תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

ניתוח אישי של הספר

בחלק זה של העבודה אני אציג את הקטעים שנגוע ללבי מתוך הספר המלווים בפרשנות אישית והבעת הרגשות שלי והמחשבות:

“…סוף סוף פתחתי את המחברת וכתבתי בעמוד הראשון: היופי המהמם של שדרת הסיגלון בפריחה!
מילים הן דבר משונה. הן הרי אמורות להעביר את מה שמרגישים ומה שזוכרים, אבל השורה שכתבתי נראתה לי סתמית. דהה וחסרת חיים…..”מילים הן הכלי שלנו לתאר את העולם. לספר מה קורה לנו. כשהן לעצמן הן רק קליפות, מסגרת. אין להן ממשות בלי התוכן שהאדם יוצק לתוכן….אז הוספתי: “הכביש היה כחול סגול מפרחים. כשכיווצתי את העיניים הוא נראה לי כמו נחל זורם, או כמו פיסת שמים שמישהו פרש על האדמה”……על מה עוד לכתוב? על ליה, על ירדן, לא, לא! המחשבה להכניס את השם שלו למחברת החליאה אותי. אבל איך אוכל לשכוח? איך אפשר למחוק את תמונת הזיכרון כששניהם חבוקים מאושרים בשדרה, הנחתי את העט……די, אמרתי לעצמי, זה מספיק. הרי את הזיכרון היופי של הפריחה ירדן לא יכול לקחת ממני….” עמודים 7,8 .

בקטע ניתן לראות את דרך התמודדותה של רוני עם המצב שבו היא תקועה, הכאב האכזבות והמחשבות שלה על כל מיני דברים שעליהם היא לא מסוגלת לדבר עם אנשים אחרים. היא מבטא את הרגשות שלה והמחשבות בדרך של כתיבתם של דברים יפים מהטבע בלבד, היא לא רושמת על האהבה וחברות מכיוון שהיא כבר אינה מאמינה בזה… בקטע הזה רוני מספרת על החשיבה שלה על הדברים שקרו לה ועל ההתלבטות על דרך כתיבתם של הדברים במחברתה.היא רוצה לשמר את כל הדברים היפים שקורים בחיים מכיוון שהיא מפחדת שהיא תשכח אותם ואז כל החיים שלה יהפכו למשהו עצוב ללא דברים יפים. רוני מבינה שרק על ידי מילים היא תוכל להתבטא- להיפתח ולהביע רגשות. היא מבינה שהיא צריכה לרשום דברים מהלב ולא בצורה שטחית, לכן נוסף על כל דבר שהיא רושמת במחברת היא גם מספרת על ההרגשות והמחשבות שלה הקשורים לנושא. בקטע הנ”ל מתוארת השנאה הגדולה שפיתחה רוני כלפי ירדן, חברה של ליה… היא למחוק מהראש שלה כל מיני תמונות שבהן הוא וליה היו ביחד “מאושרים” בשל השנאה הגדולה שלה כלפיו. בכל פעם שרוני נזכרת בתמונות הזיכרון הללו העצב ממלא אותה מחדש… אבל היא מנסה למחוק את ירדן מהמחשבות שלה על כל מיני דברים-מהדברים היפים שקרו לה…. בקטע הזה מסופר על עד כמה קשה לרוני להתמודד עם המצב הנפשי הקשה שלה- והיא מצליחה להתבגר עליו רק באמצעות המחברת שלה…

“… חשבתי להוסיף בדף נפרד רק את שמה של אחותי: “ליה”. שרטטתי את שמה באצבע על הנייר בכתב ובדפוס, אבל לבסוף ויתרתי. בשום אופן לא יכולתי להפוך אותה לחלק מרשימה, אפילו רשימה של דברים יפים…..” עמוד 13

