תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

סיכום לבגרות- הדקדוק הפנימי

ספר הדקדוק הפנימי/ דוד גרוסמן
* הספר עוסק במאבק על האני כנגד מעגלי החוץ הפולשים לתוכו ומתחככים בו. מאבק זה הוא גם ציר העלילה ברומן. הרומן פורש את קורותיו של אהרון, מגיל 11 עד גיל 14, שעיקרן עצירת הגדילה, המתפרשת כהתמרדות של האני כנגד החוץ. החזית העיקרית שבה מתנהל המאבק היא המעגל המשפחתי. המשפחה היא הגורם המעצב את האני מבחינה גנטית ונפשית, וכבר בכך היא נוטלת את חירותו. משפחתו של אהרון מגלמת איום כפול: בעצם העובדה שההורים הם נציגי עולם המבוגרים, ובגופניות ובחומריות המכתיבות את החיים בבית. ההתבגרות ברומן פירושה מחיקת הייחודיות שבילדות, פירושה גם ניצחון הגוף על הנשמה, על הטוהר.
אהרון מתקומם נגד תכתיבי הטבע, אך סופו של יוצא- הדופן הוא בידוד בתוך “בועה”. בפתח הסיפור אהרון היה ילד יוצא- דופן בכשרונותיו, אך במהלך הזמן הוא הופך לבעל מום “עיוות של הטבע”. עם זאת, מולו עומדים דמויות, משפחה, מקום וחברה המייצגים נורמליות דוחה. הקיום המנותק שבפנים, והקיום הנורמלי שבחוץ- שניהם בבחינת מוות בחיים.
מושגי הנורמה והנורמליות קשורים ברומן בהטמעת האני בתוך הביחד למטרת שרידה. כדיי שהטבע ישמר, חייב כל דבר להתנהל ע”פ חוקיות קדומה וקבועה, למלא את התפקיד שנגזר עליו. היוצא מן הכלל משבש את סדר העולם. היחיד המנסה להציל את עצמיותו הוא “תופעת טבע”, אויב, בוגד.

* על סף ההתבגרות, המלוּוה בשינויים גופניים ונפשיים, מגלה אהרון שהמציאות סביבו- מציאות עולם המבוגרים- כפופה למנגנונים אוטומטיים, שאינם מותירים מקום לייחודיותו של הפרט. הדבר מתגלה ובולט במיוחד ביחסים שבתוך משפחתו של אהרון. האם השתלטנית הינדה, הכפייתיות והדפוסים החוזרים באורח החיים בבית, ההגזמה ביחס למזון ולחפצים לעומת חוסר הרגישות המוחלט לעניינים שבנפש. אך המנגנונים האוטומטיים שולטים לא רק במשפחה המסוימת הזאת, משפחת מהגרים “היידישאית”, אלא בקיום האנושי כולו. כל התנהגות אנושית מוכתבת ע”י חוק ביולוגי או חייתי עתיק- החיזור, האהבה, הנאמנות והבגידות. (עמ’ 126)
הכפיפות האנושית למנגנונים בולטת במיוחד בתחום הגופני. המין הוא המכניזם הגופני המובהק, שבו מתגלמת כפיפותו של האדם לטבע ולביולוגיה. (עמ’ 252, 288)
הפולחנים המיניים בקרב אנשים וחיות דומים בציותם לכוח עריץ, בלתי רצוני. כשאהרון רואה את אביו דבוק לאמו במטבח, הוא חושב (עמ’ 40) “כאילו אבא בכלל לא אחראי למעשיו ואיזה כוח עליון מטלטל אותו … דברים כאלה קורים אצל כלבים”.
המלחמה שמנהלים שני החתולים הזכרים על החתולה מוצי- חיים דומה לגמרי למלחמתם של אהרון וגדעון על יעלי. עוד משולשי אהבה שבהם רק אחד שורד משתקפים בסיפורם של האב וידידו בטַיְיגה, במפגש עם האיכרה המיוחמת, בתבוסתה של עדנה, שניסתה להשיג לעצמה זכר ונוּקרה למוות ע”י האֵם.
הקנאה, הייחום, הקרב לחיים ומוות, ואפילו האהבה הרומנטית, מגלמים פולחן עתיק ונצחי שאין בו לא בחירה ולא כוונה.
