תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

נמלי תעופה

לפני ארבעים שנה, בנייני הטרמינל שעכשיו הם נמלי התעופה הבינלאומיים הגדולים בעולם,התקיימו כאולמות חד-גוניים, מרוהטים בכמה ספסלים עטופי בדים ותאי טלפון לא תואמים.באולם הגדול היתה חנות WH smith שמכרה גלויות וכרטיסי ברכה לפרחים.יכולת לשגר טלגרמה תוך כדי המתנה שהטיסה תופיע על הלוח.
 בשינוי תפקוד מהיר משימוש צבאי, נמל התעופה של לונדון (כך נקרא הית’רו עד שהופיעו גאטוויק וסטאנסטד) לקח תפקיד חשוב בשנים האחרונות של מלחה”ע ה-2 כנתיב מעבר לפצצות כבדות של חיל האויר המלוכני.הוא החל כשדה תעופה גדול,רצועת דשא ראשונה הונחה בשנות השלושים. סר פטר מאשפילד, יו”ר רשות שדות התעופה הבריטים דוכר עצמו רוכב באופניים בשדרות עמוסות עלים, לאורך Magpie Inn, מוצא מסלול המראה בין גינות השוק,איזור שהיה מפורסם מאז אוליבר קרומוול הכשיר שם חיילים להדוף את צרלס ה-1.
היום, הגדר המקיפה כוללת חמישה מיילים רבועים,והיתרו הוא מרכז תעשיה ומסחר מאסיבי שמתפשט מעבר לשערי שדה התעופה. הוא חשוב לכלכלת בריטניה ולגישה ללונדון.
תחילה הסתמן המקום אנונימי כלפי העולם: למשל פורטה קרסט הוטל (פוסט האוס לשעבר) שיושב בפינה השמאלית של דרך M4 והכביש המוביל לנמל התעופה הוא מבנה לא בולט, שמאפיין את בניית המלונות הנמרצת של שנות ה-60 ואת הפזיזות שנגרמה מרצון לזכות בתמיכה כספית ממשלתית שהוצעה לכל חדרי המלונות שנסתיימה בנייתם לפני סוף השנה הפיננסית.
בתקופות בינלאומיות ניתן להבחין כי הית’רו הוא חלק חיוני שעושה את לונדון לעיר מרכזית. זהו אחד ממוקדי התעסוקה האחרונים של העיר שדורשים כישורי עבודה בסיסיים לא מיומנים, שמציע 58 אלף מקומות עבודה ישירים. לפועל המטען אין אולי את אותה גאווה במקצועו לעומת הסוורים,אבל לפחות יש לו עבודה.
עם 39 מליון נוסעים בינ”ל בשנה,יותר מפאריס ופרנקפורט,שני המתחרים ביחד- הית’רו הוא ביינתים המוביל הבלתי מעורער. נמל התעופה נותן יתרון לבריטניה כשעסקים בינ”ל שוקלים היכן להתמקם. וזה נותן ללונדון, ובכלל פרבריה המערביים דחיפה כלכלית מאסיבית ביחס לשאר המדינה. כמובן שזה גם מזהם איזור גדול של מערב לונדון עם רעש המטוסים ופסולת מדלק המנועים שמושלכים מהם בתהליך ההמראה.
מאידך, ביכולתו להפוך איזור לנחשק, ובאיזור הית’רו, המפעלים הישנים פינו מקומם למכלול שימושי קרקע יוקרתיים- דבר שמשקף את ערכו העולה של השטח.
נמלי תעופה קושרו שירותים לעובדים ומערכות גישה מפותחות שהרי מעל 300 אלף עובדים תלויים בהם: ממנהלים דרך עובדי היי-טק וכלה בנהגי משאיות.
לולא הית’רו חשיבותה של לונדון ביחסי הכוחות בין הבירות האירופאיות היתה פוחתת.הנמל מעודד עסקים,מושך תעשייה ויוצר מקומות עבודה, אך החשיבות היא מעל העלאת סטטיסטיקות הפיננסים אלא גם בהענקת התחושה שלונדון היא לב העניינים, באופן סמלי ובאופן מעשי.
שאר הבירות האירופיות מודעות לכך.לחץ מהית’רו עזר לצרפת לקחת את ההחלטה היקרה לבנות נמל תעופה חדש ב”רוסיני” ב 1964.
היה מובן ש Le Bourget ואח”כ Orly הגיעו לשיא תכולתם.והצרפתים הבינו שהם חייבים להשתדרג.
לאחר עשור של בנייה שארלס דה-גול נפתח ב 1794.התנועה הופנתה מ Orly ע”י פקודה להפוך את נמל התעופה החדש שערה הראשי של המדינה. כעת מתוכננת התרחבות נוספת.
פרנקפורט שאפתנית באותה מידה, ומתחרה צמודה של פאריס על מספר הנוסעים. זאת העיר השניה בהעסקת עובדים, בבניית מרכזי תערוכות משרדים ואולמי ועידה במרחק הליכה מבניין הטרמינל.
