות שחורות. האם זהו יהודי? היתה המחשבה הראשונה בראשי.”
“בלינץ, היהודים לא נראו כך. המשכתי להסתכל בדמות, אך ככל שהסתכלתי יותר בפרצוף הזר הזה, המחשבה בראשי הפכה ל.. האם זהו גרמני?”

כדי לענות לעצמו על השאלה, החל היטלר לקרוא ספרים רבים בנושא האנטישמיות ואז החל ללמוד את היהודי אשר חלפו על פניו ברחוב.

“ככל שראיתי יותר יהודים, יותר חדה הפכה להיות ההפרדה בינם לבין יתר האנושות…”

“עבורי היתה זו סערת הנפש הגדולה ביותר שעברתי אי פעם. הפסקתי להיות איש העולם הגדול והפכתי להיות אנטישמי.”

האנטישמיות של היטלר עדין לא נכרה. הוא המשיך למכור ציורים אשר ציר בבית המחסה לידידו היהודי יוסף ניומן, שהיתה לו חנות לתמונות בעיר, אולם זרע השנאה נטמן והמאורעות לימים יטפחו שנאה זו ויגבירו אותה אלף מונים.

בגיל 24 היטלר עזב את וינה כדי להמנע מלהתגיס לצבא האימפריה האוסטרית שאותה כל כך תעב. במאי 1913 הוא עבר לגרמניה, ארץ האבות והתישב במינכן. השלטונות האוסטרים אתרו אותו ולכן כדי להמנע מללכת לבית הסוהר, כתב היטלר מכתב לקונסוליה האוסטרית בגרמניה, וספר להם על שנותיו הקשות בוינה. טון המכתב שהגיע לשלטונות האוסטרים הרשים אותם והם הזמינו את היטלר לבדיקה רפואית אשר בה כמובן היטלר נכשל. השלטונות האוסטרים ותרו להיטלר.

במינכן המשיך היטלר להתקים מציור תמונות ומכירתן לחנויות קטנות. כאשר נשאל על ידי אחד ממכריו כיצד הוא מתכנן למצוא עבודה קבועה, ענה היטלר שאין זה חשוב כי ממילא הולכת להיות מלחמה.

ב – 1 באוגוסט 1914 הכריזה גרמניה על מלחמה. יומיים מאוחר יותר התגיס היטלר לצבא לגדוד הבווארי.

היטלר במילחמת העולם הראשונה

“עבורי, כמו לכל הגרמנים, החלה עתה התקופה הגדולה והבלתי נשכחת ביותר בכל תקופת קיומי על פני האדמה. כל המאורעות שקדמו הפכו לבלתי קימים והפכו לאין.” כתב היטלר במיין קמפף.
לאחר שנים של עוני ובדידות, מצא היטלר שיכות ומטרה לעצמו.

המלחמה החלה לאחר שיורש הכתר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד נורה על ידי מתנקש סרבי ב- 28 ביוני 1914. המצב הלך והתדרדר כאשר הקייזר וילהלם מגרמניה האיץ באוסטרים להכריז מלחמה על סרביה. רוסיה הזיזה את כוחותיה אל מול האוסטרים, הגרמנים הסיטו את כוחותיהם אל מול הרוסים, צרפת ואנגליה הסיטו את כוחותיהם מול הגרמנים.

בכל רחבי אירופה התגיסו גברים צעירים. כולם חשבו שזו הולכת להיות מלחמה קצרה, וכולם רצו לתפוס חלק בהרפתקה ולמצוא קצת פעולה לעצמם. אך התברר שזו הפכה להיות מלחמה ארוכה. מליוני חילים נפלו. דור שלם נעלם. גם אירופה השתנתה. נעלמו בתי המלכות והאצולה ואיתם גם קודי ההתנהגות של אותה תקופה.

טכנולוגיות חדשות נכנסו לשמש את הצבאות הלוחמים. מטוסים, טנקים, מכונות יריה, תותחים וגז קטלני.

בקרב בין הרג’ימנט אליו השתיך היטלר לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו אלפים וחמש מאות מתוך שלשת אלפי חילי הרג’ימנט. היטלר הצליח לברוח משם ללא שריטה. כמעט לכל אורך המלחמה היה להיטלר מזל רב. יותר מפעם אחת קרה שהוא עבר למקום אחר, דקות ספורות לפני שנפלה פצצה או פגז במקום שעזב.

היטלר לכל הדעות היה חיל מאד מרושל בהתנהגותו, אך הוא תמיד התנדב למשימות מסוכנות, כמו העברת תשדורות מאת ואל אזורי הלחימה. בזמני רגיעה היה מוציא את מברשותיו ואת צבעי המים שלו ומציר את אזורי הקרבות.

היטלר שלא כמו חבריו החילים, מעולם לא התלונן על איכות האוכל, על התנאים הקשים אשר בהם חיו או על בחורות. הוא העדיף לדבר על אמנות או היסטוריה. חבריו החילים סברו שהוא שש לרצות את מפקדיו יותר מדי, אבל בדרך כלל היה ידוע כמתבודד, אמיץ ובר מזל.

ב – 7 באוקטובר 1916, אזל להיטלר המזל כאשר נפגע ברגלו מרסיס של פגז בקרב על סום (Somme). הוא העבר לאשפוז בגרמניה. זו היתה הפעם הראשונה מחוץ לחזית מזה שנתים. לאחר שהחלים נסע לטייל בברלין, ולאחר מכן הוצב לתפקיד קל במינכן. במינכן היטלר נדהם לראות את חוסר האכפתיות של האנשים מהמלחמה. הוא הטיל את האשם ביהודים. הוא ראה בהם קושרי קשר נגד המאמץ המלחמתי הגרמני.

כדי להתרחק מהאזרחים הלא אכפתיים בקש היטלר לחזור לחזית והוא נשלח ב – מרץ 1917.

ב – אוגוסט 1918 היטלר קבל את אות צלב הברזל, דבר שהיה נדיר בחיל רגלים. כקוריוז: את ההמלצה לצלב הברזל נתן מפקדו של היטלר שהיה יהודי, דבר שהיטלר השתדל להסתיר בשנים שלאחר מכן. למרות שהיה חיל טוב לא הועלה היטלר בדרגה וזאת מאחר שלבושו היה מרושל, ומפקדיו חשבו שלא יוכל לתת דוגמא לחילים כמפקד.