הציות הקולקטיבי חל לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש האנושית. הינדה אומרת לאהרון (בעמ’ 260) “או שאתה בפנים או שאתה בחוץ” והניסוח מתמצת את תפיסת החיים כתחרות על מנה קצובה שבה “כל הקודם- זוכה”.
(עמ’ 250) “לך תמצוץ טוב טוב את החיים, כי אם לא- מישהו כבר ימצוץ אותם בשבילך”. זו פילוסופיית השרידה הטורפנית של האֵם.
תפיסת החיים הדיכוטומית (מפוצל לשניים) עולה גם מתוך תיאור היחסים הרגשיים במונחים של בליעה, מציצה, ושאיבת הדדיות. האחד ניזון מהאחר, מוצץ אותו ובולע אותו. האֵם, כמובן, היא הזוללת העיקרית והדבר בא ליידי ביטוי דווקא בכך שהיא זו המאכילה- מאביסה את האחרים. האֵם מחניקה ובולעת את בעלה ע”י האכלתו וניפוחו הפיזי. הכובד הגופני מעבה את הנפש, וכך האֵם יכולה להשתלט על בעלה שהפך לאטוּם.
את חמותה, הסבתא לילי, היא מקטינה למעין בובה-תינוקת. כמו דלילה היא גוזרת לא רק את תלתלי בעלה, אלא גם את ה”צוֹפ” (צמה) של הסבתא, ונוטלת ממנה את כוחה המיני.
האם “כובשת הכל” (215) ומתחזקת על חשבון יקיריה המובסים. כך עם אהרון, שבעבר שאף להיבלע באמו (295) וכך עם אחותו יוכי, שגם ייחודה נבלע בתוך עטיפת גופה המתעבה ממאכלי האם.
החוקים המכתיבים את החיים האנושיים הם פשטניים ודיכוטומיים, האחד זוכה- האחד מפסיד. האדם בולע- האחר נבלע. החיים סבוכים, בוגדניים ומפוצלים. יש פיצול פנים וחוץ.
אהרון מוצא במגרת הנעליים קלפים פורנוגרפיים, כמעין עדות אפלה לפְּנים של ההורים. הבית כולו הוא דו- משמעי ומפוצל, הוא מסתיר (חבילת גומיות בתוך גרב צבאי, או גיליונות “העולם הזה”) החוץ המוכר, הרגיל, נדמה כמין מעטה , חיפוי על הפנים האמיתי, הכעוּר והאפלולי הפורץ החוצה ואין עליו שליטה.
מיניות המבוגרים חייתית ופורצת החוצה לעיתים. העט הצבעוני עם ציור הנערה העירומה והחזייה השחורה של האֵם המוחבאים במקומות סתר, הם סימני הפשע, פשע שבוצע בחשאי ובלא שליטה. שכן (עמ’ 71) “אי שם, בירכתי הבית שלו, פרושה איזו רשת שחורה.. שבתוכה הם לכודים כולם, מתפתלים, משלמים באפלוליות את המס המגיע להם, כנראה, ועושים זאת בגנבה ובחרפה, ובבדידות איומה”.
למילה בגידה יש מקום חשוב במשפחה, בגידה היא חטא בל יכופר.
אהרון, בוגד בעצם חריגותו, ולכן הוא ננטש ע”י משפחתו כמו פצוע המופקר בשדה הקרב. בתוך המחנה המשפחתי שוררים יחסים מסובכים, שעיקרם בשותפות לסוד, ובנשק הבגידה שיש בידי כל אחד כנגד האחר. (עמ’ 122) “כל אחד הוא בן ערובה בידי האחרים, נתון לחנינתם או לאכזריותם”.

*אל מול החברה הבוגרת והמנגנונים האוטומטיים השולטים בה, מוצג האני היָלְדִי, של טרם קבלת חוקי עולם המבוגרים. הילד הוא ‘האני הטהור’ כזה שלא “יעשה משהו לא מתוך טוהר ורצון אמיתי, רצון שלו” (עמ’ 224).