פרנקפורנט היאא מוקד תעופה קלאסי, מה שאומר שאחד משני נוסעים משנה מטוס שם, כך שהיא מלאה אטרקציות ששואפות לפתות את העוברים ושבים להוציא כסף. איזור הטרמינל מתוכנן כמו עיר קטנה, עם יותר ממאה חנויות שמוכרות שמוכרות הכל: ממעילי פרווה עד מערכות סטריאו, 26 מסעדות, שלושה בתי-קולנוע, קפלה שמציעה טקסי נישואין, מרכז רפואי עם חמישה רופאים שדרוכים ללידה והתקפות לב ועובדים קהילתיים. אפילו קולנוע סקס.
גם פרנקפורוט וגם שד”ג (שארל דה גול), לא כהית’רו, מחוברות לעורק ראשי,כמו כן לרכבות תחתית.
התכנית הבאה של פרנקפורט היא לבנות מערכת תחבורה מגנטית מורמת מן הקרקע סביב נמל התעופה.
כמו הית’רו, פרנקפורט מוחזקת ע”י יזמי חברות פרטיות,סימן לכל שנמל תעופה גדול לא ישאר להרבה זמן כחלק מתשתית של מדינות.

לבעלי הית’רו BAA עוד 8 נמלי תעופה בשליטתו. עם רווחים עצומים משכירויות קרקע ומכירות דיוטי-פרי, יש לו המשאבים להקים חברות נדל”ן, לפתח רשתי מלונות ולסחור בקמעונאות. הוא אפילו שקל לקחת חלק בפיתוח נמל התעופה ע”ש קנדי בניו-יורק כשהציע לקנות את טרמינל Pan Am שם.
בשיתוף עם נמלים בינ”ל אחרים הית’רו הופך ליותר ממעבר פשוט של אנשים ומטענים. אם לא עיר בפני עצמה, זה הפך מוקד חיות חיוני של העיר כולה. למרות העובדה ששטחים גדולים מ מהנמל מוגבלים לאנשים בעלי תוויות, יש לו את האיכויות העירוניות העולות על אלו שבמוקדי תיירות כSouth Street Seaport בניו-יורק או Covent Garden בלונדון. זה מקום שמושך תיירים ומפרסמים, ציידי תעסוקה ומכירות, פושעים ומסעדנים. אנשי עסקים באים לשם לפגישות. אנשים מוצאים עבודה.
יזמים צעירים, טריים מקורסי התואר השני, באים לתרגל את התיאוריות שלמדו על רשתות מותגים.
אולמות ההגירה הללו הפכו מטרות להפגנות פוליטיות:פליטי Tamil התפשטו כשגורשו מכאןץ Libyans ג פוצצו את אולם המטען . צלמי פפראצי אורבים לסלבריטאים עוברים, כאילו זה חלק מכיכר טרפלגאר. ע”פ רוב ההגדרות זוהי הסביבה העירונית ביותר שאפשר לקבל, פורום וגם שער כניסה.
כל מה שחסר להית’רו להיות מוגדרת כעיר קונבנציונלית זה איזור מגורים:אם לא לוקחים בחשבון את המלונות. הארעיות שהנמל מגלם אמיתי, כמו גם ההיבט המטאפורי. מספר הפעמים בשנה שאזרח לונדון, או ניו יורק מבקר בנמל התעופה של העיר גדול ממספר הטיולים שהוא עורך לדוג’ לNational Gallery או Metropolitan Museum. העשירים והעניים ביותר באים לכדי מגע כבכל מקום אחר למרות ההפרדה המעמדית של מחלקות למענם.
Croydon Le bourget and Tempelhof ושאר הנמלים המאוחרים מייצגים תקופה שטיסה היתה יצירה חדשה ועדינה. המבנים שקירותיהם מצופים פוליש היו צנועים. היה טרמינל קטן שניסה לספק מנוחה הולמת. אבל מהחלונות יכולת לראות מכונאים מלוכלכים על מסלול ההמראה.
בתקופת ה”בארוק” של נמלי התעופה שלאחריהם הבניינים אופיינו ביתר יוקרתיות. החובבנים והמתלהבים של הימים הראשונים סללו דרך למטייל הבינ”ל. כשתחבורת אוויר היתה נחלתם של האליטה, ומחירי הכרטיסים היו גבוהים, נוסעים ציפו ליותר ממה שריינר בנהאם כינה פעם “מראה בסיס היאכטה” של נמלי התעופה הקודמים. אז כשסר פרידריך גיברד בנה את הית’רו עם זמן פתיחה שקיבל מהמלכה –דצמבר 1955- טיסות היו מועברות לרצועת צבא חיצונית אחרת בנורת’הולט כשהמבנה היה בבניה-הוא חשב על כל נוסע בודד ועל כל פיניש קטן. היה שיש שחור משובץ שקמה, , טראזו, ואריגי ענק.עם החללים העצומים והכניסות המרווחות, הית’רו נבנה כדי להרשים, אפילו כשלוקחים בחשבון את נסיון הקניית המרחב עי”כ. וזה נועד למלא את מה שהיה בשביל רבים חלל נוף של צער.