ככל שהתקדמה המלחמה נגד הגרמנים, נטה היטלר יותר ויותר למרה שחורה. הוא היה יושב בפנה שלו באהל ופתאום היה מתחיל לצעק על יריבים של אנשי גרמניה, היהודים והמרקסיסטים.

באוקטובר 1918 הוא התעוור זמנית עקב התקפת גז כלור של הבריטים על יד איפרה (Ypres). הוא נשלח הביתה לבית חולים.

ב – 10 בנובמבר 1918, נכנס כמר זקן לאולם אשר בו שכב היטלר והודיע, שהקייזר ובית הוהנצולרן נפלו. גרמניה הפכה להיות רפובליקה, המלחמה הסתימה.

היטלר תאר את תחושותיו במיין קמפף.

“ואז חלפו ימים נוראים, ונוראים יותר היו הלילות. ידעתי שהכל אבוד… בלילות אלו השנאה בי גברה, השנאה אל אותם אלה האחראים לתבוסה”.

לדעת היטלר האחראים היו הפוליטיקאים בגרמניה ובעיקר היהודים.

אולם האמת היתה אחרת. מול מצור ימי של הבריטים, צבאות בריטניה, צרפת, וארה”ב, רעב ותהפוכות פוליטיות מבית גרמו לגנרלים הגרמנים לבקש שביתת נשק. אחד הסעיפים בחוזה שביתת הנשק היה שגרמניה אינה מודה בתבוסה, והצבא לא יפורק מנשקו. לגנרל ג’ורג’ פרשינג מצבא ארה”ב היו טענות נגד הסכם זה. הוא טען שעדיף היה לו הגנרלים הגרמנים היו מודים בתבוסתם, אך הבריטים והצרפתים הסכימו שגרמניה לא תהווה סכנה יותר.

זה שהגנרלים לא נאלצו להודות בתבוסתם יהיה בעל משמעות עמוקה בעתידה של גרמניה. אפילו שכמות החילים בצבא הוקטנה, יורגש כחו של הצבא ככח פוליטי המקדש ללאומנות הגרמנית ולא לדמוקרטיה. הגנרלים הגרמנים יאמינו בדעה השגויה שהצבא לא הפסיד בשדה הקרב, הצבא יכול היה לנצח בקרב אלולא נבגד מבית. תאורית ה – “תקעו לי סכין בגב”.

תאוריה זו הפכה להיות פופולרית על ידי רבים מהגרמנים, שקשה היה להם לבלוע את הגלולה המרה של תבוסה. במשך המלחמה אדולף היטלר הפך להיות אובססיבי לרעיון זה ובעיקר האשים את היהודים, בחתרנות נגד מאמץ המלחמה הגרמני. היטלר ורבים אחרים, קראו לקבוצת הפוליטיקאים אשר חתמה על הסכם שביתת-הנשק בנובמבר, “פושעי נובמבר”.

בגרמניה, תוהו ובוהו פוליטי. ובאמצע כל זה ב – 28 ביוני 1919 נחתמה אמנת ורסאי. אמנת ורסאי קבעה כי גרמניה בלבד היתה אחראי למלחמה וכי על גרמניה לשלם פצויים על כל הנזקים שגרמה במלחמה. כמו כן גרמניה נאלצה להעביר אדמות לצרפת ולפולין. עוד נקבע שכמות החילים בצבא הגרמני לא תעלה על מאה אלף חילים, שלגרמניה לא תהינה צוללות ולא מטוסים.

האמנה השפילה את גרמניה בפני כל העולם. דבר שגרם לגרמנים רבים כולל אדולף היטלר לראות את גרמניה משתחררת מכבליה ותופסת את מקומה הראוי בין אומות העולם. בשנים שיבואו היטלר לא מפסיק לדבר על נושא זה, כמו גם על “פושעי נובמבר” והיהודים המרקסיסטים.

בקיץ 1919 אדולף היטלר שעדיין היה בצבא, הוצב במינכן והףך להיות מודיע. הוא היה מודיע למפקדיו על כל חיל שתמך בדעות המרקסיסטיות, כל חיל שנתפס היה נשפט ומוצא להורג.

היטלר הפך להיות סוכן סמוי בצבא הגרמני, שניסה לנפות את ההשפעה המרקסיסטית מבין שורות הצבא. הוא נשלח להכשרה פוליטית שנערכה באוניברסיטת מינכן. ההתפרצויות האנטישמיות שלו הרשימו מאד את מפקדיו, והיטלר החל להרצות בפני חילים שחזרו מן השבי על הסכנות שבקומוניזם כמו גם על דמוקרטיה וחסר ציתנות.
בדוח שנכתב על היטלר נאמר שהוא נואם מעולה. גם היטלר גילה שהוא מסוגל להופיע בפני קהל לא מוכר ולשכנע את הקהל.

משימתו הבאה של היטלר היתה לחקור קבוצה קטנה של אנשים במינכן, אשר נקראה מפלגת הפועלים הגרמנים.

היטלר מצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית.

המושג פועלים הוא שמשך את תשומת לב הצבא שהיה עסוק בנפוי המרקסיסטים משורותיו למפלגה זו.

לבוש בבגדים אזרחים הלך אדולף היטלר לפגישה של מפלגת העובדית הגרמנית. הפגישה היתה במרתף בירה במינכן והגיעו 25 אנשים. הוא הקשיב להרצאה שנתן גוטפריד פדר שנושאה היה “איך ובאילו אמצעים ניתן לבטל את הקפיטליזם”. לאחר הנאום היטלר שעמד לצאת מהאולם שמע מישהו אחר שקם ודיבר על איחוד בין גרמניה לאוסטריה. זה כל כך הכעיס את היטלר, שהוא קם ודיבר במלים לוהטות כ – 15 דקות כנגד הרעיון להפתעת כולם. מסופר שאחד ממיסדי המפלגה, אנטון דרקסלר שמו, לחש לשכנו לספסל, “…יש לו את מתנת הדיבור, נוכל להשתמש בו”. לאחר שאדולף סיים, נגש אליו דרקסלר ונתן לו חוברת עם כ 40 דפים שכותרתה “התעוררותי הפוליטית”. הוא דחק באדולף שיקרא בה והזמינו לבא שוב.