הדבֵקות בילדות חוסמת את הגדילה, ומותירה את אהרון “ילד נצחי” חריג ומעוות. אצל גרוסמן להשתלב פירושו “להתברג” בקולקטיב, למחוק את העצמיות. אך לשמֵר את העצמיות פירושו להישאר בתוך בועה, לבד.
הרומן אינו מתיר אופציה לפתרון.
הילדוּת מייצגת את האני הטהור, משום שהיא משוחררת ממנגנוני המין (אין הפרשות צהבהבות של פצעונים וזרע) לכן הנשמה תופסת בילדות את כל המרחב. (עמ’ 300) “אבל הנשמה זה הרי הוא. וזה המקום הפנימי שלו כן, אצלו הנשמה היא מה שפעם הוא היה, היא הילדות שלו”. “המקום הפנימי” הוא מושג הממצה את השאיפה ללגיטימציה של הנפש, לחשיפתה עירומה, בלי שריון.
האני הילדי הוא אחד ושלם. הנאמנות של הילד היא לעצמו ולזולתו- לחבריו. הביחד הילדי הוא כמו “ערמה של ילדים הנושמים דרך ריאה אחת..” מושג הילדות מוצג ברומן כאידיאל טהור שמגלם אחדות, פרטיות וביחד. הכאב שבפרידה מהילדות נעוץ, בין השאר, התעמתות עם עולם רב משמעי, בוגדני ומפורד.
אהרון מוצג כ”נבחר” (עמ’ 288), הרומן מציג את נתיב הייסורים והפלאות של “הנבחר” יוצא-הדופן שאסונו הוא החומר שממנו קורץ.
המורכבות ביחס ליוצא- דופן מתבטאת בהופעתו החוזרת ברומן של “ספר שירי גינס” המפרט הישגים ומוזרויות. יצאת-הדופן היא עיוות וגם יחוד.
יציאת- הדופן של אהרון מתבטאת בעלילת הרומן בכך שגדילתו נעצרת. אך עצירת הגדילה, צמצום נפח הגוף, מבטאת מאין שאיפה להעלם מהעולם שבו אהרון אינו מוצא לו מקום. הרומן משופע בהיעלמויות ושיבות- סבתא לילי, המשולחת מהבית, מתה למחצה, אך חוזרת הביתה ולחיים. האחות יוכי, האב משה הבורח מבית הסוהר בסיביר, השכנה עדנה- כולם ניסו להיעלם, כדיי לפרוץ את מגבלות חייהם, אך שבו או הושבו בעל כורחם. הבורחים שבים אל הקיוּם הממית שבמסגרת שאותה ניסו לפרוץ, ומסתגלים אליה. ואילו יוצאי הדופן נשברים. (כמו עדנה ואף אהרון שיש תחושה רעה לגביו).
לעומת הדמויות האחרות, המנסות לברוח החוצה, אהרון מנסה להיעלם אל תוכו פנימה. הקפיאה בזמן היא ההישארות בשלב הילדות, כהתרסה נגד הכורח להתקדם אל עתיד צפוי מראש, שכמוהו ככלא.
אהרון אינו גדל, ובכך הוא קורא תיגר על הגופיוּת, החומריות והגודל המעובה של המציאות. אך את הגוף אפשר לבטל רק במחיר ביטול החיים, וההתמעטות, ההתכנסות פנימה וההיעלמות הן חנק ומוות.
