פייסבוק
פרסומת

סיכומים בספרות- שירים

מה בסיכום?
אבי יהודה עמיחי
אני שומע משהו נופל נתן זך
עוד חוזר הניגון נתן אלתרמן
כתוב בעיפרון בקרון החתום דן פגיס
עדות דן פגיס
ספר שירי רחל
שיר לאוהבים הנבונים נתן זך
שיר קנייה בדיזנגוף ארז ביטון
ירח נתן אלתרמן

הסיכומים:
אבי יהודה עמיחי
השיר הוא, למעשה, שיר אישי של הדובר, בו הוא מעלה את זיכרון אביו כאשר כבר היה מבוגר מתוך תפיסה ילדותית.
השיר מחולק לשלושה בתים. כל בית עוסק בנושא מסוים, או מרחיב נושא קודם.

הבית הראשון – מעין מבוא המציג את נושא השיר. הנייר הלבן הוא מטפורה לתכריכים העוטפים את המת בהלוויה יהודית, רמיזה לאביו המת. האב עטוף בנייר היום-יומי של כריכים חתוכים, פרוסה פרוסה, בתשומת לב רבה.
הדובר מתאר את הוריו כמקור לחמו, מקור לחייו, לעצם היווצרו, אך גם המקור לחינוך שקיבל. אביו שהעניק לו אהבה כה רבה מתואר כעטוף בנייר לבן.
עמיחי לוקח לשירתו חומרים יום-יומיים, פשוטים ובסיסיים, הנותנים הרגשת ביטחון: פרוסות לחם ונייר עטיפה. זהו אחד מהמאפיינים בשירתו של עמיחי. הוא משתמש בתיאורים ובביטויים של יום-יום. השיר, נראה, כביכול, כתוב בשפה פשוטה ובלתי מורכבת. אולם אין זה כך, כי מעבר לתיאור היום-יומי יש הסבר. המטפורה מעלה את השיר למשלב לשוני גבוה יותר. הוא למעשה כותב תוך הנמכת תיאור הנושא, ומשיג בכך הנמכה ואיפוק של המתואר, דבר שמקרב דווקא את הקורא לשיר.

בבית השני – הדובר מדמה את אביו לקוסם שמוציא מכובעו ארנבות ומגדלים. זהו תיאור של ילד הרואה באביו כל-יכול, כמעט דמות אלוהית, שיכולה לברוא בקסם אחד עולם מלא. ארנבות ומגדלים הם מטפורה שאותה כל קורא יכול להבין כרצונו. אביו, כעושה קסמים בקרקס, עושה את הבלתי אפשרי. ארנבות, אולי אותן הארנבות שיש לקוסם בקרקס, ואולי המגדלים הם מגדלי קלפים, או אחיזת עיניים של מגדלים באוויר המציינים חלומות ודמיון.
אביו, כמו קוסם, מוציא מגופו הקטן אהבה רבה. בזמן כתיבת השיר המחבר כבר בוגר, ורואה את אביו בקנה מידה אחר, קטן יותר לעומתו. בבית זה יש ניגוד בתיאור האב, בין דמותו הקטנה לאהבה הגדולה שהוא יכול להוציא מעצמו. להוציא אהבה כה רבה מגוף כזה קטן, זהו מעשה קסמים. בשורה השנייה של הבית השני, המחבר מפריד את המילה "אהבה" בעזרת המקף, ובכך מבליט את אהבת האב.

בניגוד לדימוי הקודם של האב כדמות שגרתית, כאן דמותו שונה לחלוטין, פלאית. הוא קוסם. ניתן לראות את התפיסה הילדותית שנשארה עדיין אצל המבוגר, האב הכל יכול. מצד אחד הוא אדם ככל אדם, מצד אחר הוא אב מגן ואוהב, שעושה קסמים.

בבית זה מתאר הדובר את תכונותיו של האב. הוא מתאר את המאפיינים שלו. זאת כדי לתת תיאור מלא, של גוף וצורה לדמות אביו. התיאור הוא מופשט מאוד, לא אנושי, ובכך אולי מרמז לאלוהים עצמו, שאין לו לא גוף ולא צורה. הילד, בתפיסתו הילדותית, רואה את אביו כאל כל יכול, דמות אלוהית השופעת קסמים ואהבה.

בית שלישי – המחבר ממשיך בתיאור המאפיינים של אביו. יש כאן אלוזיה, המאחדת את דמות האב עם דמות אלוהים.
ידיו של האב אינן ידיים אנושיות, מתוך ידיו נשפכים נהרות של טוב לב. אלה ידיים ענקיות השופעות טוב, על רקע מעשיו הטובים.
בתהילים כתוב: "ושמתי בים ידו, ובנהרות ימינו. הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי". הפס. מתאר את גדולת האלוהים, השם את ידו בים ואת יד ימינו (היד החזקה) בנהרות. מעשיו הטובים של אביא כמעשי אלוהים שופעי טוב. השימוש באב כדמות אלוהית בעזרת תיאורים מחיי היום-יום תורם להצגת האב מצד אחד, במושגים יום-יומיים, ומצד אחר במושגים אלוהיים. בכך משיג המחבר תיאור המאדיר את דמות האב, אך גם דבר המחזק את הזיכרון הילדותי, בלי כל ביקורת של הדובר על אביו.

הידיים משמשות כסינקדוכה (פרט המייצג את הכלל) לאב השלם. ידיו הגדולות המסמלות אהבה חיבה וחום מייצגות את דמותו החמה והאוהבת, כפי שנשתיירה בזיכרון הבן.

בשיר, הדובר מעניק לאביו תכונות אנושיות בעזרת מטפורות בעלות משמעות גבוהה יותר, דבר העושה את המתואר למאופק ביותר.
דימויים:
"כפרוסות", "כקוסם"
מטפורות:
עטוף בנייר לבן, מוציא ארנבות ומגדלים, נהרות ידיו.
נקודות התייחסות:
תיאור האב (תמונות בשיר)
הזיכרון
דימויים ומטפורות
חומרים יום-יומיים שיוצרים איפוק והנמכה
אלוזיה

אני שומע משהו נופל נתן זך
שיר זה מעלה שאלות קיומיות על חיי האדם. זהו שיר פסימי מאוד.
תפיסת השיר היא תפיסה קיומית, תפיסה פילוסופית המדברת על מצבו הקיומי של האדם. תפיסה זו אומרת כי האדם מושלך לעולם חסר משמעות, ועליו לבנות לעצמו את העולם שלו, בכך ייתן משמעות לקיומו.

מבנה השיר:
השיר בנוי משישה בתים.
בחמשת הבתים הראשונים 2 שורות בכל בית. הבית האחרון בנוי משורה אחת בלבד (הדגשה).
מבנה הנבנה לפי טכניקת הקולאז'. כל בית הוא מעין תמונה בפני עצמה האומרת דבר מה. אם מפרקים את השיר לבתים, כל בית הוא מעין משפט חיווי, המציין עובדה כלשהי ולא מעבר לזה.
צירוף כל הבתים יחד בעזרת חוט מקשר – כאן העובדות על חיי האדם, יוצא תמונה אחת שלמה המציגה את מצבו הפסימי של האדם על פני האדמה. (לכן מתאים לתפיסה הקיומית).

רשימת העובדות (לפי סדר הבתים):
1. הרוח אומר כי שומע משהו נופל (זה שום דבר, זה רק הרוח אומרת לו האם).
2. נאשם אשם, תובע אשם (שתי עובדות) – שופט מאשים את שני הצדדים. אדם הוא רק אדם מסביר הרופא.
3. אין ציון עובדה. הנער רק שואל את עצמו למה, ואינו מאמין למה שרואה.
4. אדם שאינו גר בעמק גר בהר. מסביר בקלות המורה לידיעת הארץ.
5. האם מעלימה מבנה. את זה זוכר הרוח שהפיל בכל זאת תפוח בבית הראשון.
6. לנער לא יהיה מנחם. עובדה זו העלימה האם בבית החמישי.

חוץ מהבית השלישי, בכל אחד מן הבתים מופיעות עובדות, שהמשותף להן הוא ציון עובדות החיים. הבית השלישי בולט דווקא בחיסרון העובדה. לכן מבליט אותו הכותב כבית החשוב ביותר. בבית הזה הנער שואל פעמיים "מדוע". לא נאמר מדוע מה. ברור כי הנער "לא מאמין למראה עיניו". מהו המראה – לא ידוע. ניתן רק לשער. שאלות רבות בתוך השיר נותרות בלי מענה חד משמעי. כל בית כאילו עומד בפני עצמו. אין לו התחלה וסוף. התמונה לא ברורה ולא ברור למה היא קשורה.

לצורך הבנת השיר צריך "לתרגם" אותו לתמונות. השיר כולו הוא מעין פתרון חידה, שבסופה מופיעה תשובה שהיא חידה בפני עצמה. בשיר אין תשובה לאף שאלה, למרות ציון העובדות הרבות בו:
בית ראשון – הרוח אומרת כי היא שומעת משהו נופל. האם מרגיעה כי זה שום דבר, זה רק הרוח. האם האם מדברת אל הרוח? מיהי הרוח הזו? האם זוהי הרוח של הנער המוזכר בבית השלישי או הבן שלה המוזכר בבית החמישי? אם הרוח הוא בנה, האם הבן מת? אולי הוא שומע את נפילתו, את מותו? אולי שומע על מותו של אדם קרוב, האם למשל? את מי מרגיעה האם? את הרוח של בנה המת? את הבן בבתים האחרים? אולי מרגיעה את עצמה שלא קרה דבר לבנה? או שהיא עצמה לא תמות?

כבר בבית הראשון אנו נוכחים כי השאלות כאן רבות ואין להן תשובות ברורות. יש פה אמצעי ספרות מודרני הנקרא עמימות (אי- בהירות) מסירת פרטים שאינם ברורים. עמימות זו מעלה שאלות על גבי שאלות, כי הפרטים הנאמרים בהם אינם חד-משמעיים. אמצעי כזה מדגיש את התפיסה הפילוסופית הקיומית האומרת כי אין תשובה למשמעות חייו של האדם. האדם ישאל כל חייו שאלות אולם לא יזכה לתשובה. לכן, בבית האחרון לשואל לא יהיה מנחם, כי לא יידע לעולם את התשובה לשאלותיו.

בית שני – אין קשר בינו לבית הקודם. התמונה עמומה גם כן. בשורה הראשונה, השופט פוסק לנאשם כי "גם אתה אשם", ואומר לנאשם כי "גם הוא אשם". מיהו ה"הוא"? התובע אולי אשם? אפילו השופט אינו נותן תשובה חד-משמעית מי אשם, אצלו יש יותר מאשם אחד.