בקטע הזה מסופר על הכוונות של רוני לכתוב את שמה של אחותה בגדול במחברתה, אך לבסוף היא לא עושה זאת. בספר לא רשומה הסיבה למעשה הנ”ל… אולי הסופרת רצתה לגרום לנו לעצור לרגע ולהקדיש מחשבה למעשה שעשתה רוני…. לפי דעתי רוני לא רשמה את שמה של אחותה בתוך המחברת, עם שאר הדברים היפים בטבע, מכיוון ששאר הדברים שרשומים במחברתה נמשכים לעד (השמש זורחת, מידי שנה השדרה הופכת להיות סגולה וכדומה) ואילו אחותה בעצם כבר איננה, לא קיימת ולא תהייה לעד ולכן היא לא שייכת לרשימה. מתוך הקטע הזה ניתן להבין עד כמה קשה לרוני לוותר על שמה של אחותה במחברת, מכיוון שהיא מתגעגעת אליה ואוהבת אותה והיא חושבת שאחותה באמת אמורה להיות שייכת לרשימה אבל בעצם, ידה של רוני לא מעיזה להוסיף אותה לרשימה. אולי סיבה נוספת למעשה הזה היא בכך שרוני רושמת דברים בתוך מחברתה על מנת לא לשכוח אותם, ואילו את אחותה היא יודעת שבחיים לא תשכח.

– 3 –

“…ועכשיו קר לי. קר לי בגוף ושחור לי בנשמה…” עמוד 18

זהו משפט שאומר לי פשוט הכל על מצבה הנפשי של רוני. היא פשוט הרוסה מבפנים ואף אחד לא מסוגל להבין את כאבה ואת הרגשותיה…. היא נעולה בתוך עצמה. בשבילי משפט שכזה אומר פשוט הכל על הבן אדם, משפט כזה מסוגל לתאר את האדם ללא פרטים מיותרים, פשוט בפשטות: “אני צריך עזרה, תעזרו לי….כי אחרת ללא העזרה שלכם אני יעלם…”

“..הצבע השחור הוא אוקיינוס של גוונים, הבהב המשפט של אימא בראשי כמו פעימת דופק ברקה. רכנתי וכתבתי במחברת את מה שלא אמרה, אך היה חרוט על פניה: הצבע השחור הוא אוקיינוס של כאב..” עמוד 20.

מן הנאמר ניתן להבין גם על ההתמודדות וההרגשות של עמירה, אימה של רוני בקשר של אובדן ביתה הבכורה. עמירה מנסה להסתיר את כאבה מפני רוני, אך רוני מבינה עד כמה שקשה לאימא שלה להתמודד עם המצב. עמירה כל הזמן חושבת שהיא אשמה במה שקרה, בכך שהיא לא התערבה בזמן ולא הצליחה להציל את ביתה מפני המוות. עמירה עובדת בתור מורה לעבודת טלאים. לפני מותה של ביתה העבודות שלה היו מלאות חיים וצבעוניות, אך לאחר המאורה הנוראי, מפסיקה עמירה לעבוד עם צבעים צבעוניים וחיים ומתחילה לעבוד עם הצבע השחור. בדרך זו היא מבטאה את עצמה ואת כאבה המר. זו דרך התמודדותה עם המצב. עמירה כל הזמן אמרה לרוני לאחר הפרשה שצבע השחור הוא אוקיינוס מלא גוונים אך רוני ידעה את כאב אימה וחשבה שהצבע השחור הוא אוקיינוס של כאב –כאב אימה, הכאב שלה ושל שאר האנשים, ולכן אימה משתמשת בצבעים כהים. כתוצאה מהדיכאון של עמירה גם רוני מושפעת…. וזה מתבטא במשפט שלבסוף היא רושמת במחברתה. ניתן להסיק עוד דבר מתוך הקטע הזה: רוני לא רושמת רק דברים יפים מהטבע אלה גם דברים כאלה. הסיבה לכך לפי דעתי היא בזה דבר שאף פעם לא ישתנה-שחור תמיד ישאר אוקיינוס של כאב…”