למחרת בבוקר בחדרו בבסיס, ישב אדולף וצפה בעכברים אוכלים את פרורי הלחם שהשאיר להם על הרצפה. פתאום הוא נזכר בחוברת שקיבל מדרקסלר והחל לקרוא בה. לשמחתו הרבה גלה שקוי המפלגה אשר תוארו בחוברת, תואמים לשלו, מפלגה לאומית, פרו צבאית ואנטישמית המורכבת מבני מעמד הפועלים.

לאחר מספר ימים קבל אדולף גלויה אשר הודיע כי הוא התקבל לשורות מפלגת הפועלים הגרמנית. בנוסף הוא התבקש להגיע לפגישה עם מזכירות המפלגה. בפגישה הוא התקבל בברכה רבה, אף על פי שטרם החליט אם להצטרף או לא.

במיין קמפף מתאר אדולף, …”חוץ מכמה רעיונות לא היה שם כלום. לא תכנית, ללא שום חומר מודפס, לא כרטיסי חבר, ואפילו לא חותמת גומי”…

למרות שהתרשמותו לא היתה לטובה, אדולף נמשך לרגשות שהפגין דרקסלר, שזו הולכת להיות תנועה גדולה ולא רק מפלגה פוליטית. ובחוסר הסדר שהיה אדולף ראה הזדמנות.

במיין קמפף כתב …”היתרון בארגון הקטן והאבסורדי הזה עם מעט חבריו היה, שלא היה מבנה של ארגון. כך שהאפשרות לבא ולשנות סדרים ושיטות היתה קיימת.”…

הוא חשב על כך במשך יומיים ואז החליט.

במיין קמף כתב …”לבסוף הגעתי להחלטה שעלי לעשות צעד זה… זו היתה ההחלטה החשובה בחיי. מכאן והלאה לא תהיה דרך חזרה”…

אדולף היטלר היצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית ( Deutche Arbeiterpartei (DAP)) .
הקמת המפלגה הנאצית

אדולף היטלר לא עבד בעבודה מסודרת בחייו, פרט לשהותו בצבא. אולם מרגע שהצטרף למפלגה בשנת 1919 כאשר היה בן שלושים, החל לעבוב במלוא המרץ כדי שזו תצליח.

המפלגה היתה מורכבת בעיקר מחברי המזכירות שמנתה שבעה. כדי לצרף חברים חדשים אדולף הכין הזמנות לפגישה החודשית, אשר אותן כל חבר מזכירות חילק לחבריו ובני משפחתו, אולם מעט מאוד הגיעו.

את ההזמנות הבאות הדפיסו בבית דפוס קטן, אולם שוב לא הגיעו אנשים רבים.

ואז הם פרסמו מודעה באחד העתונים האנטישמים במינכן, ובהתעקשותו של אדולף הם בחרו במקום גדול יותר כדי לנהל את הפגישה. מקום שיכל היה לאכלס כמאה אנשים. חברי המזכירות האחרים חשבו שלא יגיעו כל כך הרבה, אולם מעט יותר ממאה אנשים הגיעו לפגישה זו.

אדולף תוכנן להיות הנואם השני, זו היתה הפעם הראשונה בה היה אמור לשאת דברים, למרות התנגדות חלק מחברי המזכירות שהיו בספק לגבי כשרונותיו של אדולף היטלר.

כאשר אדולף החל לדבר, הוא הפתיע את כולם בנאום רגשני, נוטה לעתים להסטרי. לאדולף היטלר היה זה רגע חשוב בקריירה הפוליטית הקצרה שלו.

הוא תאר את זה במיין קמפף …”דיברתי במשך שלושים דקות. ומה שקודם רק הרגשתי בתוכי, הוכח במציאות: יכולתי לדבר! לאחר שלושים דקות, האוירה בחדר הקטן היתה מחושמלת. ההרגשה שהצלחתי חוזקה על ידי כך שהקורבן הראשון שאנשים אלו היו מוכנים לשאת היה שהם תרמו למפלגה כסף. שלוש מאות מרקים”…

הכסף שימש לקניית פרסום נוסף, האטרקציה של המפלגה כעת היה אדולף שבנאומים חוצבי להבות, גינה את חוזה ורסאי, והאשים את היהודים בבעיות גרמניה. אנשים הוסיפו להצטרף למפלגה שמנתה כעת כמה מאות.

אדולף לקח את השליטה על מערך הפירסום בראשית 1920. הוא גם גייס חברים חדשים מבין האנשים שהכיר בצבא. במינכן באותה תקופה חיו חילים רבים אשר השתחררו מהצבא ולא הצליחו להתאקלם, תוך שהם מאשימים את חוזה ורסאי ואת הפוליטיקאים בצרותיהם. חילים אלו הצטרפו במספרים שהלכו וגדלו למפלגת הפועלים הגרמנית.

אמנם היו קבוצות פוליטיות אשר ניסו גם הן לגייס לשורותיהן, אך אף אחת לא הצליחה כפי שהצליחה מפלגת הפועלים הגרמנית.

בפברואר 1920 אדולף דחק בחברי המזכירות לערוך עצרת המונים. חברים רבים התנגדו מחשש שזה עדיין מוקדם מדי, ושהעצרת תופרע על ידי המרקסיסטים. אדולף כלל לא חשש מהפרעות, להפך הוא יקבל אותן בברכה, ביודעו שזה יביא למפלגה שם של אנטי מרקסיסטית. הוא אפילו ביקש שיקשטו את האולם בצבעים אדומים כדי להרגיז את המרקסיסטים.

ב – 24 בפברואר 1920 התלהב אדולף כשנכנס לאולם שהיה מלא כולו ב – 2000 צופים ובמספר גדול של קומוניסטים. במשך ארבע שעות של נאום סוחף התווה אדולף היטלר את דרכה העתידית של המפלגה שכללה: איחוד גרמניה כולה, דחיית חוזה ורסאי, דרישה לטריטןריות נוספות עבור תושבי גרמניה, אזרחות אשר תקבע על ידי הגזע – ( שום יהודי לא יחשב כגרמני), כל הכנסה אשר לא הגיע מעבודה תוחרם, הקמה מחדש של מערכת הלימוד בגרמניה, חופש דת ( אלא אם הדת מסכנת את הגזע הגרמני) וממשלה חזקה שתוכל לחוקק חוקים אפקטיבים. לדעתו של אדולף הכנס היה הצלחה אדירה.