זו היתה התגלמות של העולם המודרני של דולצ’ה ויטה: עקבים קובנים, דקרון, חליפות ערב כחולות, ומתכות כסף מחכות לתנועת בעלי ההון העולמיים בדרכם. לונדון בשנות החמישים, כרוב המטרופולינים העיקריים, היתה עיר שהרבה מהתקופה הויקטוריאנית נותר בה. היתה ספינת קיטור קשורה בבריכה של לונדון מתחת טאואר ברידג’, הרכבות עדיין היו מונעות בקיטור, כאשר אפילו לא יארד של דרך מהירה לא נסלל בבריטניה. התחזוקה הדלה במהלך המלחמה ולאחריה הותירה את רשמיה על חזות העיר. הם הראו תמונה עגומה ושקפה את הדיכאון שהיה למדינה קשה לצאת ממנו. הויקטוריאניות לא נראתה רק כמורשת יקרה מפז אלא גם סיבה לבושה לאומית,מזכיר תמידי לזה שהרבה מחריקות התשתית היו כבר מיושנות במאה שנים.
בתקופה זו לא היה דבר כהית’רו. זה היה מקום לברוח מהעולם המאסיבי שבחוץ, ולהתפנק במרחבים הפתוחים, בזוהר של החומרים היקרים וריהוט מודרני.מסילות הברזל נעשו צרות והיוו דרבון להריסת הארדוויק-בניינים בEuston לפנות מקום לזכוכיות ואולמות שיש ברוח שדה התעופה. ברחבי הממשל, נסיונות שינויי נעשו לטשטש את הפרטים יוצאי הדופן של הוויקטוריאנים בעזרת חומרים מודרניים פשוטים, כמו שלו הוצמד לדלתות החזיתיות של הבניינים כדי לשוות להם מראה עדכני.
כפי שהצביע על כך ריינר בנהאם, נמלי תעופה היו פגי תוקף לפני שהושלמו. כשכתב ב1962 כאשר בהית’רו עברו 6.5 מליון נוסעים בשנה וכשנבנה החניון הענק, בנהאם ראה כי נמלי התעופה מיושנים.
כשהתייחס ל איידלוויד , (כך היה צריך להיקרא קנדי איירפורט)-שם היו מקבץ טרמינלים מסודרים כברכבת מסביב לאומנות יפה, בנהאם טען שהוא נבנה לconstellations, אך בזמן שהוא הושלם הוא התמלא בבואינגים 747, שדרשו את כיסוי השטח הצדדי. מונהגים ע”י שינויים טכנולוגים וחברתיים, הנמל המצליח של העולם היווה מבנה קבע מאז נפתח. למעשה זהו תנאי של כל עיר דינאמית. באופן פרדוקסלי, נמלי תעופה יורשים מעמד של אתרי מורשת. Saarine’s Dulles מחוץ לוושינגטון, עם גג הסקי שלו וחדרי הישיבות גדוש מאוד. הוא עודכן עם טרמינלים נלווים, מקושרים ברכבת תחתית, שדוחוות באופן זהיר את העיצוב המקורי.
הית’רו עוצב במקור ע”י Gibberd ב 1953, בזמן שתחבורת תעופה עוצבה מחדש ע”י ה Conttallations’ , חברת התאים העמידים בלחץ הראשונה בעולם. בבריטניה, Tudor ניסתה להתחרות.
מסלולי ההמראה של הית’רו הצטלבו לצורה מיסטית-צורת יהלום שמרכזו מרכז נמל התעופה.
גיברד קיבל 158 אקרה פלוט (מידות שטח גדולות) של שטח לא מנוצל והטרמינל היה אמור להבנות מחוץ להיקף הנ”ל, שם תוכנן פיזור זמני של מחסנים לאורך Bath Rd חזרה למרכז לונדון. על פניו, זה נראה ניצול כלכלי יעיל של שטח שיכול היה להתבזבז. אבל זה נראה שונה כשמסתכלים על מנהרת כביש 2000 הרגל לתוך מרכז ההיקף, נקודת חנק שיכלה לגרום בעיות כמעט מיידיות. מה שאף אחד לא חזה בשנות ה50 זה הגידול העצום מאוד של התנועה בדורות הבאים, פחות מ25 שנה אחרי השלמת הטרמינל הראשון. בסוף שנות ה80, סר ריצ’רד רוג’רס שרטט תוכניות לטרמינל חמישי, גדול משלושת קודמיו גם יחד, ממוקם על אתר ניקוז השופכין הגובל בנמל, בנסיון פעם אחת ולתמיד לבטל את הבלעדיות של הגישה התחתית.
השלב הראשון של גיברד למה שהיה אז הנמל המורכב והמסובך ביותר בעולם כלל מגדל פיקוח, בניין צוות וטרמינל בודד של נוסעים עם שמונה שערים, היום, באופן הרבה יותר צנוע, ידוע כטרמינל 2. זה עוצב רק ל 1200 נוסעים בשעה לשני הכיוונים.לO’Hare של שיקגו לעומת זאת, היה 778 תנועות מטוסים בשעה בתנועות שיא בשנות ה 80. כשזה נפתח, הית’רו עדיין לא צוייד בגשרי אוויר שהומצאו רק בסוף שנות ה-50. במקום, נוסעים היו חייבים ללכת ברגל לאורך המסלול ובמדרגות למטוסים.