“….אם היה לי מצב רוח מתאים הייתי מסבירה ליערה שאני לא ‘קשה’, כמו שאני מצטיירת בעיניה,נאבל העדפתי לשתוק, כי לפעמים נוח לי שחושבים אותי לכזאת. בעצם בא לי להגיד לה שאני כמו צדפה-מבחוץ יש לי קליפה קשה, אבל מפנים אני רועדת ופוחדת. אני בטוחה שאם הייתי אומרת ליערה מין דבר כזה היא היתה מפלבלת בעיניים שלה ונוזפת בי: “תפסיקי לקשקש שטויות. איזה צדפה נכנסה לראש שלך?”…” עמוד 27

מהקטע הזה ניתן לראות את המצב החברתי של רוני. יש לה חברות שעדיין לא שכחו אותה, אך הן לא עוזרות לה מבחינה נפשית, הן לא מקשיבות למה שיש לה להגיד… הן לא בודקות אותה מבפנים…. לא מבינות אותה… הן כן חברות שלה אבל הן לא טורחות לבדוק מה היא מרגישה, הן לא מדברות איתה על מה שקרה, כאילו זה לא התרחש אף פעם. לפעמים רוני כן רוצה שהן ידברו איתה על זה, שינסו להבין אותה יותר טוב ממה שהן מנסות כעת…. אך היא לא מעיזה לומר זאת בגלוי… רוני מבינה בעצמה שהיא נורא סגורה כמו צדפה… היא לא נפתחת ולא משתפת אחרים ברגשות שלה, במחשבות שלה, ובחלומות שלה, אבל היא כן רוצה אך לא יודעת כיצד…

– 4 –

“…הוא נעץ בי את עניו החומות והחמות ופתאום אמר כבדרך אגב: “מתאים לך ככה שאת צוחקת” הלב שלי החסיר פעימה. היה כל כך פתאומי ולא צפוי, שהסמקתי וכבשתי את פני בקרקע…” עמוד 46
כאן ניתן אולי ההסבר לשם הספר: “מתאים לך ככה שאת צוחקת”….

רוני שאחרי הפרשה מעציבה פוחדת לאהוב או להיות אהובה.. אך כאן ניתן אולי הסימן הראשון הסותר את דעתה הראשונה… כלומר שהיא מתחילה להפסיק לפחד מהאהבה. היא מאוד מחבבת את עידן שקסם לה מאוד והוא מצידו גם מחבב אותה וכל הזמן סביבה, מנסה לתת לה להרגיש בטוחה, כששום דבר רע לא יקרה לה. וכאן מתואר בפעם הראשונה סימני חברות. עידן מראה לה שבאמת אכפת לו ממנה, ומפרגן לה… ואילו לרוני מצד שני, כן מחמיא שהוא מפרגן לה, גורם לה להרגיש רצויה ואהובה. אך לרוני קיימות עדיין חששות רבות מהאהבה והחברות.

“…האנשים שהצטופפו בסלון, במרפסת או בחצר דיברו על כל הנושאים שבעולם, ורק פה ושם הזכירו את ליה. הנינוחות שלהם, בעיקר של החברים של ליה, ממש הרגיזה אותי. נכון שעברה שנה, ובכל זאת לא יכולתי לתפוס איך הם יכולים להיות שקועים בעניינים שלהם, כאילו שום דבר לא קרה. עמדתי בקצה המרפסת והסתכלתי על החבר’ה שלה שישבו על הדשא דיברו וצחקו, כאילו היו בפאב…”. עמוד 50

עברה שנה מאז מותה של ליה, ורוני לא שרק עצובה ומדוכאת בנוסף לכך גם כועסת מאוד על חבריה של ליה, הם נותנים לה הרגשה כאילו שליה לא היתה חשובה שלהם, כאילו שהיא אף פעם לא היתה קיימת ושהם באזכרה רק בשביל לפגוש אחד את השני. רוני כועסת ולא מבינה איך זה יתכן, איך לפני שכל זה קרה הם היו כל כך קרובים אחד לשני ופשוט עכשיו הם בקושי זוכרים אותה…. היא ממש מאוכזבת מהם היא לא מבינה איך אפשר לשכוח את אחותה….. היא שואלת את עצמה אותה השאלה: למה….. למה כל זה קרה, למה החברים שלה מתנהגים ככה… למה אף אחד לא מבין את מה שקורה…. היא מחפשת תשובות אך אף אחד לא מסוגלת לענות לה על כך… ההרגשה הזאת גורמת לה להיכנס לדיכאון עצום יותר.