במיין קמף כתב …”כשהאולם החל להתרוקן, ידעתי שעתה עקרונות התנועה שוב לא ישכחו, הם בתנועה לכל אזרחי גרמניה”…

אדולף היטלר הבין שעדיין חסר משהו למפלה, סמל. בקיץ 1920 בחר בסמל , צלב הקרס.
סמל זה לא הומצא על ידי אדולף היטלר. צלב הקרס מופיע בחורבות רבות מזמנים עתיקים בגרמניה. אדולף ראה את צלב הקרס בכנסיה הבנדיקטית אשר אליה הלך כל יום בצעירותו. אולם כאשר צויר צלב הקרס בתוך עגול לבן על רקע שחור, הפך סמל זה לסמל של כח. הסמל הפך את המפלגה פופולרית יותר.

המפלגה שינתה את שמה בהשפעת אדולף. המלים נציונאל סוציאליסטים התווסף וכך לקצור קראו לה המפלגה הנאצית. ( Nationalsozilistiche Deutche Arbeiterpartei).

בסוף 1920, מנתה המפלגה כ – 3000 חברים.

אדולף היטלר – ראש המפלגה

בראשית 1921, אדולף היטלר הפך לנואם יעיל יותר ויותר בפני קהל הולך וגדל. בפברואר נאם אדולף במינכן בפני קרוב לששת אלפים איש. כדי להביא אנשים לכינוס הוא שלח שתי משאיות עמוסות בחברי מפלגה, שנשאו אל סמל צלב הקרס, כדי שיעשו הרבה רעש ויפזרו עלונים ברחובות, טקטיקה שנוסתה על ידי המפלגה בפעם הראשונה.

בקיץ 1921 נסע היטלר לברלין כדי לגייס תומכים נוספים, אך בהעדרו חברים במזכירות המפלגה החליטו שהוא צבר יותר מדי כח והחליטו לספח אליהם קבוצה פוליטת נוספת כדי להחליש את כוחו של אדולף היטלר. אדולף ששמע על כך בברלין, חזר במהרה למינכן. כאשר הגיע, הודיע שהוא מתפטר מן המפלגה ב – 11 ביולי 1921.

במפלגה הבינו מיד, שעם התפטרותו של אדולף היטלר יגיע גם קץ המפלגה הנאצית. אדולף היטלר הודיע להם שהוא מוכן לחזור בתנאי שהוא יהיה יושב ראש המפלגה, ותינתן לו שליטה מלאה במפלגה.

חברי המזכירות נסוגו מעמדתם, ובהצבעה על כך נתנו לאדולף היטלר 543 קולות לעומת אחד נגד.

בכנס הבא של המפלגה אשר נערך ב – 29 ביולי 1921, הוכרז אדולף היטלר כ פיהרר של המפלגה הנאצית, תואר שישאר עמו לאורך כל הדרך.

הפוטש באולם הבירה

באפריל 1923 בעלות הברית ובעיקר צרפת ואנגליה הגישו לממשלת גרמניה תביעה לתשלום פצויים עבור המלחמה שגרמניה החלה בה. התביעה היתה על סך 33 מליארד דולר. ערך המרק ירד ל – 75 מרק לכל דולר. ב – 1922 ערך המרק עמד על 400 פרנק לדולר.

ממשלת גרמניה בקשה דחיה אך הצרפתים דחו את הבקשה אך ממשלת גרמניה לא עמדה בתשלומים וכל הזמן המציאה תרוצים. לכן ב ינואר 1923 הצבא הצרפתי השתלט על חבל הרוהר בגרמניה.

המרק הגרמני המשיך לצנוח, ביולי 1923 הוא עמד על 160,000 מרק לדולר, ובאוגוסט על 1,000,000 עד נובמבר 1923 ערך המרק עמד על 4,000,000 לדולר אחד.

אזרחים גרמנים אבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך מפאת ערכו של המרק, מוצרי מכולת עלו מיליארדים, והתפרעויות בגלל מזון החלו ברחובות. אולם רוב האזרחים עמדו לצד הממשלה, בהתנגדותה לשלם לצרפתים.

בספטמבר 1923 עשתה הממשלה הגרמנית משגה פטאלי כאשר החליטה להמשיך לשלם לצרפתים. התנגדות עזה עלתה בעם, וגרמה לקבוצות קצוניות להתחיל במהומות, תוך כדי הבאת גרמניה לפי הפחת.

הנאצים וגם קבוצות קצוניות אחרות הרגישו כי זה הזמן להכות. גרמניה נהיתה למרקחה פוליטית, ועתה המפלגה הנאצית שמנתה כעת 55,000 חברים דרשה פעולה. אדולף היטלר ידע שהוא חיב לפעול או להיסתכן באובדן המנהיגות על מפלגתו.

אדולף ושאר מנהיגי הנאצים תכננו פעולה שבה יחטפו את מנהיגי הממשלה הבווארית, ובאיום בנשק יאלצו אותם לקבל את אדולף היטלר כמנהיגם. ואז לפי התכנית בעזרת גיבור מלחמת העולם הראשונה, הגנרל אריק לודנדורף הם ישתלטו על הצבא, בטענה של מרי אזרחי, ויפילו את המשטר הדמוקרטי.

הנאצים החליטו לפעול כאשר נודע להם שעומד להיות כינוס גדול של אנשי עסקים, באולם בירה במינכן. אורחי הכבוד של הכינוס היו אמורים להיות אנשי הממשלה הבווארית אותם רצו לחטוף.

ב – 8 בנובמבר 1923 פסע אדולף היטלר ביחד עם פלוגת חילי סער אל אולם הכינוס תוך שהוא גורם לפניקה כללית באולם. אדולף ירה יריה לתקרה ואז צעק “שקט”.

היטלר עלה על הבמה וצעק …”המהפכה הלאומית החלה… איש לא יעזוב את האולם, ואם לא יהיה מיד שקט, תיפתח עליכם אש ממכונת יריה. הממשלה הגרמנית הוסרה, וממשלה זמנית חדשה הוקמה. השתלטנו על הצבא והמשטרה והעיר נמצאת תחת שלטון צלב הקרס”…

שום דבר מזה אמנם לא היה נכון, אך באולם איש לא יכול היה לדעת.

היטלר הצליח לשכנע את שלושת המנהיגים הבכירים שהיו במקום לתמוך בו והקהל החל להריע לו.

אולם אז הגיעה הודעה אל היטלר, כי פלוגות הנאצים אשר נשלחו להשתלט על מחנות הצבא לא כל כך הצליחו במשימה והוא החליט להגיע לשם בעצמו.