בשורות השנייה והשלישית, הרופא אומר לבני המשפחה הנדהמים כי "אדם הוא רק אדם". למה הוא מתכוון? שהאדם הוא רק אדם וסופו למות? אולי בגלל זה המשפחה עומדת נדהמת? אולי המשפחה נדהמת כי הרופא אינו יודע לתת תשובה למחלה של קרוב המשפחה שלהם? אולי הם נדהמים מהתשובה חסרת האונים שלו? אולי הלא-אכפתית?

בית שלישי – בית זה הוא יוצא דופן כי אין בו ציון עובדה. הנער, שלא ידוע מיהו, חוזר פעמיים על השאלה "מדוע". לא ידוע מדוע מה. בשורה השנייה נאמר כי הנער אינו מאמין למראה עיניו. מה הוא ראה? . בית זה הוא הבית העיקרי בשיר דווקא משום שאין בו ציון עובדה. הנער שואל שאלה קיומית. מדוע קורה מה שקורה? אולי מדוע יש מוות בעולם, מדוע הוא מת? מדוע שואל שאלות ואין להן תשובות. הוא אינו מאמין למראה עיניו. מה רואה? רואה כי אין תשובות לשאלות, או אולי את מה שקורה בעולם, הוא אינו מבין?

בית רביעי – המורה לידיעת הארץ, שאמור להבין בנושא זה, אומר כי מי שאינו גר בעמק גר בהר. ועוד קבע זאת "ללא קושי ניכר". מה הוא רוצה למור בקביעה זו? הוא ציין עובדה. בשורה הראשונה נאמרת העובדה, בשורה השנייה נאמר כי המורה לידיעת הארץ קבע זאת ובשורה השלישית נאמר כי הקביעה הזו נאמרה בקלות, בלי גילוי של משהו מעניין או חדש. השאלה על תשובת המורה אינה ידועה. גם התשובה אינה ברור. אי אפשר לדעת על מה הוא עונה. המורה, הקובע בסמכותיות מקצועית – כנראה אינו יודע על מה הוא מדבר. גם הסמכות בענייני ידע, היא כלל אינה סמכות. דבר זה חוזר לתפיסה הפילוסופית ההתחלתית כי בעולם אין תכלית – דבר אינו ברור בכלל.

בית חמישי – נאמר כי רק הרוח ששמט את התפוח (לא ברור איזה תפוח), הוא אשר זכר את מה שהאם העלימה מבנה. זהו המקום היחיד בשיר שיש תשובה, והיא באה בבית האחרון בן השורה האחת. הרוח זכרה כי "לעולם לא יהיה לו מנחם". ייתכן כי יש כאן רמיזה לשיר הילדים הידוע: "רוח רוח רוח רוח בפרדס נפל תפוח, הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ. " שיר הילדים אמנם תמים, אך מבטא באופן בוטה למדי סופו של תפוח. ייתכן כי זו אנלוגיה לסופו של אדם, שגדל ומתפתח וסופו למות.
בבית זה ישנה פסיחה בין השורה הראשונה לשנייה: בשורה הראשונה נאמר כי הרוח זכר. הרעיון נקטע ועובר לשורה הבאה, שם נאמר כי זכר את מה שהעלימה האם מבנה. הפסיחה נותנת השהייה לשאול מה זכר הרוח? מיהי הרוח? האם זו סתם רוח ששומטת תפוחים? אולי זה הרוח של הנער מהבית הראשון?

השורה האחרונה מסתיימת בנקודתיים, כי יבוא פירוט בהמשך. השורה עונה על מה שהעלימה האם מבנה. "שלעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לו מנחם". כביכול ישנה סופסוף תשובה על משהו. אך לא כך. גם כאן נשאלות שאלות: מנחם על מה? מדוע יש לנחם אותו? אולי על מותו, כי הפך לרוח? אולי על העובדה שבכלל קיים מוות בעולם? זו שאלה קיומית, ולנער אין תשובה עליה.
החזרה שלוש פעמים על המילה "לעולם" מדגישה את האירוניה של הבית ושל השיר כולו. לאדם נדמה כי יש תשובות לשאלות שלו על העולם, אך בעצם העולם הוא חידה לא מובנת. על כל חידה, תהיה תמיד חידה נוספת. האדם תמיד יהיה מרומה, כי אמו אפילו לא אמרה לו שבעולם אין מנחם.

האירוניה נוצרת בשיר בגלל הניגוד הרב בין ידיעת העובדות, לכאורה, ע"י דמויות שהן אנשי מקצוע ואמורים לפסוק, לבין השאלות הרבות שנוצרות בגלל העובדות הנאמרות על ידם באופן סתמי ובלתי מחייב. גם עובדות אחרות אינן עובדות של ממש ומעלות שאלות. הרוח שואלת, מיהי הרוח. הנער שואל, מיהו הנער וכד'. האירוניה כאן נובעת לא רק מהיפוך הדברים, היא נובעת גם בגלל מצבו הטרגי של האדם, שהוא כמעט כמו במחזה הטרגי.
האדם כמו מהמר, אין לו תשובות על מה ששואל. חסרה לו אינפורמציה. גם יודעי דבר אינם יכולים לעזור לו. לכן, לעולם לא יידע אם פעל נכון, כי כשנולד נזרק לעולם ריק מתשובות.

כותרת – ניתן להבין את משמעות הכותרת רק בסוף הניתוח. בשורה הראשונה הכותרת חוזרת על עצמה, אך גם נאמר מיהו זה ששומע כי משהו נופל. הרוח אומרת שהיא שומעת משהו נופל. מיהי הרוח, דבר זה אינו ידוע.
למה הכוונה בפועל "נופל"? יש כמה אפשרויות. התשובה אינה חד משמעית. ייתכן כי שיר זה הוא ביטוי לתפיסה הפילוסופית הקיומית הפסימית, כי העולם הוא חידה (מכאן החידתיות בשיר) ולאדם אין תשובות לשאלותיו.
אמצעים ספרותיים:
עמימות
פסיחה
חזרה
אורך שורות
אירוניה
מספר שורות בבתים (שורה אחרונה בת שורה אחת – חשיבותה)

עוד חוזר הניגון נתן אלתרמן
שיר זה מדבר על הניגון כמהות החיים. ניתן להבין את הניגון בשתי צורות: ניגון כדברים האהובים הנותנים טעם ומשמעות לחיים; ניגון במובן הארס-פואטי – שירה. ניתן לחבר את שתי המשמעויות כאשר הדברים האהובים הם הניגון, השירה.

כותרת – הכותרת חוזרת גם בשורה הראשונה של הבית הראשון. החזרה מדגישה את הנושא, ואת המעגליות המופיעה בשיר עצמו. נושא השיר מדבר על מה נותן משמעות לקיום האנושי.
הכותב מראה כי הניגון חוזר תמיד להיות המשמעות העיקרית בחיים. השירה היא העיקר, ויש לחזור אליה אחרי שנזנחה. הניגון חוזר כל הזמן כי אי אפשר בלעדיו. גם אם המשורר ינסה לזנוח אותו, זה יהיה "לשווא", כי הוא יחזור אליו.

בית ראשון – מתאר תמונה של עובר אורח, הלך נודד. עובר האורח (מוטיב) ההולך ממקום למקום, נמצא בתנועה מתמדת ואין לו מקום קבוע שבו הוא נשאר. (הנדודים – מוטיב). הנדודים אינם רק הנדודים ממקום למקום, אלא גם נדודים במובן המטפורי, האדם המחפש משמעות בעולם. ההלך שעובר ממקום, פוגש כל מיני דברים בדרך ובכל זאת, לבסוף ידיו ריקות (מוטיב) כפי שנכתב בבית האחרון.
בבית זה יש פנייה ישירה אל "עובר האורח" שזנח את הניגון לשווא, בעבור דבר שלא הושג לבסוף.
הדרך "נפקחת" לפניו. נפתחת בעבורו, אך גם "נפקחת" במובן של פקיחת העיניים. עובר האורח יפקח את עיניו ויראה כי כשהולך בדרך מחכים לו ענן בשמיים ועץ בזמן הגשם.

בית שני – המשכו של הבית הראשון, בו נאמר כי כאשר ימשיך בנדודיו, הרוח תנשוב, הברקים יעברו במהירות בשמיים מעליו. כבשה ואיילת שיפגוש בדרך תהיינה מוכנות להעיד שעבר לידן, שליטף אותם אבל המשיך ללכת. הבית מסתיים בשני מקפים, לרמוז כי התמונה לא הסתיימה ויש לה המשך.

בית שלישי – פותח בשני מקפים. המילה הראשונה שלו "שידיך" מראה כי זהו המשך לבית הקודם. דבר זה יוצר הפסקה ממושכת, היוצרת פער. פער הזמן. עבר זמן מאז שליטף כבשה ואיילת, ,שהשאירו עליו רושם והשראה ובכל זאת לא השיג דבר. מדוע לא השיג ומה קרה באותו הזמן, לא נאמר לנו.
ידי עובר האורח ריקות, והעיר שלו רחוקה – נדד הרחק מביתו. הדובר מזכיר לעובר האורח כי בעבר סגד לחורשה ולאישה ולצמרת עץ רטובה מגשם. הגשם על העץ כמו עפעפי העיניים הרטובות (אולי מדמעות).
תיאור זה בא בכדי לעורר בנודד געגוע למה שהשאיר מאחוריו. בגלל ביטויי החזרות נראה כי ההלך ממשיך בדרכו ולא עוצר בשום מקום.
מבנה השיר וביטויים המחזקים את רעיון המעגליות:
השיר מתאר תהליך אינסופי. הדבר מתבטא במבנה המעגלי שלו המדבר בבית הראשון על עובר אורח הנודד ממקום למקום. האדם תמיד יחפש משמעות, החיפוש הזה יהיה נצחי. הבית מתואר בזמן הווה.
הבית השני מתואר בעיקרו בזמן עתיד. החיים לפניו והוא ימשיך בנדודים. השורה האחרונה מתוארת בזמן עבר, ועבר שנמשך. דבר זה מראה את הארעיות של שהותו בכל מקום.
בבית השלישי – בזמן הווה מתואר המצב הקבוע שבו נמצא, למרות נדודיו שהיו, מסתבר, נדודי שווא, כי חזר בידיים ריקות. הדובר מזכיר לעובר האורח כי פעם יכול היה לקשור עצמו ליופי, אך גם לאהבה. החזרה לעבר של עובר האורח. הרעיון הרומנטי של שיבה מאוחרת, לחוויות העבר שנראות נהדרות ומעוררות געגוע, מחזיר את הקורא לעבר של הבית הראשון. הניגון (מוטיב) שזנחת הוא העבר שלך. הניגון היה של הטבע, היופי והאישה הצוחקת. האישה "העלמה" (מוטיב) היא דמות נשית נחשקת המבטאת את הרצון לחיים ולאהבה. האישה היא מושא אהבה וגעגוע, אולם היא בלתי מושגת. לכן הוא סוגד לה כל כך.