באופן פרדוקסלי, ההתגוננות מפני הכלא שבחוץ גוררת את כליאתו של האני בתוכו פנימה. מקומו של המושג “הפְנים” ביחסי הכוחות מסביר את הכורח בהתמעטות. הפְנים הוא פגיע, נתון לפולשנות ולחדירה מבחוץ. האֵם עטה על פנימיותם של בני משפחתה “נכנסת בקישקעס” (מעיים). אלמנט נוסף הפוגע בפְנים זה העיסוק האובססיבי בהפרשות הגוף למיניהן, ובעיקר בסיפורי האסלה והעצירויות, והוא מעיד על מעמדה הבעייתי של הנפש. אפשר רק לעצור את הפְנים עד כדיי התפוצצות, או להתפקע בלי שליטה. דימויי הנפש לחומר פרוץ או מזוהם מציבים את האני בפני אופציות שכולן מאַפסות וקורעות אותו. תשובתו של אהרון למעמד הזה היא הצטמצמות והתבטלות של החומר השנוא, הגוף. אהרון מנתק עצמו מבני המשפחה ומהחברים, הוא חי בבדידות ב”בועה”. בתוך הבועה מוגן האני מפני האנשים שבחוץ , עם “הפנים שלהם וריח הזיעה שלהם והטינופת שלהם” (עמ’ 211), וחי בתוך ואקום מטוהר ומעוקר. בתוך הבועה הוא מוגן גם מהכוח העריץ המנחה את החיים בחוץ בפנים “כל מה שקורה לך הוא פרטי” (עמ’ 41), בתוך הבועה שולט זמן ההווה המתמשך. זמן שחביב על אהרון, כיוון שהוא מותח אך גם עוצר ומקפיא את “מה שקורה לך”. הסכנה בזמן הקפוא היא היעלמות ומוות.
דימוי הבועה מעצב גם נסיגה למקום מוגן וסגור כמו רחם, שבה צץ עובר משומר “ילד לבן, כמעט כחלחל מרוב לובן זר, צולל לאיטו אל תוך נוף טרשי, ירֵחי” (עמ’ 52).
ההתכנסות פנימה בתוך מי הרחם מגנה מפני הטביעה בחנק שבחוץ, אבל ההגנה מפני החוץ הפולשני, הבולע, גם מקפיאה וממיתה.
במקביל להיעלמות ולעצירה, מתרחשים גם חבלה ושיבוש בחיבורים שבין הגוף לתודעה. אהרון מנהל מלחמה עם איברי גופו, משום שהם מגיבים לרפלקסים ולא לרצונות שלו.
כדיי שתישמר התמצית המזוקקת של העצמיות, מתרחש תהליך מטפורי של התמעטות, של “חיתוך” חלקי האני. התהליך הולך ומואץ במהלך הסיפור, עד הסיום שבו אהרון נשאב פנימה לחלל הסגור של המקרר, ומחסל את גופו במו ידיו.

יוצא הדופן כאמן
ההסגרות בתוך הבועה הפרטית אינה רק עמדה נפשית, אלא גם עמדה אומנותית. ברומן מופיעים רמזים רבים למוטיב האומנות: יוכי ויעלי הרוקדות בלט, הסבתא המפליאה לרקום, עדנה הפורטת על פסנתר וביתה גדוש ביצירות אומנות, אהבתה של האם לאופרה, ואפילו האב “מפסל” בבצק ובקירות ביתה של עדנה.
אהרון אהב לנגן בגיטרה המקולקלת. בילדותו חונן אהרון בדמיון ובכושר המצאה, ואומנותו התבטאה ביכולת לתת לדברים שֵם ולגלות להם את ייעודם. (עמ’ 102) בשלב ההתבגרות הדברים מסתבכים. הדמיון והמסתורין נתפסים כהפניית עורף למציאות ואהרון הנבחר ננטש ונבגד: גדעון וצחי, שותפיו למשחקי הדמיון, פונים לענייני המבוגרים. אהרון הולך ומאמץ לו אומנות המופנית כנגד המציאות- אומנות של קסמים מסוכנים, של טשטוש גבולות בין דמיון למציאות ושל האנשת המילים התופסות את מקומם של בני האדם.
הספר בוחן, בין השאר, את היחס בין המילים לדברים, בין הלשון לעולם. במשפחתו של אהרון, הלשון גסה, עילגת, לשון המקדשת את החומר ומתעבת את המילה והרוח. האב הוא מגושם וחדל לשון “מתנועע עם כל הגוף והשומן והבשר” (197). אהרון לעומתו, הוא “מדויק” ו”חוטי” בעל יומרות ספרותיות. אנטי-לשון הן גם מִלותיה הצורמניות והבוטות של האם, דוקרות ופולשות פנימה.
הרומן מעמיד את אהרון כאמן מבודד, הממציא ואוגר מילים פרטיות, מטוהרות מהשימוש היומיומי.
יחסו של אהרון למילים הוא יחס מאגי- היצירה האומנותית נתפסה כמעשה קסמים, וכאקט של הארה מגבוה.