“…”תהיו חזקים!”….”החיים נמשכים!”…”אנחנו אתכם!..” והיו שמלמלו: “קשה להאמין שכבר עברה שנה” ועוד משפטים שאומרים במקרים כאלה, מילים שאמורות לנחם, אבל אותי הן דווקא הרגיזו, כי בשבילי הרצח של ליה לא קרה לפני שנה. הוא קרה אתמול, היום, לפני חודש, מאז שאני זוכרת את עצמי. הרגשתי בוודאות שהזמן שעבר, והזמן שעובר, לא הפך אותנו לחזקים יותר. בלי ליה אנחנו פשוט חלשים יותר וחסרים יותר…” עמוד 53

רוני מספרת על הכאב שיש בתוכה, כואב לה מידי יום ויום שליה חסרה לה, שהיא לא איתה…. אך לעומת זאת לכל אלה שאמרו את כל המשפטים המנחמים הללו, ליה לא כל כך חסרה, או שהם פשוט לא מראים זאת.. הם לא מצליחים להבין את המצב הנפשי והכללי של המשפחה…. הם רק עומדים ומתבוננים מהצד ולכן להם קל יותר לומר את המשפטים האלו, וזה מה שמרגיז את רוני… לדעתה הם לא צריכים להתערב קצת או שלהתערב בגלל לגלות יותר הבנה או שבכלל לא להתערב… כי כל פעם מחדש הם גורמים יותר ויותר נזק עם המשפטים ה”מנחמים”… המנחמים… את מי?! את רוני ומשפחתה או שאת עצמם? רוני מעבירה ביקורת על כל האנשים.

– 5 –

“…..”מתאים לך ככה שאת צוחקת”, קרא כשהאוטובוס זז מפנה אלי את אחוריו. עמדתי עוד רגע מתבוננת באוטובוס המרחק, לפני שפניתי ללכת. לאות מתוקה הציפה אותי. אחר כך, כשאהיה בגלריה לבדי, חשבתי, יהיה לי זמן לחשוב על מה שקרה הלילה. שם בין העבודות של אימא אוכל לספר לליה על עידן. כמה שהוא נחמד ועדין, מה אני מרגישה כשאני איתו, ואיך הוא הבטיח לי שלעולם לא אצטרך לפחד ממנו ולדאוג כמוה. “את יודעת שצריך שניים לאהבה” לחש לי כשישבו על החוף, מאזינים לגלים. “ובלי שתאהבי אותי, כמו שאני אוהב אותך, זה לא יהיה שלם…”…….” עמוד 165.

כאן בעצם נסגר המעגל של הסיפור, רוני שבהתחלה פחדה מהאהבה בשל המאורה שקרה לאחותה, פתאום היא כבר לא מפחדת ואוהבת את עידן החבר שלה והוא אותה. עידן יודע הכל אודות הפרשה המעציבה של ליה וירדן ומבטיח לרוני מראש זה בחיים לא יקרה, שהוא בחיים לא יפגע בה…. זה רגע ממש מרגש בעיניי ואחד הקטעים הכי יפים בספר לפי דעתי, רוני מבינה שהיא מאוהבת בו והוא מאוהב בה, היא מתנסה באהבה…. לפי דעתה אחותה, ליה כן רצתה שהיא תהייה במערכת יחסים בריאה, שתדע מה זאת אהבה אמיתית, שלא תפחד אלה שיבנה לה בטחון עצמי… שלא תחזור על אותן הטעויות שהיא עשתה. אולי בקטע הזה ניתן להוסיף דבר מה: אנשים למדים מטעויות של אחרים בכדי שלא יחזרו על אותם הטעויות שנית וישלמו את המחיר הכבד, אולי זה מה שליה רצתה שיקרה לרוני… לא היתה לה כוונה שרוני לא תתאהב אלה ההפך, שכן תתאהב ושתראה לעולם שזה יותר בחיים לא יקרה… אולי ליה רצתה שרוני תתאהב כדי להוכיח לירדן שיש אהבה אחרת וזה יכול להיות אחרת ממה שקרה להם. אהבה מנצחת לבסוף והרעים מפסידים…. אבל בכל רגע ורגע רוני נזכרת בליה, אחותה האהובה והיחידה ואולי אומרת לה תודה….. ותמיד זוכרת אותה בתוך ליבה….