עם עזיבתו של היטלר את המקום, הצליחו שלושת המנהיגים לשכנע את לודנדורף בדברי חלקלקות, שכמובן הם ישמרו אמונים להיטלר ועזבו את המקום. באותו זמן היטלר ניסה לשכנע את החילים להיכנע אך ללא הצלחה יתרה. לאחר כשלון השכנוע חזר לאולם. להפתעתו גילה שנסיון המהפכה שלו כשל לחלוטין.

למחרת בבוקר הפרו שלושת המנהיגים את הבטחתם ללודנדורף באומרם שזו הוצאה מהם באיומי אקדח. הם הורו על פירוק המפלגה הנאצית ועל פרוק פלוגות הסער שלה.

היטלר נאסר, ועם התמוטטות המהפכה שלהם, כולם חשבו שזהו קץ המפלגה הנאצית.

משפטו של היטלר

משפטו של אדולף היטלר בעוון בגידה, לא גרם לסיום הקריירה הפוליטית שלו כפי שאפשר היה לצפות. במידה רבה סימן משפטו את ההתחלה האמיתית.

בן לילה הפך אדולף היטלר לאשיות פוליטית ידועה גם בגרמניה וגם בשאר מדינות העולם בעקבות כסוי עתונאי מקיף של המאורעות. השופטים במשפט סנסציוני זה, נבחרו על ידי אוהד נאצי בממשל הבווארי והם הרשו לאדולף להשתמש באולם בית המשפט כבמה להצגה של רעיונותיו הפוליטיים. במקום לכפור בהאשמות שהובאו בפניו, היטלר הודה ברצונו להחליף את הממשלה והתוה את רעיונותיו, תוך שהוא מצייר את עצמו כפטריוט ואת הממשלה הדמוקרטית ואת מיסדיה כבוגדים.

…”אני לבדי נושא באשמה. אבל אינני פושע בגלל זה. אם ניצב אני לפניכם היום כמהפכן, הרי זו מהפכה כנגד המהפכה. אין דבר כזה בגידה – בבוגדים של 1918″…

העתונים צטטו רבות מדבריו של אדולף היטלר, וכך ניתנה לאנשים רבים ההזדמנות להכיר את האיש ואת רעיונותיו. והאמת היתה שהאנשים אהבו את רעיונותיו של אדולף היטלר.

היטלר יצא אשם במשפט וקיבל עונש של חמש שנות מאסר, אך עם זכות לשחרור מוקדם על התנהגות טובה כבר לאחר ששה חודשים. האמת היתה שהשופטים כלל לא רצו למצוא את אדולף אשם. רק לאחר שהובטח להם שהוא יקבל שחרור מוקדם, הם מצאו אותו אשם.

גם מנהיגים נאצים אחרים אשר הועמדו לדין נשפטו לעונשים קלים. גנרל לודנדורף אף יצא זכאי.

ב – 1 באפריל 1924 אדולף היטלר נלקח לבית הסוהר, שם קבל תא מרווח. הותר לו לקבל מתנות, מבקרים מתי שרצה, והותר לו להחזיק את מזכירו הפרטי רודולף הס.

בתאו שבבית הסוהר היה פוסע הלוך ושוב ומכתיב למזכירו רודולף הס את דעותיו. התוצאה של הכתבה זו תהיה הכרך הראשון של ספרו מיין קמפף.

התחלה חדשה

ב – דצמבר 1924 יצא אדולף היטלר לחופשי. מצב המפלגה היה בכי רע. לאחר הפוטש הורתה הממשלה על פרוק המפלגה הנאצית ועל העיתון של המפלגה.

היטלר נפגש עם ראש הממשלה והבטיח לו שמעתה המפלגה הנאצית תשמור על החוק, ותלך רק בדרך החוקית.

בפברואר 1925 ערכה המפלגה הנאצית את הכנוס הראשון הגדול שלה מאז הפוטש. לאחר שעתיים של נאום בפני הקהל המשולהב החל היטלר שוב לאיים על הממשלה והמפלגה הדמוקרטית, היהודים והמרקסיסטים. על כך אסרה עליו הממשלה לשאת נאומים בציבור למשך שנתיים. דבר שגרם לבעיה עבור היטלר, שעיקר הצלחתו נבעה מיכלתו לנאום ולשלהב את הקהל. אולם היטלר כבר החל לארגן את המפלגה הנאצית מחדש.

המפלגה חולקה לשתיים.

על חלק א הוטלה המשימה להפיל את הממשלה הדמוקרטית, וחלק ב תוכנן להקים ממשלה בהמתנה. ממשלה נאצית מאורגנת שברגע שהשלטון הדמוקרטי יוסר תתפוס את המקום הריק. חלק ב אורגן ממש כממשלה, היו בו: משרד חקלאות, פנים, אוצר, חוץ, משפטים, תרבות ןגזע.

הוקמה גם תנועת נערי היטלר (Hitler Jugend) שהיתה חקוי של תנועת הצופים, לתנועה יכלו להצטרף נערים בגילאי 15 – 18. גם תנועה לנערות הוקמה (Dutscher Maedel) והוקמה גם תנועת נשים.

פלוגות הסער ה SA חוזקו ואורגנו מחדש, לפלוגות אלו התיחס אדולף במיין קמף “…כלי לחיזוק המאבק על פילוסופית החיים של התנועה…”. מדי פלוגות ה סער היו מדים חומים, סרט עז הזרוע עם ציור צלב הקרס, מגפים וכובע. מדים אלו היו כלי חשוב בזהוי והכרה של האנשים ברחוב את תנועת הנאצים.

בזמן הזה גם הוקמה בתוך פלוגות הסער, יחידת עילית קטנה שהיתה אמורה לקבל פקודות ישירות מאדולף ולהיות שומרי הראש שלו. יחידת ה SS (Schutzstaffel). ה SS אימצו לעצמם מדים שחורים שהיו חקוי למדים של הפשיסטים האיטלקים. כמפקד ה SS הושם היינריך הימלר.

אולם למרות כל מאמצי המפלגה להתארגן, הם נתקלו בבעיה שהקטינה את הצלחתם. המצב בגרמניה השתפר. הכלכלה התחזקה מעט והאבטלה נעצרה. המפעלים הגדולים בגרמניה כבר לא היו בחובות, הייצור ממפעלים אלה הלך וגדל ואנשי עסקים בעקר מארצות הברית החלו להשקיע כסף בגרמניה.