השיר מדבר על ההפסד של עובר האורח בגלל הארעיות שלו, שהיא דרך חיים. ייתכן כי אילו היה נשאר באופן קבוע במקום אחד, יכול היה ליצור קשרים עם הסביבה שלו (הטבע והאישה). ההלך נודד על דרך הנפקחת לפניו. בדרכו הוא משתמש בכל חושיו: רואה ענן ואילן, שומע רוח, רואה ברק, פוגש ומלטף כבשה ואיילת (מישוש).
הדובר בשיר מצפה כי אם עובר האורח ידע פעם להעריך את מה שחש, הוא יעשה זאת שוב. אולם הכל נעשה כבדרך אגב, במהלך הליכה, לכן הוא נשאר חסר כל בידיים ריקות.

בשיר עוד מוטיבים האופייניים לשירת אלתרמן:
בתיאורי הטבע בשירתו יופיע הברק, הרוח, הענן והגשם. אלה מתארים את הסערות שבטבע, את העוצמה שלו. כאן הטבע נמצא מעל עובר האורח. מעין יופי בלתי מושג שאולי אדיש לאדם למטה.

האישה הצוחקת – האישה היא מוטיב לאהבה בלתי מושגת. אישה צוחקת מבטאת את החיים, את האנושיות שלה.
הידיים הריקות – מוטיב המסמל את החוסר, בעיקר חוסר באהבה.
הכבשה והאיילת – מטפורות לצדדים הרכים, הנשיים בשירתו של אלתרמן. אלתרמן משתמש בתמונות של בעלי חיים כדי לתאר עננים,( ענני כבשים), איילת (איילת השחר, כוכב השחר האחרון בשמיים לפני עלות השחר). אלה דברים גבוהים בשמיים שאינם מושגים, כמו האישה. גרמי השמיים נחשבים כעדים נצחיים.
הניגון והנגינה – מוטיבים החוזרים בכל מיני צורות בשירת אלתרמן. הניגון הוא גם הפיוט היהודי. הניגונים הם הפיוטים, הניגון העתיק, ששרו בשבת בבית היהודי. הניגון היהודי התגלגל אל הניגון – השירה. לכן ניתן לראות את השיר כשיר ארס-פואטי.
עובר אורח – משורר.

השיר כשיר ארס-פואטי:
עובר האורח בשיר מקביל למשורר. תיאור ההלך העובר ממקום למקום מבטא את תפיסת העולם של המשורר כנודד, המחפש משמעות לחייו. המשורר שאינו נשאר במקום קבוע. המשורר מתואר כמנוכר לסביבתו, כאיש זר ובודד. בעזרת שירתו הוא מנסה לחזור למציאות, לאנושיות. לכן הדובר בשיר אומר למשורר, תפסיק את נדודיך וחזור אל הניגון שזנחת. המשורר זנח את הניגון, את שירתו. הוא חייב לחזור לשירה כי היא תחבר אותו חזרה לעולם. היא תגרום לו לעצור וליהנות מהיופי כמו שנהנה בעבר. בעזרת שירתו יוכל לחזור לדברים הקטנים הנותנים טעם לחיים שזנח.
אמצעים ספרותיים אחרים:
האנשה:
הניגון החוזר
הדרך הנפקחת
ענן ואילן מצפים
הברק עובר בטיסת נדנדות (במהירות)
הכבשה והאיילת עדות לעובדה שליטף אותן והמשיך ללכת
צמרת גשומת עפעפיים
מטפורות:
הדרך נפקחת
הברקים העוברים בטיסת נדנדות
צמרת גשומת עפעפיים

"כתוב בעיפרון בקרון החתום" דן פגיס
השיר מתאר את מסעם של חווה עם בנה הבל למחנה ההשמדה. חווה מבקשת ממוען לא ידוע שאם יפגוש בבנה קין יאמר לו שהיא נמצאת במשלוח למחנה, עם אחיו, הבל.
מילות צופן: בקרון, משלוח, הן לוקחות אותנו אל השואה.
השיר הוא פתק יומיומי שנקלע לאבסורד הבלתי נתפס של השואה.
הכינוי בן אדם מעלה את האבסורד האנושי מוסרי בשואה. העובדה שבן אדם יכול לבוא במשמעות של הבן של אדם וגם במשמעות של אנושי. הדבר יוצר אירוניה חריפה על האנושות.
השירה המודרנית מצליחה להעביר לנו חוויות קשות באופן מאופק וחסר רגש.
בשיר שני מישורים:
1. מישור אוניברסלי- בו חווה = אם כל חי, מייצגת את האנושות שמעניקה חיים.
2. מישור אישי, חווה היא אישה רגילה המחפשת את בנה. במישור הפרטי, האינטימי, היא אימא שנמצאת במשלוח.

השיר אינו מסתיים, אולי בגלל שלחווה נגמר האוויר והיא אינה יכולה לדבר יותר. היא נוסעת למקום לא ידוע, והיא נמצאת בהיסטריה. אולי היא הוצאה מהקרון ולא הספיקה לסיים את דבריה. השאלות הפתוחות האלה מעבירות לקורא את המסר של חוסר הוודאות לגבי אותם אנשים שנשלחו ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלם.
הבל מייצג את הקורבן, קין מייצג את הרוצח. השימוש בצירוף הלשון קין בן אדם מלמד אותנו שהכותב חשב שגם הרוצח הוא בן אדם, שגם לו יש משפחה, ושגם הוא מסוגל לאהוב. אולי בעצם הוא לא כל כך שונה מאתנו.
השיר הוא מאוד קונקרטי, יש בו אלמנטים קונקרטיים כמו העיפרון, חפץ יומיומי ופשוט.
אמצעים אומנותיים:
1. מבנה מעגלי (כשהשיר נגמר אפשר להתחיל אותו מחדש).
2. סמלים- קין, הבל חווה, המשלוח. מילים אלו מעוררות אסוציאציות לתנ"ך ולשואה.
3. תשתית מקראית- שימוש בדמויות מהתנ"ך. יש שימוש חדש במקורות מסיפור אישי בתנ"ך. יש השלכה אוניברסאלית ושימוש מרובה בסמלים.
4. פסיחה- שורות 2 ו-3.
5. השיר הוא חסר צורה, אין חלוקה לבתים, אורך השורות אינו אחיד.

הכותרת בשיר "כתוב בעפרון בקרון החתום"-
הכותרת היא השורה הארוכה ביותר, ואולי גם האינפורמטיבית ביותר. אפשר להסיק ממנה שכמו השיר, גם גורלם של יושבי הקרון חתום.
כתוב בעיפרון- עיפרון דוהה, הוא לא נשאר לאורך זמן כמו דיו. השימוש במילה מלמד על דהיית המשמעות.
המילה קרון לא לוקחת את הקורא ישר לשואה, בהתחלה עוד אפשר לחשוב שמדובר על רכבת תמימה, אולי זה מכוון. הרי יהודי אירופה סרבו להאמין בנורא מכל, אלא חשבו שמדובר על רכבת שתיקח אותם להתיישבות מחדש.
המילה חתום מלמדת אותנו על גורלם של יושבי הקרון. גורלם נחרץ, אין דרך להימלט.
הכתיבה בעפרון היא כמו מחאה נגד הקרון החתום. מחאה קטנה נגד אויב גדול.

"עדות"/ דן פגיס
נושא השיר
במרכז השיר עומדת דמותו של הדובר המת, שנרצח בשואה. הוא מוסר עדות על רוצחיו ועל אופן מותו. זהו תיאור סוריאליסטי של קורבן המתאר את מה שנותר ממנו: עשן העולה השמיימה.
תוכן השיר ומשמעותו
בית א' – השיר פותח כאילו באמצע שיחה או מתן עדות, כאשר הדובר מנסה להסביר, לתקן את טעותו של הנמען. השיר פותח במילות שלילה: "לא לא", שבאות להדגיש שהנאצים נבראו כבני-אדם רגילים. הנמען כביכול אומר, שהנאצים אינם בגדר בני-אדם, כיוון שבני-אדם לא היו מסוגלים לחולל שואה כזו. הדובר שולל תפישה זו באומרו ש"הם בהחלט היו בני-אדם". הנאצים שהיו בהחלט בני-אדם לבשו מדים ומגפיים ונאמר ש"הם נבראו בצלם". לא נאמר שהם נבראו בצלם אלוהים, ומכאן האפשרות, שהדובר רומז שהרוצחים נבראו בצלם המדים והמגפיים, שמסמלים מאוד את התוקפנות הנפשעת.
בית ב' – בבית זה מתבררת עמדת הדובר, הרואה עצמו כ"צל". הדובר טוען שממנו נשלל צלם אנוש, והוא בבחינת הצל. המילה "צל" נגזרת מהמילה "צלם" (=דמות, צורה, תבנית) והשימוש בה רומז לראיית הדובר את עצמו כצל ולא כאדם. הטענה היא אירונית ויש בה כדי להוכיח את האלוהים, שגרם לדובר להיות צל-אדם, במקום להיות אדם-בצלם האל.
הדובר מעיד על עצמו שנברא בידי "בורא אחר", ולא זה שברא את הנאצים לובשי המדים. הצגת האלוהויות השונות משקפת קושי גדול של הדובר: כיצד ניתן לראות באל – רב חסד ורחמים, אם בצלמו נבראו האיומים שברוצחים?
בית ג' – בבית האחרון מתברר שהדובר הוא הקורבן – הנרצח. אין בו כעס, אלא להפך: התנצלות ופיוס. הדובר מודה לאל אשר "בחסדו" לא השאיר בו מה שימות, שהרי קודם לכן הוא תיאר את עצמו כ"צל-אדם" (כזה היה בעודו בחיים, כנראה מורעב ורזה ומבוהל) ובאחריתו, הוא מתאר את עצמו כעשן (כזה היה לאחר שהושמד במשרפות ועלה השמיימה כעשן קליל ומתנצל).
מצב הדובר והאווירה בשיר
כאמור, הדובר מופיע כדמות סוריאליסטית של קורבן לרצח שהיה לעשן. בתחילת השיר הוא מתקשה לתאר את רוצחיו ואומר במבוכה "איך להסביר", שהרי באמת לא ניתן להסביר את טיבם של הרוצחים הנאצים כבני-אדם.
הדובר נתון בתחושת אבדון מול רוצחים שלא משאירים זכר לנרצחים. האווירה היא של עולם עוין ורקוב מן היסוד, אדם מאבד בו צלם-אנוש, מתאדה באכזריות מעל פני האדמה. ואפילו לאל אין כוחות להושיע. הפער בין עמדת הדובר המתנצל והמפויס לבין ההקשר ההיסטורי המזעזע של השואה יוצר אירוניה, ובכך מגביר את תחושת הזעם והכאב של הזוועות.
אמצעים אומנותיים
1. מטונימיה – בשיר בולטת שפת צופן מטונימית. (מטונימיה = חלק המגדיר את השלם). תיאור הרוצחים הנאצים במלים: "מדים, מגפיים" הוא מעין קוד להופעה החיצונית שלהם. זהו תיאור מרוחק ומוסווה של מי שעשו מעשי זוועה איומים בחסות הפריטים הללו. הלבוש של החיילים הנאצים אמור לשכנע את הנמען שמדובר בבני-אדם, אך דווקא הבחירה בשני פריטי לבוש ייצוגיים אלו, מבהיר עד כמה נראו הרוצחים המתועבים כגוש אנונימי חסר פרצוף וזהות אנושית.
2. אירוניה באמצעות לשון נופל על לשון – באמצעות משחק המלים הציני: צלם – צל, נוצרת אירוניה חריפה. הדובר מסגיר שלנאצים הייתה דמות וצורה ואילו הוא היה רק צל של דמות וצורה. גם קטיעת הצירוף "צלם אלוהים" היא אירונית, מכיוון שלא ברור כיצד ברוצחים אלו קיים צלם כלשהו של האל.
3. קונוטציות מקראיות – בבית השלישי הדובר מתאר עצמו כעשן "קליל וכחול", עולה מהמשרפות, לאחר שלא נותר בו אפילו מה שיזעק, יכאב ויתקומם. הוא לכאורה בורח אל האלוהים. בספר בראשית, בברית בין הבתרים, מופיע האל ב"תנור עשן ולפיד אש". במעמד הר סיני העשן מלווה את נוכחות האלוהים (עמוד האש). העשן הנו סמל מקראי לאלוהים. בשיר, העשן מסמל גם את הקורבן. מאחר ולאל אין גוף וצורה, גם לדובר אין כבר "גוף ודמות", הרי הוא הופך לחלק מההוויה האלוהית, מתמזג עם האל המתואר כ"עשן כל יכול". העשן הקליל, הכחול והמפויס (הדובר) מתחבר לעשן הכל יכול, שהוא עשן האלוהות.