עם ההפרדה לקומת המראות ונחיתות, צ’ק-אין קומת הקרקע, מדרגות נעות-הית’רו יצר תבנית שהיותה מודל לחיקוי בכל רחבי העולם. Idlewild היה הראשון שהיה שנוי במחלוקת ע”י רשויות שדות התעופה של ניו יורק וניו ג’רסי בסוף 1947, ועדיין נשארו בצורה כזו שכל חברת תעופה ראשית טרמינל משלה, מתוחמים בכביש טבעתי. אך בניין ההגעות הבינ”ל, שנפתח ב1958, הוא במודל של הית’רו. פרנקפורט תכננה ראשונה ב1950. לוס אנג’לס אינטרנשיונל נבנה בין 1957 ל 1961. Dulles בוושינגטון היה הנמל הראשון שתוכנן במיוחד לנוחות תנאי הטייסים, ללא הצלחה ממושכת.
מתכנני הית’רו חשבו כי היה מקום לעוד ארבעה בניינים במרכז היהלום, לאחר שהטרמינל הראשון נפתח. מכוסה בפיברגלס עבה, זה נקרא בשם טרמינל 2; אז בא טרמינל נלווה שני, שבסופו של דבר עוצב כטרמינל 3 ובניין מטענים. לבסוף, מה שנקרא טרמינל 1 נפתח ב1967. הוא היה הגדול מבין שלושתם וכלל חנייה צמודה. היה מובן כבר הרבה זמן שלונדון זקוקה לנמל תעופה משני גדול. פחות מעשור אחרי שהית’רו נולד, חיפושים החלו אחר אתר שני, תבנית שחזרה בניו-יורק, פאריס, לוס אנג’לס וטוקיו. התוצאה הייתה Gatwiick שנחנך ביוני 1958, התקבל בברכה ע”י architectical review ” מכונת זמן שעוצבה כנמל תעופה, כביש, רכבת וטיסות ביחד”. הכביש הראשי של לונדון-ברייטון עבר תחת הטרמינל, שבעצמו חובר לתחנה של ה British rail ע” גשר להולכי רגל.
למרות בנייתו של גאטוויק,מספר הנוסעים בהית’רו כמעט הכפיל את עצמו בין השנים 1970 ל 1980. כתוצאה מכך נמתח המעגל הפנימי ונוסו נסיונות להרחיבו.
טרמינל רביעי נפתח לבסוף ממול לנמל התעופה. יחסה של הממשלה היה אמביוולינטי כלפי הית’רו מההתחלה. מחאות נגד רעש המטוסים התרבו- בשנות ה70 הוגשו 3000 תלונות רשמיות בשנה אך בשנות ה50 הנמל נראה כבר כמפלצת שאיימה על גני השווקים של Middlsesx כמסלול המראה אינסופי. זו היתה התפתחות שהאפילה על הקרבות הבלתי נדלים על מקומו של נמל התעופה השלישי של לונדון בשנות ה60 וה70 שהשאירו צלקת עמוקה על מערכת התכנון הבריטית. למרות המימון של בניית הנמל על סך 500 מליון פאונד במחירי 1980, הממשלה עשתה הכל כדי להשהות את התפתחותו. מלונות הוגבלו:הספקה בנמל הוגבלה למספר מיטות לצוות ולנוסעים מסחריים, כאשר הנמל נראה כדרך מבטיחה להתמודד עם הגידול בתנועה.
הנוהל בתחילת התקופה היה שנוסעים היו עושים צ’ק אין בטרמינל העירוני ( town terminal )והוסעו באוטובוסים למטוסים. British European Airways בנו לעצמם את הטרמינל הרביעי בסוף 1964, שנעשה גדוש לפני שאפילו נפתח. בניו יורק, East Side טרמינל היה אמור למלא את אותה פונקציה, אבל ההתלהבות מהרעיון דעכה כשהתנועה גברה והחידוש של טיולים מעבר לים קיבל תאוצה. בגדוד העליון של יפן, נאריטה-נמל התעופה של טוקיו, נבנה כ7 מייל מהעיר בגלל מחסור בשטח מישורי, אך עדיין תפקד כטרמינל עירוני.(טאון טרמינל). אבל the west London air terminal הוא בלוק של דירות עכשיו, ואולם המטען הוא כעת סופר מרקט.
בתחילת שנות ה-60, נמל התעופה העולמי הראשי גדל כבר למימדים משכנעים של שני ערים אמיתיות, כל אחת בעלת המקומות החשובים לה כמו בנק, מלון, תחנת כיבוי האש, כוחות בטחון ואיזורי תעשייה. בהית’רו היו סימנים שהראו משיכה עולמים כמו סלוני עיצוב השיער. יכולת למצוא כאן מגדל שעון עירוני משולב בכיכרות התנועה, איזורי אחסון כמו במרכז העיר המסורתי. בהרבה מקרים היו העצמים בנמל התעופה המעניינים ביותר מבחינה ארכיטקטורית. סיר אואן וויליאמס בנה את מחסני BOAC’s מבטון מוחשי וכך גם עשה מיירון גולדשמיט במחסני יונייטד איירליינס בסן פרנסיסקו.
בימים המוקדמים היה אפשרי לשקול את זה ואת בניית הטרמינלים כשטחים מבודדים שלמרות הכבישים המהירים, אכן היו כאלה. הערבות המישוריות שולבו עם צמתים מפרידים של מסלולי ההמראה העיקריים אך כשהמורכבות של הנמל הסתבכה, והעיר מאחור התרחבה עוד ועוד, השטח בין העיר לנמל הלך והצטמצם.