ארצות הברית הלוותה כסף רב לממשלת גרמניה כדי לעזור לגרמנים לשקם את ארצם. לגרמניה היה כעת נשיא חדש ( פאול פון הינדנבורג (Paul Von Hindenburg)) אשר נבחר ברוב קולות על ידי השמרנים ועל ידי מפלגות המרכז כדי להביא יציבות ושקט לרפובליקה.

הצבא הגרמני שלפי אמנת ורסאי אסור היה לו להחזיק מעל 100,000 חיילים ללא מטוסים או צוללות, הקים קבוצות “כמו צבאיות” שהמשיכו להתאמן. הגנרלים שאסור היה להם לחזור לצבא בעקבות המלחמה, הוסוו בתוך היחידות. אימונים עם הצבא הרוסי חודשו ובמעלי הנשק של הרוסים היו מעורבים בפתוח כלי נשק עבור הגמנים.

וכך למרות שלבנות הברית נראה שהכל בסדר, הצבא הגרמני הצליח לשמר את עצמו ואפילו החל להתקדם.

וכך ככל שהמצב הכלכלי בגרמניה החל להשתפר, האנשים שלא היו צריכים לדאוג לפת לחם נרגעו והחלו להנות מחייהם. אדולף היטלר ידע שהענינים הולכים להיות רגועים מאחר שהמפלגה הורכבה בעקר מאנשים כועסים. אך לאדולף היטלר היתה הרגשה שהשקט הזה היה רק זמני, היות וגרמניה חיה על כספים שהגיעו מהלוואות. ואז האנשים יחזרו אל אדולף היטלר שוב.

אדולף היטלר החליט להמתין בשקט.
השנים השקטות

אדולף היטלר תאר את השנים השקטות שבין 1926 עד 1929 כאחד הזמנים הטובים והשמחים של חייו. מול נופי ההרים שמעל לכפר ברכטסגאדן (Brechtesgaden) הוא מצא שלווה ובית אידאלי.

עד לחודש מאי 1926 הצליח אדולף היטלר להגבור על כל יריביו במפלגה הנאצית והפך להיות המנהיג הראשי, ה “פיהרר”. המפלגה עצמה סהלה מגדול איטי עם 17,000 חברים בתחילת 1926. לאדולף אסור היה עדיין לשאת נאומים בציבור עד 1927.

באותם ימים הכיר אדולף את גבלס שהיה חבר במפלגה.

גבלס כתב בספרו “…אנחנו שואלים והוא עונה תשובות מבריקות. אני אוהב אותו. הוא כבר חשב על הכל. הוא מרגיע את מוחי מכל השאלות. הוא יכול להיות המנהיג שלי. אני משתחווה לאיש גדול יותר, הגאון הפוליטי…”

ולאחר כמה ימים, לאחר שבילה עם היטלר זמן מה בברכטסגאדן

“…ימים אלו סימנו את דרכי. גרמניה תחיה, הייל היטלר…”.

גבלס נשלח על ידי אדולף לברלין באוקטובר 1926, כדי לארגן את המפלגה שם מחדש ולהעלות את המפלגה הנאצית לתודעת הציבור. ברלין היתה נסיון טוב עבור שר התעמולה לימים יבואו. הוא ארגן כנוסים, הוא נאם נאומים, הוציא עתון לאור ויצר פרובוקציות ועמותים עם המרקסיסטים. כמות החברים במפלגה, החלה לעלות.

אולם בעיות חדשות צצו לאחר שאחת מפלוגות הסער הנאציות הכו כומר זקן שצעק באחד מנאומיו של גבלס. המשטרה הכריזה על המפלגה הנאצית בברלין כלא חוקית ועל איסור נשיאת נאומים בצבור בכל רחבי גרמניה הפרוסית.

בסופו של דבר האיסור היה לזמן קצר בלבד. הוא הוסר בקיץ 1927, אז הגיע אדולף לברלין ונשא נאום בפני 5,000 תומכים.

ב – 20 במאי 1927 התקימו הבחירות בגרמניה. הנאצים קבלו מעט מאוד קולות למרות שגבלס קיבל מקום בפרלמנט הגרמני. עבור האזרח הגרמני הממוצע, למפלגה הנאצית לא היה מה להציע. המצב הכלכלי היה טוב, האינפלציה תחת בקרה, וכמובן היתה עבודה.

אולם אדולף היטלר לא התרגש. הוא לקח את הזמן שלו ביודעו שהמצב הקים לא יארך. בברכטסגאדן סיים אדולף להכתיב לרודולף הס את הכרך השני של מיין קמפף.

ב – 29 באוקטובר 1929 קרסה הבורסה של ניו יורק, ולאחריה בכל העולם. חברות פשטו את הרגל, הבנקים פשטו את הרגל ואנשים אבדו את חסכונותיהם. אבטלה ורעב פשטו בעולם וממשלות עמדו חסרות אונים נוכח התמוטטות כלכלת העולם. השפל הגדול הגיע.

אדולף היטלר ידע שזמנו הגיע.

השפל הגדול

כאשר התמוטטה הבורסה של ניו יורק, הזעזועים הורגשו בכל העולם. הכלכלה של גרמניה היתה רגישה יותר, והיתה תלויה ברובה על סחר חוץ ויצוא שאף מדינה לא רצתה בו כרגע. ועתה נדרשה גרמניה לשלם את כל ההלואות שקבלה בעבר. פסי הייצור בגרמניה פשוט עצרו.

בגרמניה החלו פיטורין של העובדים. בנקים בכל רחבי המדינה פשטו את הרגל באבדם את כל חסכונותיהם של האנשים. האינפלציה שוב הרקיעה שחקים, מקשה על האזרחים לקנות אוכל.

וכך כמעט בן לילה אורח החיים של אזרחי גרמניה, בני המעמד הבינוני השתנה ללא שהיתה להם כל שליטה על מהלך הארועים. השפל הגדול החל והאנישם הוטלו אל תוך עוני ומסכנות. האנשים החלו לחפש פתרון, “כל פתרון למצב”. ואדולף היטלר ידע שההזדמנות הגיעה.

בימיה הטובים לפני השפל הגדול, למפלגה הנאצית היו כ 100,000 חברים במדינה של 60,000,000 תושבים. אל אף שהיתה מפלגה קטנה יחסית, המפלגה הנאצית היתה מאורגנת ביותר ומוכנה לפעול בן רגע, כשיגיע רגע הפקודה.