ספר שירי רחל
זהו שיר לירי אישי, שמורכב משני בתים בכל בית ארבעה טורים. הוא כנוי כחטיבה רעיונית אחת. השיר מבטא את התפיסה של המשוררת לתורת השירה לכן שיר זה נקרא "ארספואטי" {1}, המתאר תהליך פנימי של יצירת שיר ואת הקשר שבין המשורר וקהל הקוראים לאחר שפורסם השיר.

רחל תופסת את השיר כהתגלמות הרגש של האדם, אך לא כל רגש. היא מתכוונת לכאב, ייאוש, מצוקה ואובדן. השיר מעלה שני ניגודים מקבילים מפני שקיים פרדוקס בין החוויות שהמשוררת עוברת בעת כתיבת השיר לבין התוצר. רחל עוברת חוויות קשות וכואבות, אולם כאשר חוויות אלה נכתבות בספר שיריה, הן הופכות לדבר נעים ויפה. היא אומרת "היו למחרוזת שירים מלבבת".

בית 1: בית זה מתאר את החוויה המניעה אותה לכתיבה: "צריחות שצרחתי נואשת כואבת", "בשעות מצוקה ואובדן". לכן ספר שירי הוא מחרוזת של מילים שמקורה מצריחות שצרחתי בלילות מצוקה ואובדן. דבריה של רחל מעידים על כך שהעצב הוא מקור השירה ושיצירת שיר היא התרחשות פנימית המלווה כאב וייסורים. היא מבטאת את "האני" של המשורר.
בשתי השורות הראשונות יש צלילים צורמים "צ", "ח", "ב" ו "ש" {2}, שקשורים למשמעות המילים: צריחות, אש, כאב, מצוקה ואובדן. אולם בשתי השורות הבאות נעלמים הצלילים הצורמים ויש לנו "ל", "ש" ו "ב" שורות אלה מתארות את העיבוד שעוברות אותן צריחות עד שהפכו לספר שירים "ספר שירי הלבן" {3}.

בית 2: בבית זה מופיע רעיון חדש, השירה מגלה סודות לאחרים. פה מדובר על החשיפה לציבור זר, רחל מתכוונת לחשיפת אותם רגעי כאב. זה כואב עוד יותר מקודם, מפני שבשיר היא מגלה דברים שלא גילתה לחבריה.
גם בשתי השורות הראשונות, רחל משתמשת בניגוד בין הפועל הסביל שמדגיש סתמיות שבה "נגלו" לבין הסיטואציה האינטימית עם רעיה, שבה לא גלתה את המצוקות שלה, אז "נחשף החתום בי באש". המשמעות פה היא שהחוויה שעברה רחל היא כל כך קשה עד שהשאירה חותמת כשם שמקבלים כוויה מאש ולאחריה נשארת צלקת. גם בשורה זו ישנו ניגוד בין נחשף לבין חתום בי באש {4}, כאילו היא נדונה לחשיפה לא יזומה.

{1} שיר שנושאו הוא כתיבת שיר אשר מתמודד עם הקשר שבין המציאות והשיר.
{2} אונומטופיאה, צלילה של מילה מסמנים בקרוב את משמעותה.
{3} ספר שיריה הראשון והיחיד של רחל יצא במהדורתו הראשונה בכריכה לבנה.
{4} סגור בצורה מוחלטת הסודות חתומים באש כך שאין מי שיעז לחשוף אותם.

אם כן, רחל מגלה את כאב הלב הכושל והמתמוטט. בשתי השורות האחרונות רחל מדברת על כך שבשירה ניתנת אפשרות לכל איש למשש את ליבה. היא חוששת שמא הקוראים יתפסו את שיריה בצורה לא נכונה.
בשורה הראשונה ישנו צירוף מטפורי "תוגת הלב הכורע" מטאפורה זו מחזירה אותנו אל החוויה שממנה בא השיר שהוא הביטוי של תוגת הלב הכורע.

שורה אחרונה "יד כל" מייצגת את קהל הקוראים הלא ידוע שקורא את ספר שיריה, המישוש הסתמי של הקוראים מנוגד לצריחות לחביונות לא גיליתי לרע, לתוגת הלב הכורע, לחתום באש. קהל הקוראים מנותק מן הסבל שרחל עברה לאורך תהליך היצירה.
בשיר אנו מוצאים תבניות מנוגדות: "נואשת, כואבת", לעומת "מלבבת", "צריחות שצרחתי" לעומת "ספר שירי הלבן", הבריאות לעומת המחלה, הבחרות לעומת הזקנה והעבר לעומת ההווה.

"רק על עצמי" / רחל
רקע
אחד מהשירים האחרונים של רחל. זהו שיר אישי של התבוננות עצמית, מעין סיכום של חיים ויצירה.
"רק על עצמי לספר ידעתי. / צר עולמי כעולם נמלה" – מצהירה המשוררת, ובכך היא קושרת את נסיבות חייה לשירים שכתבה. היא מגדירה את שירתה כשירה אישית, והדימוי של עולמה הנפשי ל"עולם נמלה" תוחם שירה זו במסגרת צנועה ומצומצמת – כי מה היא בסך-הכל נמלה?
אך נראה שהצמצום וההפחתה הם רק לכאורה. רחל שמה על עצמה מסכה של אישה קטנה שכותבת שירים תמימים ונוגעים ללב. אבל מאחורי אותה מסכה הסתתרה משוררת בעלת תודעה עצמית גבוהה, שביטאה תכנים מורכבים במלים פשוטות ובהירות.
תוכן השיר ומשמעותו
בית א' – השיר פותח בשלושה משפטי חיווי בגוף ראשון. הדוברת מציגה את עצמה בסדרה של פעלים, תארים ושמות: א) אני מספרת "רק על עצמי"; ב) "צר עולמי"; ג) את "משאי עמסתי" על "כתפי הדלה". הבית הראשון מתמקד סביב דימוי אחד: הדוברת כנמלה מבחינת עולמה הצר ומבחינת המשא הכבד ששתיהן מעמיסות על עצמן, משא מעל לכוחן.
בית ב' – השיר ממשיך ומפתח את הדימוי המרכזי של הדוברת לנמלה. גם דרכה, כדרכה של הנמלה, היא "דרך מכאוב ועמל", וגם היא, כנמלה, עושה את דרכה ל"צמרת" מתוך חרדה מפני "יד ענקים זדונה ובוטחת", המתנכלת לה ו"שמה לאל" (מבטלת) את כל מאמציה. מצבה של הדוברת אף קשה מזה של הנמלה.
בית ג' – בחלקו האחרון של השיר חל מפנה מסוים – לא מוזכרת כלל הנמלה. ההתמקדות היא במשוררת. זהו מעין סיכום ומיצוי של חווית-היסוד שבשיר באמצעות שני היבטים:
א) משפט חיווי: "כל אורחותיי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים" – פחד נסתר, נעלם, לא ידוע מפני כוח נסתר, נלוז (עקום, סוטה מדרך הישר), בלתי-צפוי ומאיים, משבש ומעוות את כל דרכי חייה של הדוברת.
ב) שני משפטי שאלה: 1. "למה קראתם לי, חופי הפלא?"; 2. "למה כזבתם, אורות רחוקים?" – החוף המופלא והאור הרחוק מסמלים את נוכחותו של כוח חיצוני מושך וסוחף. זהו כוח קורא, אך גם מאכזב או מכזב (מלשון כזב), משום שאין הדוברת מסוגלת להתגבר על אותו "פחד טמיר מיד ענקים" ולחרוג מתחום עולמה ה"צר" כ"עולם נמלה".
בבית זה רחל חוזרת ומתבוננת בנתיב חייה, והפעם – בראייה רחבה וכוללת, שמביאה אותה להכרה טרגית. כעת היא מבינה את שורש הסבל בעולמה: פחד ואכזבה. פחד מסתורי לא מוסבר מפני כוח אלים ששיבש ועיוות את חייה ומילא אותם חרדה, כאב, צער ודמעות.
עוצמת הפחד ניזונה מן הפער בין תקוות ואכזבות. הדוברת טעתה לחשוב שהתקוות וההבטחות להגיע אל "חופי הפלא" יתממשו, אבל אלה התגלו כאשליה כוזבת, ונשארו רק "אורות רחוקים".