מהרגע שאתה צועד על ההליכון הנע ושעיניך חולפות על השלט Gatwick airportin association with Canadian Club Whisky” ואתה בנמל התעופה הצפוני החדש, אתה מבין כי נמלי תעופה הגיעו לתקופה בה הטיסות הן כבר כלל לא העיקר.
גאטוויק מפגין בצורה חדישה ביותר את הרעיון של נמל תעופה כמרכז קניות. הוא הלך רחוק יותר מאיזור דיוטי פרי לממכר פרמורמריה וג’ין לממתינים לטיסות, זהו גן עדן למכירות:טאיי רוק בסמוך לניקרבוקס, ליד סאקשופ. ישנם שם סקיישופס ובודישופס, חנות מתנות וחנות ספורט של אולימפוס, WHsmiths וטדי “חנות הצעצועים שלך”. (סליחה על התרגום הקלוקל..)
אם כן, קניון מכובד שלא מבייש את עצמו. דורות’י פרקינס ובארטון גלאוור מהבהבים על ספולייטס, כשם שבלומינגדיילס בPaN Am’s טרמינל ב JFK . למקרס אן ספנסר תוכניות לפתוח בהית’רו, ולהרודס תוכניות על הית’רו, פרנקפורט ומדריד.
BAA -הבעלים של גאטוויק, רואה את התנועה המוגברת של האנשים כנושא משני לאחריותו העליונה לבעלי הקרקעות לעשות די כסף שמתאפשרת ע”י השכרת כל מ”ר פנוי לרוכלים של הלבשה תחתונה ממשי וקרואסונים ממולאים בגבינה. וזה לא הכל, עם קהל יעד שופע מעל הממוצע, זהו מקום מושלם לשכנע אנשים להוציא עוד כסף. אנקורייג’ מציעה ככל הנראה הצעות מהמוזרות ביותר בזירה המסחרית העולמית. בגלל סופות באלסקה, הנמל הוא מקום עצירה שגרתי לנוסעים לטוקיו, יפן. מעטים עזבו את הנמל, רובם פשוט רצים למלא כיסיהם שעוני קרטייר ופושטים על מוצרי פורנוגרפיה שכה מבוקשים בשוק היפני.
קיימים תקדימים שנמל התעופה אימץ. קצה הרכבת היה חלק הכרחי מהבירה הוויקטוריאנית. זה נהייה סוג חדש של מרחב עירוני, וקרא להקמת בניינים חדשים להצעות לינה. הגידול ברושם הארכיטקטורי לתחנות הרכבת הפכו אותם לאתרים עיקריים בנוף של המאה ה19, בתחרות על תשומת לב עם בנייני המוזיאונים ואולמות העיריה. הדוגמאות הראשונות הם King’s cross וEuston הנבנה מחדש כעת. מילאן סטאנטיוז סנטראל הוא האחרון, וגם כנראה תוצאה ישירה של נסיון לרושם מופרז במקצת. בניו יורק היו שתי תחנות עיקריות: גראנד סנטראל ופנסילבניה. שניהם כעת מושחתים. אפילו ללוס אנג’לס יש את היוניון סטיישן שעדיין שורד למרות שאינו בעל משמעות חשובה כאז של מרכז תחבורה ולטוקיו יש את התחנה העיקרית האקזוטית בסטייל אירופי.
גילוי בנייניו החדשים של הית’רו תחת ההצלחה המתמשכת של ההתרחבות, מרחבים, בניינים חדשים, הסתגלות והריסה הם משימה לארכאולוגים. גידול מאסיבי במספר הנוסעים שינה את הדרך בה נמלי תעופה פועלים. לתקופה זה נראה כאילו בואם של גופי תעופה גדולים יכולים לשמור על הצורך לתכולה גדולה מתמיד של נוסעים בנמל. בקנדי לדוגמא, תנועת מטוסים בשנות ה70 היוותה כ 60אחוז מ הפיתוח הכללי ב 1968 לאחר פיתוח הנמל החדש והגדול. לאחר מכן כמובן באה החלשות.
בונהאם לא היה מופתע כלל לגלות כי לבואינג המורחב 747-400 שכבש את השמיים בסוף שנות ה 80 היו מוטות כנפיים גדולות מדי בכדי להתאים למרחבו בנמל. בשנות ה 90 מתחוללים מאבקים טריים של בניית נמלי תעופה חדשים בכל העולם בכדי להתמודד עם מטוס 900 המושבים שבואינג מבטיחים, וצפי לגידול התנועה האווירית.
כמו חברות הרכבות הישנות, נתיבי תחבורה אוויריים הלכו לכיוון של שימוש בארכיטקטורה כדי לקבל הכרה מכובדת. ניתן לראות זאת ב Saarinen שנבנה כנמל מפואר ומתנשא בשביל TWA באיידלווילד (קנדי כיום), וגם בפאן-אמ’ס עם מבנה מעגלי מופרד באותו נמל. הם נתנו את הטון לנמלים בשנות ה 60. בתכשיט הראוותני של הלמוט ג’אן- יונייטד איירליינס בשיקגו הוואר– חלה חדה במס’ הנוסעים אף יותר מהית’רו,הודות לטיסות הקצרות. הארכיטקטורה שלו איכזבה יחסית, המכשול נעלם מעיני הנוסעים: לנמל 76,000. מטרים רבועים של אולם מטען להתמודד עם המורכבות של אלף תיקים לכל טיסה. אפילו עם בר-קודים וחיישני לייזר, עדיין זהו תהליך תעשייתי מייגע.