השפל הגדול גרם לפילוג בין המפלגות. במקום להתאחד כדי למצוא פתרון לבעיות. במרץ 1930 נבחר היינריך ברונינג כראש הממשלה. למרות הצורך הגדול בתוכנית כלכלית, נתקל ברונינג בהתנגדות גדולה מצד האופוזיציה. כדי לצאת מהמצב שאלי הגיע, ניגש ברונינג לנשיא וביקש ממנו להפעיל את חוק 48, שהיה הפעלת מצב חרום ואיפשר שלטון מוחלט לנשיא. דבר זה גרם למהומה גדולה בגרמניה והאופוזיציה דרשה שמצב החרום יבוטל לאלתר.

כמוצא אחרון, ביולי 1930 פנה ברונינג לנשיא הינדנבורג וביקש ממנו לפזר את הממשלה וללכת לבחירות חדשות. התאריך לבחירות החדשות נקבע ל 14 בספטמבר 1930.

אדולף היטלר והמפלגה הנאצית החלו במבצע תעמולה רחב היקף. בגרמניה האנשים כבר היו עיפים מכל המצב הפוליטי בברלין. הם עיפו כבר מכל הסבל, העוני והרעב. בזמנים קשים אלו הם היו מוכנים לשמוע כל דבר ומכל אחד. אפילו מאדולף היטלר.

הגרמנים בוחרים בנאצים

אדולף היטלר והמפלגה הנאצית פתחו במתקפת תעמולה שטרם נראתה כמוה בגרמניה. אדולף נסע לכל רחבי גרמניה, נשא נאומים בכל מקום, הגיע לכינוסים, לחץ ידיים חתם על תמונות ואפילו נשק לתינוקות.

יוזף גבלס ניהל בצורה מבריקה את אלפי הפגישות, תהלוכות לפידים, כנסים, הדבקת מודעות והוצאת העתון הנאצי וחלוקתו בכל רחבי גרמניה.

עבור אדולף היטלר, אמן הנאומים, ההזדמנות לשחרר את כשרונו הגיעה. בנאומיו הוא הציע לגרמנים את מה שהם היו צריכים, עידוד. הוא חילק להם הבטחות מעורפלות ועם זאת נמנע להכנס לפרטים. הוא השתמש במשפטים קצרים וקליטים שוב ושוב.

הופעותיו תוכננו בקפידה. הקהל תמיד נדרש להמתין כדי לתת למתח לגבור, רק כדי שיישבר עם כניסת לובשי החולצות החומות נושאי דגלים מוזהבים ומוסיקה בקצב מרש צבאית מנוגנת ברקע ולבסוף כניסתו של אדולף היטלר לאולם כשברקע שאגת החיילים הייל היטלר. ההשפעה בתוך האולם הסגור עם כל הדגלים המוסיקה והדקורציה היתה מאוד חזקה וקליטה.

ב 14 בספטמבר, 1930 הנאצים קיבלו 6,371,000 קולות, מעל 18 אחוזים מהבוחרים. הם זכו ב 107 מושבים בפרלמנט הגרמני. זה היה נצחון גדול לנאצים שהפכו בין לילה מהמפלגה הקטנה ביותר, למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה.

פלוגות סער בבגדים אזרחים חגגו את נצחונם על ידי שבירת החלונות בבתי עסק, מסעדות וחנויות של יהודים.

בן לילה הפך אדולף היטלר לאישיות בין לאומית. על דלתותיו צבאו עתונאים מכל רחבי העולם. כולם רצו לדעת, למה הוא התכוון כשאמר “לקרוע את חוזה ורסאי… להפסיק את תשלומי המלחמה… ושגרמניה אינה אחראית למלחמת העולם הראשונה…”.

ב – 13 באוקטובר 1930, לבושים במדיהם החומים, הנבחרים הנאצים נכנסו לבית הפרלמנט כבמסדר. כאשר נקראו בשמותיהם כל אחד מהם ענה: נוכח! “הייל היטלר”.
לנאצים לא היתה כל כוונה לשתף פעולה עם הדמוקרטים, ביודעם שהמצב המתדרדר במדינה יהיה אך ורק לטובתם.

עבור אדולף היטלר השנים 1930 – 1931 היו שנים פוריות מבחינה פוליטית. המפלגה הנאצית הפכה להיות המפלגה השניה בגודלה בגרמניה. סיפרו של היטלר מיין קמפף הפך להיות רב מכר, לאחר שמכר מעל 50,000 עותקים, דבר שהביא לאדולף גם הכנסה קטנה. למפלגה היתה כעת מפקדה חדשה במינכן, “הבית החום”. כסף זרם למפלגה מכל הכוונים, בעלי המפעלים הגדולים בגרמניה ראו בנאצים את גל העתיד ותרמו כסף רב לאדולף היטלר בתקווה שיגיע לשלטון. בכסף זה השתמשה המפלגה לממן את תשלומי המשכורות למספר הגדל והולך של בעלי המשרות במפלגה, ולממן את מכונת התעמולה שבנה גבלס.

גם ראשי שלטונות הצבא תמכו באדולף היטלר בתקווה שאכן יקרע את חוזה ורסאי כפי שהבטיח, ויבטל את הגבלת 100,000 החילים שהוטלה על צבא גרמניה. היטלר גם הבטיח לגנרלים שברגע שיעלה לשלטון, הוא יעלה את הצבא הגרמני לגבהים חדשים, דברים אותם הגנרלים רצו לשמוע.

אולם החילים של פלוגות הסער שלו הם שעשו לו צרות. הם השתוללו ברחובות, עשו מהומות ודרשו להיות הצבא המהפכני החדש של גרמניה, למרות פקודתו של אדולף לשמור על פרופיל נמוך. אדולף נאלץ להשתמש בחילי ה SS בפיקודו של היינריך הימלר בעצמו כדי לדכא התקוממות קטנה של פלוגות הסער בברלין.

אדולף היטלר הטיל על ארנסט רוהם, לארגן מחדש את פלוגות הסער שמנו כעת מעל 60,000 איש. אולם חילי פלוגות הסער וההנהגה שלהם ימשיכו לעשות הרבה צרות לאדולף היטלר בשנים הבאות.

היטלר רץ לראשות הממשלה

באוקטובר 1931 נפגש אדולף היטלר עם נשיא גרמניה, הינדנבורג בן ה 84. היטלר שהרגיש קצת בנחיתות מול הפוליטיקאי הזקן, ניסה להרשים את הינדנבורג, אך זה אמר לאחר הפגישה על היטלר, “…אולי הוא מתאים להיול מנהל תחנת רכבת, אך לא להיות נשיא”.