הנושאים המרכזיים בשיר ואופן ייצוגם
הדוברת והנמלה
בשני הבתים הראשונים הדוברת מדמה עצמה לנמלה, ומוצאת כי גורלן דומה: "יד ענקים" שולטת עליהן. בסיומו של השיר מתברר שבכל זאת יש הבדל בין הנמלה לבין הדוברת והוא בא לידי ביטוי בשני תחומים: במהות עולמן של השתיים ובמודעות שלהן כלפי העולם. עולמה של הנמלה הוא עולם צר, פיזי וקונקרטי, ללא אורות רחוקים וללא חופי פלא, והצמרת שלה היא צמרת ממשית. בבסיס עולמה של הדוברת בשיר מצויות תקוות ושאיפות, משאלות וכיסופים, ולצמרת של עולם זה יש משמעות מטפורית של פסגה חברתית-תרבותית. עולמה של הנמלה צר משום שאין היא מודעת לחסרונו של הממד הרוחני. לעומתה, עולמה של הדוברת צר דווקא משום שהיא מודעת לחסר הזה ושואפת למלא אותו. היא רוצה להגיע אל הצמרת המטפורית, אך כנראה איננה מסוגלת.
לדוברת בשיר, שלא זכתה להגיע אל מחוז כיסופיה, לא נותר אלא רק על עצמה לספר, על עולמה הפנימי בלבד.
היבט נוסף מתייחס לערך העבודה המתקשר לדימוי הנמלה. בספר משלי מופיע הפסוק המוכר: "לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם" (פרק ו', פסוק 6). באותה שנה שבה כתבה רחל את השיר (1930), היא פרסמה מאמר על הספר הצרפתי "חיי נמלים" מאת מוריס מטרלינק. "הספר הוא שירת-הלל לנמלה, כותבת רחל ומצטטת את המחבר: "הנמלה היא אחד היצורים האציליים ביותר, הרחמניים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על פני אדמתנו". בהמשך מציינת רחל שהמחבר מאמין שהתכונות המופלאות של הנמלה נובעות מ"אהבת הזולת ואהבת הדור הצעיר". היא סוקרת את האופן שבו תיאר מטרלינק את חיי הנמלים, ומתעכבת על פרט אחד, משמעותי מאוד בעיניה: "בשוב נמלה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא עמוסה משא גדול ממנה פי שלושה, ממהרות חברותיה לקראתה, מאכילות אותה, מוחות את האבק מעליה ומובילות אותה לקיטון (תא קטן) שבו היא שוקעת בשינה עמוקה".
גם רחל שבה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא נושאת משא כבד של בדידות וחולי. אבל היא לא זכתה לתמיכה וסיוע של חבריה וחברותיה. להפך, הם הרחיקו אותה מעליהם. בסוף הרשימה התייחסה רחל לתהייה של מחבר הספר אם "התופעות המדהימות" בחיי הנמלים מעידות על כך שהן חוננו, בדומה לבני-אדם, ב"ערך רוחני, […] תקוות פאר סתומות". רחל הסכימה עם המחבר, וחיזקה את דעתו בשאלה אם היתרון השכלי של בני-האדם על היצורים האחרים "משנה שינוי כלשהו את חוקי היקום וחוקי הנצח?"; זוהי שאלה שתשובה בצידה, והמסקנה – "אכן, בפני אלה קטונו כנמלים".
לפיכך, ניתן לפרש את הדימוי "צר עולמי כעולם נמלה" באופן הבא: מול מרחבי האין-סוף, בני-האדם קטנים כנמלים, למרות מעמדם הרם בין הנבראים. מכאן ניתן להסיק שרחל לא ראתה בנמלה יצור נחות, אלא יצור קטן – חלש בגופו וחזק בנפשו. מבחינה זו ישנה הקבלה בין הנמלה לבין המשוררת. אך נראה שזוהי הקבלה חלקית, משום שמצבה של המשוררת קשה מזה של הנמלה – היא כורעת תחת נטל של קושי גופני ונפשי ודרך החיים שלה היא "דרך מכאוב ודרך עמל" (עמל = א. עבודה קשה; ב. סבל).
לאור זאת, נראה כי תפקיד דימוי הנמלה הוא אירוני. מטרתו לשבור את המחשבה המקובלת באשר לאנושיותן של הנמלים ולהוכיח את בני-האדם הנוהגים בחלש בניכור ואף באכזריות.
יד ענקים
מהי אותה "יד ענקים" העומדת בדרכן של הדוברת ושל הנמלה, ומונעת מכל אחת מהן להגיע אל צמרת עולמה?
יד הענקים היא ייצוג של סיוט מתמשך, של כוח עליון מסתורי המתעתע בחלשים ממנו וגורם להם סבל. מעין מפלצת שטנית שאין אפשרות להשתלט עליה בגלל ממדיה העצומים ומהותה הזדונית. עוצמתה של ה"יד" מבליטה את חולשתן של הנמלה ושל הדוברת. שתיהן נאלצות לשנות כיוון עקב ההתנכלות התמידית. היד הזדונית משפיעה על חיי הדוברת הרצופים חרדה ופחד בלתי-מובנים. אפשר שיד הענקים היא ייצוגה המטפורי של אותה סביבה חברתית מרושעת ומתנכרת, אליה הרגישה רחל שהיא משתייכת בשובה ארצה כשהייתה חולה ודחויה – זאת בניגוד לקהילה התומכת של הנמלים, שתוארה במאמר על הספר "חיי נמלים".

האכזבה
מקסם השווא מתגלה באמצעות שתי מטאפורות המביעות תקווה, אושר וכיסופים: "חופי הפלא" ו- "אורות רחוקים". לפניהן מופיעים שני פעלים: "קראתם" ו- "כזבתם", המנפצים את האשליה. בשתי השורות האחרונות של השיר מתבררת הסיבה לרגשות הסבל והמרירות, הבאים לידי ביטוי באמצעות סימני השאלה הרטוריים. כגודל התקווה והציפייה, כך עומק האכזבה. "חופי הפלא" הקוראים ממרחק מתגלים ככזב, כמקסם שווא.

אמצעים אומנותיים
1. הדימוי המרכזי – עולמה של הדוברת כעולם נמלה (הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הרוחנית-רעיונית).
2. המטאפורה המרכזית – "יד ענקים" כביטוי לגורל הזדוני, המשבש את דרכה של הדוברת למימוש עצמה ולהצלחה.
3. שאלות רטוריות – שאלות הסיום של השיר מבטאות את תחושת האכזבה והייאוש מאותם "חופי פלא" ו"אורות רחוקים" שהכזיבו, כלומר הטעו בדרך לאי-הגשמת השאיפות והחלומות. בנוסף לכך, שאלות אלו חושפות גם נימת מחאה התואמת את עגמת-הנפש של הדוברת.
סיכום
רחל הייתה אישה אינדיבידואליסטית שחיה לבד, למרות שהיו לה קשרים חברתיים רבים. היא נטלה על עצמה משימות רבות, למרות – ואולי משום – שמחלתה החלישה אותה מאוד מבחינה פיזית. כאישה שאפתנית ניסתה לפלס לעצמה דרך "אל צמרת", וחלמה להגיע אל "חופי הפלא" שכביכול קראו לה. אבל הדרך כלפי מעלה נבלמה על-ידי "יד ענקים", ו"חופי הפלא" התגלו כ"אורות רחוקים" וכוזבים. היו שראו בשיר "רק על עצמי" ביטוי לאכזבתה של רחל מחייה בארץ ישראל. לפני שעלתה ארצה הייתה מלאת ציפיות וחלומות, ומשהגיעה גילתה את קשיי החיים בארץ, הן במישור הפרטי והן במישור החברתי.

שיר לאוהבים הנבונים / נתן זך
הקדמה:
כבר בכותרת השיר באה לידי ביטוי גישתו האירונית של המשורר- האהבה מתקשרת לרגש, ואילו התבונה מתקשרת לשכל. לכן, ברגע שהוא מכנה את האוהבים בכינוי "נבונים", וחוזר ומדגיש זאת בראש כל בית, הוא מבקש להסב את תשומת לב הקוראים לאהבה במובן השטחי שלה- אהבה מחושבת, מתנהלת לפי כללים ושיגרה מסוימת, אך חסרת ספונטניות ורגשות של התרוממות רוח.
בית 1
התבונה מודגשת בבית זה פעמיים- פעם אחת בתואר "האוהבים הנבונים" ופעם שניה דרך שם העצם "תבונה".
כמו כן, התבונה מופיעה פעמיים לצד האהבה- כאמור, בתחילת בית זה ("האוהבים הנבונים"), ובשורה השניה של הבית ("בתבונה יאהבו"). לאחר מכן, מתאר המשורר את חייהם המשותפים כחיים נעימים עד המוות, ללא פרידה, כגוף אחד.
השורה האחרונה בבית היא בת 2 מילים- "בבית אחד"- כלומר, לא האהבה מאחדת אותם, אלא הצד החיצוני (טכני/גשמי) הוא זה שמאחד אותם- הבית. הם חיים כל חייהם במקום אחד, וכל טון הדיבור הוא כמו שיר תהילה, המפאר את חיי האהבה של הזוג.
בית 2
כאן מתמקדת התמונה בחדר המיטות של בני הזוג- זהו המקום האינטימי ביותר, המבטא בצורה האמיתית ביותר את מהות הקשר בין הגבר לאישה.
לפי התיאור בבית זה, ניתן להבין שהזוג חי בהרמוניה מושלמת- הם למדו לתאם את עצמם זה לזו במהלך השנים, אך מצד שני חסרה כאן התשוקה והחום האמיתיים, ובמילים אחרות חסרה האהבה.
מה שנראה כאהבה הוא למעשה פעולות הדדיות משותפות ומותאמות, כמו כיבוי המנורה באותו זמן ובאותו אופן (ביד אחת), עצימת העיניים וברכת לילה טוב באותו זמן, ביחד. בנוסף לכך יש כאן התחשבות, שכן אם אחד מהם לא מעוניין ללכת לישון עדיין, השני/ה מדליק/ה עבורו את האור הקטן.
ה- "ביחד" שלהם מתבטא גם בגורמים החיצוניים, שחודרים לתוך החדר, כגון נשימת הילדים, צלצול השעון, קול הרוח וכו'.
המשורר יוצא באופן הדרגתי מחדר המיטות אל חלל הבית, ומשם החוצה, אל הסערה והרוח שבחוץ. הקשר שבין בני הזוג לעולם נבנה ע"י הגורמים החיצוניים ולא ע"י הרגש הפנימי.
בית 3
כאן מגיעה האירוניה לשיאה, כאשר המשורר מתערב ופונה אל האוהבים בלשון הוראה (כמו מורה), כאילו הוא ידען המציע להם כיצד להתנהג.
ההתייחסות היא לבית המשותף שלהם, שמתנתק מהעולם החיצוני ע"י נעילת הדלת. העולם בחוץ מצטייר כמאיים, מפחיד ומסוכן- יש בו גשם, קור ורוח, ולכן לא כדאי לפתוח את הדלת אל העולם החיצוני. בנוסף, גם אם יישמע איזשהו צליל, זה לא יהיה צליל אנושי, ועל כן מוטב לא להתייחס אליו ולהעדיף את השקט והביטחון שהבית מעניק.