אף על פי כן, נמל תעופה חדש נכנס לפוקוס , כמו שתחנת רכבת היתה בעבר. הטרמינל הראשון של פול אנדראס בשארל דה-גול בפאריס, עם הסיינס פיקשן, קירות לבנים, חצוי בצינורות שקופים, הליכונים נעים בהוקרה ל Fritz Kang’s Metropolis ,היתה מאמץ מודרני של האומה הצרפתית. באופן דומה, עשור מאוחר יותר, Skidmore ברייאדה, עם ספות הטלפון מבד וגגי אוהל, השביע את רצונם אם לא של האיסלאם- אז את נציגי העושר הערבי החדש.
באופן ארכיטקטורי, נמלי תעופה היוו חוזים של ההליכה לקראת התחייה ההיסטורית המחודשת של שנות ה 70. פאלאדייאן טרמינל, עדיין חסר את החידושים הטכנולוגים שאנשים צריכים עדיין להשתכנע כדי להכנס להרפתקת טיסה בבטחון.
השטחים המחכים בגאטוויק הפכו למה שנקרא ” כפר גאטוויק”, מקום בו הסימנים היחידים למקום אנגלי הם השותים והאדמירלים האדומים. כאן הקפיטריה מלאת העשן נקראת The country table .
היתרו הפך לעוצמה חסרת מעצורים. עמדתו הגיאוגרפית, מספר החברות הגדול, וקשרי תעופה עשו אותו לכנראה המרכז החשוב ביותר של תיירות בינ”ל בעולם. השפעתו על תבנית הפיתוח של סאות’היסט היתה גם היא דרמתית למדי. מיקומו של הנמל היה מחוץ לנתיבי התחבורה הראשיים של מערב לונדון שהחל להתפתח באופן מואץ עוד כמה עשורים לפני. גידול חדש בבריטניה התרכז סביב הנתיב הית’רו ואם-4 עם ערים כמו רידינג, סווינדון, ובארקנל שזכו להתפתחות בזכות כך.
בסוף שנות ה 60 ובשנות ה 70 ההתפתחות הכללית הזו הבהילה את בריטניה. החיפוש אחר יעד שלישי לשדה תעופה בלונדון נכשל פעמים מספר. כל אחד מבערך שבעים האתרים שנשקלו נדחו ע”י גורמים מקומיים שלא רצו זאת ב”חצרם האחורית”. סטאנסטד היתה הטוענת לכתר האחרונה. קאבלינגטון, ליד איילסברי, היתה גם היא על הפרק. לאחר חקירה ציבורית בלתי רגילה המשורר הלאומי סר ג’ון בג’מן אמר: “אני מניח כי זהו אינו שיקול כלכלי, אף אחד אינו יכול לאמוד במחזורי כספים או יצוא דבר בלתי שקיל כפנית נתיב, או סמטה, או בניין כנסיה, או קו רקיע ידוע, רק הבחירה בסטאנסטד יכולה להיות גרועה יותר…”.
לתקופה מסוימת, בעקבות החלטת המתכנן סיר קולין באצ’נאן להצטרף למתנגדים , הממשלה נלחצה. היא ידעה כי תצטרך לעשות משהו בכדי להתמודד עם הביקוש ההולך וגובר למרחב תחבורה אווירית, אך לא יכלה לבנות בשום מקום בסאות’היסט לונדון ללא פגיעה בכמה מקהל בוחריה. היא בחרה בחוסר ברירה בהפרת תקנות- הפקעת שטח בשפך נהר הת’מס. ללא התחשבות בעלויות שיהיו גבוהות יותר, ובעובדה שזה היה כרוך בבניה של 80 קילומטרים של כביש מהיר וקישורי רכבת. גל מחאה דומה הציף את אמריקה, כאשר הנדיב ראלף ניידר ותומכיו הציבו גבולות לטיסות לילה והתקינו מדידות רעש, כמו כן בגרמניה וביפן. נמלה השני של טוקיו גרר התנגדות שהגיע למצב של לוחמת גרילה. סטודנטים מהפכנים נלחמו יחד עם בקבוקי תבערה ורימונים נגד צבא סומארי במשך כמעט מחצית העשור. בנמל עדיין שלטה אווירת מחנה צבא, מוקף תותחים וצבא.
הפרת התקנות נדחתה לבסוף ב 1974, כשהתברר שבריטניה לא יכלה להרשות לעצמה את הסיכון לבנות נמל תעופה שאף אחד לא ישתמש בו. ויחסית באופן שקט, הממשלה החלה להסיט תנועה לסטאנסטד. כאשר לבסוף סטאנסטד הוכרזה כנמלה השלישי של לונדון ב1985, ונורמן פוסטר הציג את הארכיטקטורה, כמעט כלום כבר לא נאמר. רגע בהיסטוריה חלף, ודור גדל כשהוא מורגל לחופשות זריזות בספרד ולטיסות הזולות לאמריקה החליט כי זה יכול להיות פתרון טוב.