לדודו של אהרון הילד, להיות קוסם פירושו לראות את המציאות כשורצת סודות, מסתורין ותעלומות הקוראות לפענוח. בכוח דמיונו והמצאותיו ידע אהרון להיות מרגל ובלש. אך החברה הבוגרת דורשת לוותר על משחקי הילדות. הדבקות בקסמים מייצגת עתה את אחֵרוּתוֹ של אהרון והיא כרוכה בסכנה ובאיוּם. ההינעלות במקרר הנטוש בסוף הרומן אינה מסתיימת בהכרעה, ונראה כי פעלולי הודיני אינם פועלים במציאות.

האני והזולת
המעבר בין הפנים לחוץ הוא הדרך היחידה של קיום שאינו סגור ובועתי. האפשרות הזאת נבחנת גם בקשר עם הזולת- באהבה ליעלי ובידידות עם גדעון. בעמ’ 219 הוא מתאהב ביעלי, הילדה הקטנה, ומוכן לפתוח “דף חדש” לצאת החוצה מעצמו אל הזולת. הוא לא מגלה ליעלי את אהבתו, אך הוא בטוח שבעצם אהבתו הסודית נקשר ביניהם קשר של כנות, בלי הסתרה, בלי כזב.
אהבתו ליעלי גם חזירה אליו את חברו הטוב גדעון. השניים שותפים לטקסי הליווי היומיומיים של יעלי מביה”ס הביתה. מתוך אמון בחברו מספר אהרון את סוד אהבתו. אהרון שקוע רק ב”יעלי הפנימית” וב”גדעון הפנימי”, פרי דמיונו ויצירתו, ואינו קורא נכון את המציאות החמקמקה . אהרון בורא לו עולם פנימי אליו הוא מכניס את יעלי, אבל תפיסתו מתנפצת ברומן באכזריות. הקוד המנחה את משולשי האהבה כולם ברור: החתולה עוברת לזכר המיוחם והחזק, כך בטבע וכך בתרבות. כדברי האֵם (עמ’ 248-247) “בעניינים האלה, ארון, אין חברים ואין טובות! מי שחזק וראשון- הוא לוקח, ומי שעדינוֹן- אוכל חרבון!”. האֵם נציגתו המובהקת של “הסתמי” יוצאת וידה על העליונה, ואהרון, שלמד שיש סודות בחברה, ושתמיד יישאר בחוץ- חוזר ומסתגר בתוך עצמו.
ה’אני’ נלחם נגד עצמו לחיים ולמוות. עליו להתנכל לעצמו בחבלה, בחנק, ולבסוף- בהיבלעות מרצון בחלל הסגור של המקרר.

המימוש המרחבי של המשמעויות
המציאות ברומן בנויה כמערך של מקומות וגופים, שהיחסים בתוכם וביניהם נתפסים כממחישים ומייצגים משמעויות נפשיות ומופשטות. היחס העיקרי הוא בין האני לבין עצמו. הגוף הוא ממלכה עצמאית, שכל קורותיה הן גילוּם והמחשה מיניאטורית של המתרחש בנפש: העצירות, ההפרשות המזוהמות, אי השליטה של האיברים בחפצים, הפיצול לילד בתוך ילד (עמ’ 218), המסע בנקיקי הגוף (עמ’ 291).
אם הגוף מדומה למקום, הרי דירת המשפחה מדומה לגוף. כמו לוע גדול, היא שואבת אל תוכה את דייריה, אינה מניחה להם להימלט. ישנו טקס ההיטהרות השבועי (“הניקיון היסודי”) שמכשיר את ה”גוף” לתפקוּד מחזורי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • גיא שחם
    הןכן
    11 October 2019
  • גיא שלם
    יחיייי
    11 October 2019
  • Maya
    Maya2011
    10 July 2019
  • Eden
    Edenyossef
    3 July 2019
  • אליעזר
    הזין שלי מגיע לי לחזה
    16 June 2019
  • יניב
    יש לי זין קטן בצורת ברווז
    16 June 2019
  • כוסית277
    גם אני!
    2 June 2019
  • דומיניק
    אני יכול למצוץ לעצמי את הבולבול
    1 June 2019
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
Your Shout