סיום השיר מבשר אופטימיות למרות הכל, כי המשורר מתנחם בעובדה שגם השגרה הבטוחה, ה- "ביחד" ההרמוני בתוך הבית עדיף מאשר ה- "לבד" בחוץ. ולחיזוק, המשורר מוסיף ששירתו באה ממצוקה ולא משפע, כלומר האומן יוצר לא מתוך "יש" אלא מתוך תחושת ה- "אין", ולכן הוא מסיים במילים "השארו חבוקים"- מילה זו מופיעה בשורה בודדת בסוף השיר, וזו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בביטוי כלשהו של אהבה ואינטימיות בשיר.
המשורר מנסה כאן לנחם את האוהבים, שיודעים לשמור על אהבתם בעזרת ההגיון, אזי נכון שאם מציצים לחדר המיטות שלהם נחשפים לתמונה דיי עלובה, אך מצד שני, לעומת הקור והחושך ששוררים בחוץ, הרי שכאן יש בטחון, חום של בית, מיטה, קשר וחיבוק.
במילים אחרות, השיר מסתיים באיזושהי התפייסות עם שגרת הנישואין.

שיר קניה בדיזנגוף/ ארז ביטון
זהו שיר המתאר באותנטיות, את ניסיון ההשתלבות של בן הפרברים בחברה התל אביבית, הדיזינגופית, זו שנחשבת בעיניו ל"שלטת" ול"מכובדת".
זהו ניסיון שנכשל הן משום שהחברה (שישיבה בבית קפה יוקרתי בת"א (רוול) מסמלת אותה) היא מתנשאת וסגורה בפניו, וכן משום שהיא נתפסת בעיקר לסממנים חיצוניים שהוא אינו יכול ואינו רוצה לסגל לעצמו.
הטון של השיר הוא ישיר מאוד ואף בוטה.

הדובר בוחר לספר על ניסיונו להיקלט בחברה התל-אביבית תוך תיאור סיטואציה של קניית חנות, נכס חומרי.
אחד ממאפייניה העיקריים של החברה בה הוא מנסה להשתלב היא ישיבה ברוול. זוהי חברה שהמשתייכים אליה נחשבים "שייכים" או אף "מובילים" בחברה הישראלית.
הדובר מנמק את שאיפתו להשתייך לחברה בעזרת 3 ביטויים מקבילים כביכול "להכות שורש", "לקנות שורש", "למצוא מקום ברוול".
השוואה בין "להכות שורש" ל- "לקנות שורש":
"להכות שורש" – ביטוי מקובל להשתלבות המקנה תחושת שייכות. בד"כ מתייחס לקשר עם האדמה, עם הארץ, מקום פיזי, ולא לקשר עם הסביבה.
"לקנות שורש" – מבליט זכות בין אדם למקום ומרמז על כישלון העתיד לבוא. קשה לקנות שורשים, וקניית החנות לא מבטיחה השתרשות אמיתית בחברה.

את הביטוי השלישי, "כדי למצוא מקום ברוול", אפשר להבין ברובד הקונקרטי – למצוא מקום פנוי בבית הקפה- והן ברובד המטפורי – למצוא את מקומי, להשתייך.
הדרך בה מנמק הדובר את מטרות קניית החנות מבליטה את המעבר הקיים בשיר מהסיטואציה הקונקרטית-קניית חנות בדיזנגוף, מציאת מקום בבית הקפה, לרובד המטפורי – השתלבות בחברה האחרת.
באופן ההנמקה בולטת נימה אירונית כלפי אותם יושבי בית קפה וכלפי הסיבות ל"עליונותם".
בניגוד לציפיותיו, נתקל הדובר במציאות מאכזבת.
המילה "אבל" בשורה החמישית של השיר (המילה היחידה בשורה – הדגשה, השורה היחידה עם מילה אחת), מבליטה את הניגוד בין המטרות, התקוות והמציאות.
הדובר מנסה לתהות על קנקנם של היושבים ב"רוול" ולעמוד על סיבת ייחודם והתנשאותם.
הוא עושה זאת באמצעות השאלות החוזרות: "מי הם האנשים ברוול", "מה יש באנשים ברוול", "מה הולך באנשים ברוול" , שאלות המדגישות יותר את הנימה האירונית בשיר.
השאלות נותרות פתוחות. עולה מהן תחושה של ביטול כלפי אנשים (הדובר מרגיש שהם מוחצנים וחברי תוכן פנימי אמיתי) ורצון לעמוד על אותה תכונה שחסרה לו ומפריעה לו להצליח ולהיות שייך.

הקשר בין הדובר ליושבי "רוול" הוא חד סטרי. הוא אינו פונה אליהם, אלא רק משיב כשהם פונים אליו.
אפילו אז אין הוא משתמש בשפתו הטבעית, שיכולה להביע את רגשותיו ועולמו הפנימי אלא בשפה תקנית.
כשהוא מדבר על השימוש בשפה זו הוא משתמש בפועל "שולף". למרות שהוא מכיר ויודע אותה היא אינה חלק אינטגרלי ממנו, אלא מעין גוף זר שאפשר להציג בעת הצורך.

השפה היא אחד הסממנים החשובים המצביעים על שייכותו של אדם [מעמדות, עדות, חברתיות]. השימוש בעברית מעודכנת מצביע על ניסיון הדובר לשנות את קבוצת ההתייחסות שלו.
הקונוטציות העולות הן "לשלוף אקדח" וגם "לשלוף שפן מן הכובע".
השפה התקנית היא כאילו כלי נשק, שהוא יכול להתגונן בעזרתו מפני העולם שהופך לעוין כלפיו או לועג לו. הוא מפתיע את האחרים בכך שהוא ידוע להשתמש באותה שפה שהיא כביכול שלהם. זהו כלי שיכול לעזור לו להיקלט בחברה.
למעשה זו השפה שבעזרתה הוא תוקף את יושבי בית הקפה. הצורך להשתמש בביטוי מלחמתי כמו "לשלוף" מצביע על עוינות ועל כעס. כעס על עצמו, על כך שלמרות המודעות שלו לצדדים השליליים ביושבי "רוול" הוא אינו יכול להימנע מלהתרפס בפניהם ("כן אדוני" "בבקשה אדוני") אבל בעיקר כעס כלפי מי שגורם לו להתבטל ולהרגיש חסר ערך.

למרות היותו חמוש בשפתם, נשארת החברה התל אביבית סגורה בפניו – הבתים "גבוהים עליו" ופתחי הבתים בלתי חדירים.
הבסיס הקונקרטי לתמונה המצטיירת הם הבתים, לעומתם מרגיש הדובר קטן ועלוב. כבר כאן בולט הרובד המטפורי. ברחוב דיזנגוף אין בתים גבוהים במיוחד, ומדובר יותר בתחושה סובייקטיבית ("גבוהים כאן עלי") מאשר במציאות אובייקטיבית.
הצירוף "והפתחים כן בלתי חדירים לי כאן". בנוסף נוצר ניגוד בשתי השורות האחרונות בין הפתחים שהם פתוחים לאחרים אבל בלתי חדירים לו.

לעומת הבית הראשון, הבית השני קצר ולשונו פשוטה, יומיומית יותר, פחות שימוש באמצעים שיריים. השורות קצרות מאוד, כל אחת מורכבת משתי מילים בלבד. כאן נסגר מעגל שנפתח בקניית החנות. העובדה שהשורה הפותחת היא "בשעה אפלולית" מדגישה את אווירת העצב, את הסיום.

האותנטיות הרבה של השיר נובעת מעצם החוויה המתוארת ומהיסודות האוטוביוגרפים שבה ומהלשון הישירה שנוקט הדובר. יש לציין שהפרטים הביוגרפיים של המשורר מרמזים שהכוונה היא לתיאור ניסיון היקלטות של בן עדות המזרח בחברה האשכנזית בישראל. אך אין ספק שאפשר לראות בשיר גם התייחסות כללית יותר לכל ניסיון ההשתלבות של מישהו מבחוץ בחברה, הנחשבת ליוקרתית יותר.
שם השיר "שיר קנייה בדיזנגוף" מצביע על הארעיות שבאפיזודה. אף על פי שבתחילת השיר תואר בעל חנות שמטבעו קבוע במקום, הייתה השהות שלו חולפת וזמנית כשל לקוח.

ירח נתן אלתרמן
כותרת השיר "ירח" מדגישה שמדובר כאן בשיר בו אור הירח מגלה את הדברים מחדש, ונותן למראות הישנים את אור הכיסופים.
בשיר בן שלושת הבתים מתוארת עמדתו המסורתית של המשורר העומד וצופה בעולם בעמדו ליד החלון.
מתוך השגרה המחניקה של החיים נגלה מראה חדש.
אותו מראה ישן, כמעט משומש, אפילו לו, יש רגע בו הוא נולד מחדש. השמיים הזרים והמבוצרים מרוחקים מהדובר, מדגישים את זרותו בעולם, הוא לא יכול להגיע אליהם אין בהם ולו ציפור (המסמלת בד"כ את השירה) אחת לנחמה.
למרות זרות זו, העיר המוצפת אור ירח מתגלה לדובר כשהיא טבולה בבכי הצרצרים. (עפ"י ביאליק הצרצר משורר הגלות). הקול מקבל איכויות נוזליות מעין סינאסתזיה. (שילוב בין שני חושים הקול והמגע.) העיר הטבולה בבכי, מייצגת אולי משהו מנפשו של הדובר העומד מול העיר ושומע את הבכי המצרצר, ולמרות זאת נולד המראה מחדש לנגד עיניו.
הנימה המלנכולית אינה גלויה, אך מתוך השיר כמו עולה בקשה לנחמה או תחייה חדשה.