בזמנים עדינים יותר, הממשלה הבריטית הפחיתה את המשיכה העצומה של הית’רו, בעיקר תוך כדי נסיון לפתות משקיעים להשקיע בחלקים אחרים של המדינה בעיקר ע”י הטבות, אם לשם האיזון האיזורי ואם בשביל להרגיע את הבוחרים העשירים שמתגוררים בסמוך להית’רו. כעת כאשר בעליה הוותיקים של הנכס British Airport Authrity השתדרגו כאיגוד פרטי BAA -משתנה המצב- BAA לא שומרת יותר בסוד את תוכניותיה לסחוט כל טיפה של רווח פוטנציאלי מנכס הנדל”ן שלה. היא מתכוונת להפוך עצמה לאיגוד מלונות ראשי, ומתכננת לבנות אותם מאחורי נמל התעופה שלה.
לטרמינלים של BAA יש יותר מ 180 אלף קמ”ר של שטח פנוי ביניהם. המקום נמכר פומבית לקמעונאים בחלקות כל 3 או 5 שנים, עם אחוזי רווח שהולכים ל BAA. זכיינים מקבלים מונופול בתוך כל טרמינל, כך שזה קשה בשבילם לא לעשות רווח. ככל שהמטוסים נעשים גדולים יותר, כך לוקח יותר זמן להנחית אותם, וכך לנוסעים יש יותר זמן לבזבז כסף בחנויות הנמל. בכדי לפתות אותם לבזבז יותר, BAA מרימים את הקמעונאים מעל לפני השטח: להית’רו ארבעה חנויות קוויאר, ואת היצואנית הקטנה הגדולה ביותר של סיגרים מהוואנה.
בלונדון, טרמינל 4 היה הסיבה לקרב מר בין BAA ובריטיש אירוויז. האחרונה רצתה באופן גלוי להשתלט על כל הטרמינל. BAA לא רצתה לתת עמדת כח כה עוצמתית לחברת תעופה אחת. כתוצאה מכך, הטרמינל נותר ריק במשך חצי שנה לאחר שהושלם, בזמן עד שהמחלוקות נפתרו.
בעיקר בארה”ב, נמלי תעופה מתחילים להרוויח רווח דומה ממיסי חניה מנוסעים ממריאים, מה שגם משפיע בקיצוניות על צורת ההישענות על הנמל. בבריטניה, BAA הרוויחה סכומים אסטרונומים ממסחר בשטחי הדיוטי-פרי. היא למדה את הנטיות של השתנויות מחזורי מסחר, והחלה לתכנן מחדש את בניין הטרמינל שלה לא בשביש מספר אופטימלי של נוסעים, אלא כדי להבטיח עמדות בטוחות לחנויות הדיוטי-פרי. כעת היא מיישמת את המומחיות שנלמדה. מוצבים הרבה חנויות קטנות בשני צידיו של מדפי בדיקות הדרכונים. כך, הקו המפריד את נמל התעופה ממה שמסביב מטושטש אף יותר.
חלק נכבד ממחזור הכספים של נמלי התעופה מגיעים אליהם מהעוברים ושבים ומבנייניהם. מיד לאחר הבידוק הבטחוני ובדיקת הדרכונים, מתרחש מאמץ שקול שמתקבל בסביבה בה החוקים הרגילים של היום יום ושיקול הדעת אינם משחקים תפקיד. רק תעקוב אחר השלטים ויהיה בסדר. זהו חוש הרצון להגיע אל היעד. כאן מערכת מרחבית ענקית נוספת, המסועים, נמלי התחזוקה, עגלות התיקים, חדרי מנהלה, תחנות ראדאר, מחשבים לשליטה ומחסנים. בשלב הרביעי של הנמל הקרקע שמובילה למטוסים עצמם.
ארבעת האיזורים הם כמו המאפיינים של כל עיר מודרנית- מורכבת כמו העיר האסורה של בייג’ין. תהייה קטנה על חוסר ההתמצאות והמתיחות שחווים הנוסעים. אשה צעירה מרימה את הטלפון באולם הנכנסים של הנמל הצנוע של Tampa ומתקשרת לחבר בעיר. “איך אני יוצאת מכאן?” היא שואלת. הכיוון אותו היא מחפשת זהו לא הכיוון מנמל התעופה לעיר אלא היא מחפשת נתיב יציאה מהאולם בו היא עומדת לקרוסלת המזוודות, אל דוכני השכרת הרכב שמסומנות על הדלתות של נמל תעופה מודרני.
למרות הנסיון של נמלי תעופה מצליחים שמחצינים עצמם בחו”ל ע”י יצוא שירותים מקצועיים שבניהולם כמו צרפת ובריטניה, ישנו גיוון מובהק של גישות שונות בארצות שונות: כמו שבצרפת טרמינל 1 הנגיש למטרו בשארל דה גול, עד לחדרי הישיבות הניידים של דולס בוושינגטון.
במודל האמריקני, שכעת מאומץ ע”י הבריטים בגאטוויק, משתמש ברכבת אוטומטית ממונעת להעביר אנשים קדימה ואחורה בין טרמינלים ושערים מרוחקים.