ויכוחים פוליטיים בפרלמנט בין כל המפלגות, גרמו לשלטון מתנדנד. גם ההפרעות בדיונים בפרלמנט תחת הנהגתו של הרמן גרינג המשיכו את החתירה תחת השלטון הדמוקרטי בגרמניה.

בגרמניה שנתיים לאחר תחילת השפל הכלכלי, המצב היה גרוע ביותר. סבל אנושי רב, מליוני מובטלים, פשיטות רגל חדשות לבקרים, מחוסרי בית ישנים ברחובות, רעב. ברחובות אנשים נלחמו על כל דבר, הורגים אחד את השני, אך ממנהיגיהם הפוליטיים לא שמעו כלום. במספרים הולכים וגדלים בצרתם פנו כולם לאדם היחיד אשר המשיך להיות עקבי ולהציע פתרון, אדולף היטלר והבטחתו לעתיד טוב יותר.

בפני הרפובליקאים עמדה בעיה נוספת. בשנת 1932 עמדו להתקיים בחירות לנשיאות, אך הינדנבורג שהיה הדבק שעדיין החזיק את הדמוקרטים בשלטון הלך והזדקן ולא היה מעונין בכהונה נוספת. אפילו אם ניתן היה לשכנעו לרוץ לכהונה נוספת, הוא יהיה בן 92 בתומה, ועם היטלר אחריו בתור, באם ימות הינדנבורג לפני תום הכהונה דבר שהיה סביר, הרי היטלר יהיה הנשיא ללא בחירות.

בראשית שנת 1932 קיבל אדולף היטלר הזמנה מאת הנשיא הינדנבורג לבוא לברלין כדי לדון בהארכת תקופת כהונתו של הינדנבורג, דבר ששימח את אדולף היטלר מאוד.

“…כעת הם נמצאים אצלי בכיס! הם הכירו בי כשותף למשא ומתן איתם” – ציין אדולף היטלר לרודולף הס.

היטלר נסע לפגישה בברלין, אך לא התחיב לכלום ( לא היתה לו כל סיבה להענות לבקשה ובכך לעזור לדמוקרטים להשאר בשלטון).

בפברואר1932, הודיע הנשיא הינדנבורג בחוסר רצון כי הוא “רץ” לנשיאות פעם נוספת. אדולף היטלר החליט כי גם הוא ירוץ לנשיאות גרמניה.

“חופש ולחם” זו היתה סיסמת הבחירות של היטלר מול הנשיא העייף הינדנבורג. יוזף גבלס פתח במיתקפת תעמולה רחבת היקף. נאומים נשאו באלפים. מפגשים כנסים בכל יום ובכל עיר. חולקו מליוני עלונים ועותקים של העתון הנאצי. יוזף גבלס גם השתמש בטכנולוגיה החדישה, סרטים ותקליטים, כדי לתעד ולפרסם את נאומיו של היטלר.

הנשיא הינדנבורג לעומת זאת לא עשה דבר. הוא סמך על שמו ונסיונו כמו גם על קולות הגרמנים שרצו לשמור את הראדיקלים מחוץ לשלטון. יוזף גבלס קיווה שהיטלר ינצח בבחירות, אך להיטלר היו ספקות ביכולתו להסיר את הינדנבורג הזקן מכס הנשיאות. אולם התעמולה היתה עוד הזדמנות לזכות בתמיכה נוספת לו ולמפלגה.

רבים בגרמניה ראו במפלגה הנאצית את גל העתיד. לאחר הצלחת המפלגה בבחירות 1930 אלפים נרשמו כחברים במפלגה. בקיץ 1932 עם 6,000,000 מובטלים אי סדר בברלין רעב והריסות בכל רחבי המדינה, פני האנשים היו נשואו אל היטלר.

ב – 13 במרץ 1932 היטלר זכה ב 11,339,446 קולות כ – 30 אחוזים מכלל הקולות. הינדנבורג זכה ב – 18,651,497 קולות כ – 49 אחוזים מכלל הקולות.

הינדנבורג נכשל בהשגת רוב של 50 אחוז מכלל הבוחרים ונדרשו בחירות נוספות בחודש שלאחר מכן. בבחירות הבאות זכה היטלר ב – 36 אחוזים מכלל הקולות אך הינדנבורג זכה ב – 53 אחוז מהקולות, רוב מוחץ. הינדנבורג זכה בתקופת כהונה נוספת.

היטלר ראש ממשלת גרמניה

במרוצת תשעת החודשים הבאים, היו שני ראשי ממשלה, ברחובות היו קרבות, העם השתולל והרעב הכה בעם. הנשיא הינדנבורג כבר לא ידע מה לעשות. מבחינה פוליטית לא יכול היה איש פרט להיטלר לתפקד, אי לכך ב – 30 בינואר 1933 הפך אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה. בצאתו ממשרדו של הינדנבורג נכנס למכוניתו לקול מצהלות ותשואות הקהל תוך שהוא בוכה ואומר “…עשינו את זה, עשינו את זה…”.

“…זה כמו חלום – ספור אגדה. הרייך החדש נולד. ארבע עשרה שנות עבודה הוכתרו בנצחון. המהפכה הגרמנית החלה!” כתב יוזף גבלס ביומנו ב – 30 בינואר 1933.

גנרל לודנדורף חברו של היטלר משכבר הימים שלח מברק לנשיא הינדנבורג בזו הלשון:

“במנוי היטלר לראש הממשלה, אתה מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו”.

תוך מספר שבועות יהפוך היטלר לדיקטטור בלעדי בגרמניה, ויפעיל את שרשרת הארועים אשר הובילה למלחמת העולם השניה ולמותם של כמעט חמישים מליון בני אדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • Maya
    Maya2011
    10 July 2019
  • Eden
    Edenyossef
    3 July 2019
  • אליעזר
    הזין שלי מגיע לי לחזה
    16 June 2019
  • יניב
    יש לי זין קטן בצורת ברווז
    16 June 2019
  • כוסית277
    גם אני!
    2 June 2019
  • דומיניק
    אני יכול למצוץ לעצמי את הבולבול
    1 June 2019
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
  • Lihiuat
    Lliihhggf
    15 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    11 April 2019
Your Shout