הדובר המתפעם פונה אל אלוהיו ושואל האם מותר לו לדרוש בשלומם של המראות. הוא יוצא מתוך הזרות שאפפה אותו בבית הקודם וחש את העולם כקרוב אליו כמרגש ביותר וכמו מניע אותו ליצור עמו דיאלוג. ליצור שירה.
הבית השלישי עוסק בהשתקפות. אותו מראה נושן של עץ המשתקף במים.
"המים ניבטים אלינו" – ספק אנו מביטים במים ספק אנו ניבטים מהם, העץ העומד על סיפם שוקט ביופיו.
השיר מסתיים בשבועה של הדובר כלפי יופיו של העולם הטובל בבכי הצרצרים, בתוגה, אך זו תוגה מחויכת תוגת צעצועי האל היפים.

המפגש מתרחש בשעת לילה, זמן בו הנוף העירוני נעלם מעיני הצופה בו, וכמה מתופעות הטבע הקבועות, (ירח, שמים, עץ ומים) מתגלות בו כשהן אפופות אווירה דרמטית שסופה רגיעה. ההתייחסות אל המראות הללו ראשיתה בעמדה קיומית מרוחקת ובלתי מעורבת כביכול, וסיומה בהתפרצות רגשית סוחפת. מכוחה של עמדה מנוכרת זו נמלאים הרגעים השכיחים תוכן חווייתי חדש ועשיר. עמדה זו היא חלק מפואטיקה הנקראת "הזרה", הפועלת להפיכת הרגע השגור והבנלי לייחודי ולחד-פעמי, שעה שהיא מכוונת את הקורא להתבונן במראה שכיח ושגרתי מזווית ראייה מפתיעה. ההנחה שבבסיס פואטיקת ההזרה היא, שבכוחה של שירה הנוקטת בדרך זו להדק את הזיקה שבין אדם לטבע ולמציאות ולהביאו לכלל תובנה עמוקה יותר ולהכרה באמיתות שנסתרו ממנו קודם באשר לסודות הקיום האנושי. באמצעות שירה זו עשוי הקורא לחוות את המציאות מחדש, לחוש ברענון ובהתחדשות המראות, ועל ידי כך להתמודד עם השגרה והשיממון שבני אדם עשויים לחוש בחיים המודרניים.
בשיר שלפנינו, מיטשטשת זהותם של הדובר ושל הנמען ונותרת לוטה בערפל. נוסח כתיבה זה חורג מעקרונות השירה הפרסונלית של משוררים כביאליק, למשל, וכן של משוררות כרחל, שבהם הביטוי האישי של משורר המתאר את המראות מעמדה של קרבה אמוציונלית עומד במרכז השיר.
בשיר "ירח" בולטת תופעה נוספת: בחירת רקע כלשהו מבין רגעים רבים אחרים, שליפת רגע מסוים מתוך רצף הזמן והקפאתו, כדי למקד בו את חוויית הנגיעה בלבם של הדברים. רות קרטון-בלום רואה בתופעה זו שבשירת אלתרמן ביטוי לתפיסתו הפילוסופית, המחפשת את המשמעות ואת הטעם שניתן למצוא בעושרם של אותם הרגעים. בשיר זה, ניתן לחוש את קסם החרוז ואת המטפורה המבריקה. הלשון הפיגורטיבית שבשיר דחוסה במטפורות ובציורים מקוריים ומפתיעים.

תיאור העיר
השיר נפתח בעיצומו של רגע נבחר, שבו אדם מתבונן בעת ליל במראה הנשקף מחלונו. המלה "גם" מרמזת על המשכיות, על תוספת הגותית למחשבות קודמות, שהדובר היה שקוע בהן לפני שפנה אל המראה הנושן. הקביעה האינטלקטואלית שבפתח השיר מבטאת את קיומה של האפשרות להתחדשות מראות מוכרים ושכיחים דרך עינו של המתבונן, הסופג אותם לתוכו ומאציל עליהם מעצמיותו. הדינמיקה שבהתחדשות מראות אלה היא אפוא פרי יצירתו הרוחנית של האדם: הרגע שבו נולדים המראות תלוי בכישוריו של המתבונן, בעינו של האמן. יחד עם זאת, למראות עצמם יש משמעות הגותית, מכנה משותף – כולם צעצועי הבורא. אולם, התוגה המתלווה אליהם היא תוגת האדם המתבונן בהם וחש את אפסותו מול נצחיותם.
נראה, שיכולת זו להתנתק מן הידוע ולמצוא בנוף הלילי את הראשוניות של רגע ההולדת, היא סגולה, שמי שניחן בה עשוי לזכות ברגעים מופלאים של התגלות. הדובר אפילו מתפלא שעוד קיימת בו היכולת לראות דברים בצורה שונה. דרך הסתכלות ראשונית זו, שיש בה משום הפלאת המציאות המוכרת, מחייבת עמדת ריחוק היוצרת הזרה של המראות, הנגלים בבת-אחת באור חדש ומפתיע. כמו בשיר "עוד חוזר הניגון", כך גם כאן: לתמונה
המתקבלת אין שום קווי מתאר מקומיים המאפשרים את זיהויה עם נוף מוכר וידוע, אך בכל זאת ניתן לאפיינה באמצעות האותות שנותן בה המתבונן ובאמצעות הקולות שהוא קולט. אף שהמדובר בעיר, בשל החושך השורר והאווירה הסהרורית העוטה את הליל, אין בתמונה זכר לנוף העירוני של בתים ורחובות. גם מראות או קולות אנושיים אינם נכרכים בה. דומה, שלפנינו עיר רפאים שנתרוקנה מתושביה. במקום בני אדם מופיעים אובייקטים מואנשים, שהם גיבורי השיר. הבכי, שעשוי היה לרמז על כאב או על סבל לא נודע, שהעיר כולה שקועה בו, טבולה בתוכו (סינסתזיה), אינו בכי אנושי אלא אך קולות טורדניים של צרצרים. בכי זה השובר את הדממה הבלתי-טבעית השוררת בעיר, יוצר תחושה של ריחוק ודחייה, ומחדד את אווירת הבלהה שנוצרה כבר בפתח השיר. תחושה זו עולה בקנה אחד עם האווירה הסהרורית-המכושפת האופפת את העיר, אווירה המשתקפת גם בשמים המנוכרים, שאפילו ציפור אין בהם. השמים העוטפים את העיר יוצרים תחושת זרות בהיותם אטומים לגבי האנושי, חתומים מפני האדם, ללא זיקה לגורלו.
גם בשיר זה מתגלים עקבות ההלך-הנודד, שה"דרך עוד צופה" אליו. הדרך היא האקטיבית, ונקודת מבטה היא המוצגת. דמותו של ההלך איננה מרכזית אלא נזכרת בפי הדובר-השירי בזיקה אל הדרך; כפרט בקוסמוס, כאחד ממרכיביו הקבועים-הסטטיים של הטבע ושל הרגע שקפא. ההתקרבות אל העיר נראית בלתי אפשרית, כשם שכל ניסיון להתקרב אל השמים נתקל בחסימה מבוצרת ונידון לכישלון. החלון שדרכו משתקפת העיר מנותק ממנה – אף שהוא עומד מולה, הריהו נמצא מחוצה לה. נראה, שאחת האופציות לקיומו של ביטוי אנושי היא הדרך, שאמנם נשקפת מבעד לחלון כמו העיר, אך ההלך רשאי לבחור בה. הוא יכול לחוש קורטוב של תקווה ונחמה שעה שהוא מגלה שהיא "צופה" אליו – רואה אותו ומצפה לו בו-זמנית. ההתפעמות של המתבונן מן המראה הלילי איננה תמימה, אלא מכילה היצמדות כאובה אל
העולם מתוך יראת כבוד, מתוך ענווה. התפעמות זו מאירה מזווית חדשה את המראות שבבית
הראשון. הבכי שהטיל את רישומו על העיר כולה משמש רקע קולי למאבק שבין הירח לבין
הברוש והופך לחלק בלתי נפרד מן המציאות המסעירה, אשר עליה מודה הדובר לבורא.
הקריאה הנלהבת שבסוף הבית השני מעידה על רגש של יראת כבוד, יראת הרוממות המפעמת
את הדובר, עד כי הוא שואל בנימה פתטית אם אמנם הוא רשאי ליצור קשר עם המראות, ולו
אך קשר חטוף ועקיף, על ידי דרישה בשלומם.
הירח והברוש
תיאור מראה הלילה, על הקבוע והחולף שבו, עם היותו מפתיע בפרטים שנבחרו לעצבו, הריהו נתון בתוך סצינה סטטית וקפואה. ההתרחשות איננה נקשרת אל נופים הקבועים במקום ובזמן, אלא נמשכת אל עבר הכללי והעל-זמני. השמים, עם הירח הקבוע בהם כחלק של התפאורה, יוצרים את האווירה הסהרורית של הלילה (המלה "סהור" מכילה כפל לשון:
סהר-ירח וסהרורי).
הירח בשיר אינו מתואר במסגרת המחזוריות שבטבע, אלא מוצג כחפץ התלוי בשמים, כתוספת של קישוט. הוא נעקר מן הנוף הממשי ואינו מייצג עוד תופעת טבע לילית-שגרתית, אלא הופך למהות מופשטת יותר, מטפיסית, הבאה לבטא התרחשות קוסמית. הירח משמש כשליחם של השמים המנוצח על ידי הארציות שהברוש מייצג. מאבק נצחי סמוי, סטטי בעיקרו, מתנהל בין הירח לבין הברוש. במישור החזותי, לפנינו מאבק צורני-אסתטי בין הירח העגול לבין הברוש המחודד, שאפשר גם לראותו כמאבק בין יסוד נשי עגול לבין יסוד גברי. נראה, שמאבק זה מסמל את הזיקה הנצחית והמתח המתמיד השוררים בין גרמי השמים לבין המציאות שעל פני האדמה. הברוש ניצב על עמדו בבטחה, זקוף כמו כלי נשק מסוכן – כידון שחודו מכוון אל הירח, ואפילו נוגע בו ומאיים על קיומו. מאבק איתנים זה נתפס כחלק מהותי מן
המציאות הנגלית לעין הצופה. מאבק זה אינו מעורר במתבונן בו תחושה של סכנה קיומית, אלא מתקבל בהתפעמות נרגשת של מי שזכה להתבונן בפלאי הבריאה, והוא עושה זאת מתוך רטט של קדושה ("אלי, העוד ישנם כל אלה"), ורגש של אסירות תודה, שנימה של גינוני טרקלין מהולה בו ("העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש"). המאבק האגרסיבי הקבוע לעד במראה החדש-נושן נתון כניגוד לרגיעה שבסיום השיר, ומבטא בנצחיותו ובקיפאונו גם מחוז חפץ
ומקור כיסופים לדובר.
האדם והנוף
ראינו לעיל שדמותו של הדובר בשיר מצטמצמת ומיטשטשת. תופעה זו מהווה דפוס מרכזי, בעל משמעות, בשירת אלתרמן. הבלעת זהותו של הדובר מצמצמת את חשיבותו, עם שהיא מבליטה את מרכזיותם של המראות שהם האקטיביים בשיר, ואף תורמת לחיזוק הממד ההגותי של השיר. השיר מציג דובר השרוי בלבה של חוויה קונקרטית בהתרחשותה והמתוארת בלשון מטפורית מוכללת, ועל כן מצליח הוא להגיע לביטוי של תמצית רוחנית-מופשטת של רגעים שכאלה.
אחדות הנוף שבשיר מתגלית, כמו בשיר הקודם, בעיצובן של תופעות הטבע כקישוט אמנותי או כתפאורה. הברוש שבבית השני הופך למהות מופשטת – עץ מקושט בעגילים. האדום, שנבחר לתאר את הפרות התלויים על העץ כעגילים, מוסיף לציוריות המסוגננת צבע וקישוט, ואולי אף נושא משמעות לוואי של מאבק ששכך, ויטליות ופראיות שרוסנו לכלל צורות מוקטנות (עגילים). הרגיעה שלתוכה שקע הטבע נגלית במים ובעץ כאלמנטים מואנשים.
מראות אלה נתפסים בעיני הדובר כצעצועים בידי הבורא, המשמשים לו כחפץ לשחק בו. לפנינו דואליות של נקודות מבט: עבור האל – צעצועים גדולים, כלי משחק; עבור האדם – עולם מלא הזדמנויות לפליאה. תפיסת הבריאה ככלי משחק בידי האל היא רעיון פילוסופי דתי שניתן להתפרש לשני כיוונים: א) מרכיבי הטבע, שהאדם הוא חלק ממנו, נמצאים על במה (כאמרתו של שקספיר "כל העולם במה") ומשחקים את התפקידים שהוטלו עליהם, מבלי שבחרו
בהם; כוח הגורל שולט באדם ואין לברוח מפניו, כי הבחירה איננה בידו. ב) יש לחיות את החיים כמשחק, כי הכול הבל הבלים. האדם הוא אחד מצעצועי הבורא, כלי משחק בהצגה גדולה שאין בה ממש, אך יש בה הוד והדר.
השיר מעורר הרהורים בדבר הקשר שבין אדם לבין הטבע. התופעות הקבועות והחוזרות שביקום, המראות המוכללים הנתונים במערכת מחזורית נצחית הם המקנים לקשר שבין אדם-טבע משמעות שמעבר לזמן. גם הקפאת הרגע לשם חידוש פניה של המציאות ולשם עיצוב חוויית המפגש עמה בונה זיקות שמעבר לזמן הריאלי. סגולתו של האדם לחוות את המציאות בתפיסת המחזוריות הנצחית של המראות המתחלפים היא הנותנת משמעות לקיום האנושי,
משמעות שתוגה מהולה בה, אולי בשל ההכרה שהאדם עצמו הוא בן חלוף. מן הבכי ומן המאבק נותרת לבסוף התוגה: תוגת הבורא היא השלכה של תוגת האדם. הפנמת המראות והפיכחון שעשוי לבוא בעקבותיה כרוכים בתוגה זו.