נמל התעופה הינו המקום המקרב ביותר ערים רבות שבאות לתחום ציבורי, בלתי מוגבל למטיילים. ב O’Hare בשיקגו, ניתן למצוא קבוצות פוליטיות מציגות את המצע שלהם ומחלקות עלונים לנוסעים נכנסים על רעיונות כמו אפילו כח נסתר של לווויתנים. סקטורים דתיים מסיירים באולמות המגיעים בחיפוש אחר הפגיעים והמבולבלים.
נמל התעופה הוא תערובת מדהימה של המתוכנן והבלתי מתוכנן. נבנים על הסקאלה של ערים חדשות גדולות, כאופציות להשקעות ענק.
בנמל התעופה המערבי התיכון של אמריקה, בו אפילו מונית הו מין נכחד, האוטובוס לוקח נוסעים למלונות או להשכרות הרכב המוסדרות וחזרה- הוא לעיתים קרובות מאוד הצורה היחידה של תחבורה ציבורית. באמריקה בניית האוטובוסים היא ככלי רכב לפי הזמנה, מעוצבות במיוחד להראות כלימוזינות כדי להמנע מהסטיגמה של נסיעה באוטובוס שהרבה אמריקאים מרגישים.
המורכבות של מערכות התחבורה בנמלי תעופה עמוסים מורגשת. הם יכולים לשלב רכבות קונבנציונליות, מעברי הולכי רגל, רכבות אוטומטיות, וצי אוטובוסים. ביוסטון אינטרקונטיננטל, עם מקבץ הטרמינלים, צורה מתמשכת של שמונה טראמים תת קרקעיים שנראות ומרגישות במידה רבה כמו רכבות שדים. כאשר המוקד העמוס ביותר אטלנטה מקשר את שעריו עם רשת של רכבות אוטומטיות שנותנים למקום הרגשה של רציף רכבת.
כשהמאה ה 20 על סף סיום, נמלי התעופה הופכים לבעיה מורכבת עוד יותר. אחת היא שלא מספיק לבנות סתם בניין, לא משנה עד כמה שיהיה אלגנטי. הצורה של נורמן פוסטר בעלי סטאנסטד, עם עמודי הפלדה שמחזיקים את התקרה- נורמן טוען כי מטרתו היתה לאחסן את הפשטות של הימים הראשונים של תחבורת אוויר כשנוסעים פשוט חצו חלל בדרך להמתנה למטוסם. המציאות פחות ברורה. הצהרתו מתפשרת עם צווי ההנהלה למלא חלל זה בחנויות. ישנם תוכניות לסניף בגודל מלא של מארקס אנד ספנסר בהית’רו, ולחנויות רבות נוספות בסטאנסטד, שלא מצביעות רק על שינוי בהעדפות הארכיטקטוריות, אלא גם מערערות את המציאות של תעופת אויר.
האסטרטגיה הארכיטקטורית המקובלת הטביעה את חותמה על הנורמות העירוניות של קרקעות נמלי התעופה,במטרתה ליצור אשלייה שזוהי סביבה מוכרת : שהטרמינל הוא רק עוד אולם קונצרטים, או ספריית אוניברסיטה, יותר ממעבר בין האוויר לקרקע. כשם שהמורכבות הכרוכה בהעברת נוסעים בתוך ומסביב למטוס הולכים ונעשים קשים יותר ויותר, ההמצאה שקרקעות הנמל הן חלק בלתי נפרד מהסביבה היישום של בנייה וסגנון עיצוב עירוני קונבנציונלי נעשים קשים יותר לביצוע. למעשה נמל התעופה הוא יצור כלאיים מרחבי.
ניתן להבחין במתיחות גבוהה בין הרבה אנשים חרדים בשטח לא מוכר.
נמלי תעופה מהווים את ההשקעה היקרה ביותר בבנייה ומיכון בכל המרחב העירוני. לוס אנג’לס אינטרנשיונל הפכה לדאון טאון חלופי. הכביש המפריד הראשי, למעשה ב Century Boulevard הוא אחד ממעברי הולכי הרגל ההומים ביותר בעיר, עם הלחץ המתמיד של המון חולף מהטרמינל לחניונים, ושני צידיו מתוחמים ע”י קיר מתמשך של בנייני משרדים ומלונות בני 10-12 קומות.
מטרת הבנייה היחידה של אמריקה בשנות ה-90, התליף ל Stapleton שבדנוור, מאשר את היחסים בין נמל התעופה למרקם העירוני. זהו גריד מתוכנן שמפגיש אופי של דאון טאון עם הבלוקים העירוניים של דנוור. השלב הבא בהתפתחותו של נמל התעופה הראשי יהיה המעניין ביותר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • Maya
    Maya2011
    10 July 2019
  • Eden
    Edenyossef
    3 July 2019
  • אליעזר
    הזין שלי מגיע לי לחזה
    16 June 2019
  • יניב
    יש לי זין קטן בצורת ברווז
    16 June 2019
  • כוסית277
    גם אני!
    2 June 2019
  • דומיניק
    אני יכול למצוץ לעצמי את הבולבול
    1 June 2019
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
  • Lihiuat
    Lliihhggf
    15 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    11 April 2019
Your Shout