מבנה השיר
השיר ניכר במבנהו המשוכלל, הסימטרי והריתמי, שאף תואם במידה רבה את תוכנו. שכלול זה הוא אספקט נוסף באופי התפאורתי המסוגנן של השיר, שבא לידי ביטוי במישור הלשון הציורית.
בשיר מצוי "תחביר דרמטי". הכוונה היא למבנה דרמטי משולש, המכיל התפתחות עלילתית שתחילתה באווירה מתוחה, המשכה מוביל לקראת שיא וסיומה באווירה של פיוס ורגיעה. השיר מתפתח למעין עלילה דרמטית בת שלושה פרקים: הפרק הראשון מתאר תחושת חרדה וניכור בתוך אווירה חדורת מתח של טרם התפרצות; בפרק השני מתחולל רגע השיא של מאבק אלים, אך קבוע ומרוחק, בין נציגי הטבע – הירח והברוש. מאבק נצחי זה נושא עמו בשורת נחמה למתבונן בו ומעוררו לקרוא קריאת הודיה; בפרק הסיום, ההרמוניה שבה על כנה: לשקט ולפיוס המשתררים מתלווה תפילת הודיה חרישית.
השיר פותח בממרה הגותית, ומסתיים בקריאה רגשית שהיסוד ההגותי מהול בה. בין הפתיחה והסיום נתון הניגוד שבין הולדת ונצח, אך הם גם משלימים זה את זה בבטאם תפיסת יסוד בדבר היחס שבין ה"אני" והעולם. בפתיחה – "רגע של הולדת", הלך הרוח שלו ומהורהר. הסיום מדבר על הנצח – "לעד… תוגת צעצועיך", ומתחוללת בו תמורה רגשית שבבסיסה אותה תפיסת יסוד של עמדה המשתאה לנוכח המראות. בין הפתיחה והסיום מופיעים כמה תיאורים מטפוריים, שבאמצעותם מבטא הדובר את תפיסתו, כי בשעה של חסד, האדם ניחן בסגולה מיוחדת במינה לראות ראייה אחרת את המראות המצויים, הנושנים. כשהאדם מתבונן בהם בדרך זו, הם נעשים לפתע זרים ומפתיעים כנוף של ארץ לא נודעת, ומעוררים חמדה רבה בצופה בהם.
בשני הבתים הראשונים, דמות הדובר מוסווית באמצעות לשון הפנייה שבגוף שני ("מול חלונך"). ההיגדים הכלליים הנמסרים בלשון נוכח יוצרים ארגון על-זמני בשל היותם נטולי כיווני זמן. בבית השלישי הדובר עובר ללשון רבים ("אלינו"), ולבסוף הוא חושף את עצמו באמצעות קריאה-פנייה נרגשת בגוף ראשון ("ממני").
לשיר יש מבנה סימטרי: הוא בנוי משלושה בתים, כשבבתים א' וג' יש שלושה משפטים: המשפט הראשון חופף לשורה הראשונה בבית, המשפט השני משתרע על פני שתי השורות הקצרות הבאות, ואילו המשפט האחרון – על פני השורות הרביעית והחמישית. בבית ב' יש שני משפטים, שהם מעין שלושה. אף החריזה היא סימטרית: השורה הראשונה מתחרזת עם הרביעית, השלישית עם החמישית, ורק השנייה נותרת ללא חרוז. בכל שלושת הבתים מבנה זה ממקד את
המבט אל השורה השנייה במרכז הבית, שבה ממוקמים מושאי ההתבוננות: השמים, הירח והעץ; מבנה זה אף מבטא את גלישת המבט מלמעלה למטה, שעה שהלכי הרוח השונים נלווים אליהם.
נתן זך, המבקר את הריתמוס של אלתרמן, דן לשלילה את הסימטריות המקצבית הניכרת בשיר ומגיע למסקנה שסימטרייה זו פוגעת בחיוניותו של השיר. לדעתו הניגוניות והמכניות הבולטות בשיר תלושות מתוכנו וממשמעותו. מבקרים שונים יצאו נגד דעתו זו ודחו אחת לאחת את טענותיו. ואמנם, נראה כי המבנה הסימטרי והמקצב הקבוע אכן הולמים את רוחו של השיר ואת תוכנו. מרכזו של הבית הראשון מצוי בשתי השורות הקצרות (ב' וג'), והחלוקה למשפטים ולשורות איננה שרירותית כלל. בשלושת בתי השיר נחלקת השורה המרכזית לשניים, דבר המבליט שורה מקוטעת,לא מתחרזת, שבמרכזה אובייקט – שמים בלי ציפור, הירח, העץ השוקט. חלוקה זו יוצרת מעין הפסקת נשימה דרמטית-מודגשת; למשל, חלוקת המשפט "שמים בלי ציפור/זרים ומבוצרים" מקנה למיקומה של כל מלה עודף משקל, תוספת משמעות. הזרות והניכור של השמים צוברים עצמה מעצם בידודם בשורה נפרדת. כך גם המלה "ירח" (שהיא גם שם השיר) הניצבת לבדה, מבליטה את הימצאותו של הירח כמהות מבודדת במרומים (אפילו השמים אינם נזכרים כרקע לירח). הירח בבידודו דומה כמקפל בתוכו את הערגה והציפייה לישועה.
השוואת שתי השורות האחרונות שבכל בית מגלה התפתחות בעמדת ההתבוננות של הדובר. מעמדה של קליטה, ללא אזכור של זהות הקולט (בית א'), אל התייחסות רגשית נפעמת אל המראות (בית ב': "אתה אומר – העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש שלומם לדרוש?"), שסופה הוא מעין בקשה-תפילה או שבועה (בית ג': "לעד לא תעקר ממני, תוגת צעצועיך הגדולים").

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ERROR: si-captcha.php plugin: GD image support not detected in PHP!

Contact your web host and ask them to enable GD image support for PHP.

ERROR: si-captcha.php plugin: imagepng function not detected in PHP!

Contact your web host and ask them to enable imagepng for PHP.

צ\'אט
  • בני זונות
    שתקו ישרמוטות אני אזיין את אמא שלכם
    7 June 2017
  • בחור לעזרה
    ספורט
    2 April 2017
  • בחור בצרה!
    צריך להגיש עבודת בגרות עיונית בספורט בעוד יומיים!יש למישהו או מישהי? אשמח לעזרה
    26 March 2017
  • עזרה דחוףףף
    תקשיבו, אני בכיתה ז וגם אני קיבלתי להכין את העבודה הזו והכל כבר יש לי ואני לא מצליחה לחשוב מה המסר בסיפור! מישהו יודע אני אשמח שיגיד לי תודה
    25 March 2017
  • fairy tail
    hihi
    21 February 2017
  • boujee
    ey gurr lemme get yo numba
    15 February 2017
  • עידן
    שלום כולם אני עידן ואני עבודה על הספר הזה גה ספר מאוד מעניין שאנו לומדים עליו בבית הספר כל הכבוד למי שיצר את העמוד ותודה ממש הצלת אותי
    23 January 2017
  • דילדו
    דילדו
    24 December 2016
  • DRAGON LORE
    DRAGON LOREEEE
    21 December 2016
  • מה כפת לך
    מממממממממממממממ
    3 December 2016
Your Shout