– 1 –

בחרתי לעשות את עבודתי בספרות על הספר: “מתאים לך ככה שאת צוחקת” מאת יונה טפר, סופרת ילדים ונוער ידועה בישראל. הספר מדבר על סיפורה של רוני, גיבורת הספר בת ה-14 וחצי אשר אחותה הגדולה, ליה נרצחה בידי חברה, ירדן, שהיה טיפוס מאוד קנאי ורכושי שחשב שליה היא רכושו ורצח אותה בשל העובדה שהיא נפרדה ממנו כאשר הבינה (באיחור רב) שהוא מסוכן בשבילה. בספר מסופרת נקודת הראייה של רוני, על כל האירוע וכל השלכות שלו ואת דרך ההתמודדות הקשה שלה עם זה. אחרי הפרשה כל משפחתה של רוני נקלעת למצוקה נפשית קשה… כולם נכנסים לדיכאון, והייעוץ שהם מקבלים מהפסיכולוג שלהם לעיתים עוזר אך לעיתים גם לא. אחרי האירוע המעציב שקרה לליה, רוני פוחדת לאהוב מישהו או לתת למישהו לאהוב אותה, היא מפסיקה להאמין לאהבה ולא רוצה להתנסות בה. היא מאוד מפחדת להיענות לקשר עם עידן, נער שמאוד מחבב אותה ושהיא אגב גם מחבבת אותו. היא מפחדת שיקרה לה את אותו הדבר כמו לאחותה ליה. אך לבסוף היא מבינה שמה שקרה לליה לא יקרה לה והיא מתאהבת בעידן. במשך כל הספר רוני מנסה להבין כיצד זה היה יכול לקרות שמישהו שכל כך אהב את אחותה החליט יום אחד להרוג אותה, האהבה שהיתה בין ליה לירדן הפכה למשהו מאוד מכוער ומגעיל שכבר לא נחשב לאהבה ומאוד קשה להגדיר זאת. רוני מספרת בספר גם את דרכי ההתמודדות של הוריה לאחר המקרה. אמה שעבדה בתור מורה לאומנות בבית הספר ועסקה בעבודות טלאים צבעוניות הפסיקה לייצר את העבודות הצבעוניות, אחרי הפרשה היא החלה לעשות עבודות מגווני שחור ואפור וכחול כהה- היה מאוד קשה להתמודד עם אובדן בתה. במהלך הסיפור רוני נזכרת בכל הדברים שהיא נהגה לעשות עם אחותה. היא מנסה למחוק את כל הדברים שליה וירדן היו עושים ביחד בעבר, והיא מתביישת בכך שפעם היא היתה דלוקה עליו-דלוקה על מישהו שנרצח את אחותה באכזריות. במהלך העלילה רוני מחפשת תשובות על איך ולמה זה קרה, אבל אף אחד לא מסוגל להשיב לה על השאלות. הספר, לפי דעתי, מאוד מעניין וממש מרגש. אני אישית, בזמן הקריאה של מספר פרקים פשוט בכיתי כאילו שזה קרה לי או למישהו שאני מכירה. אני ממליצה בחום לקרוא את הספר… זאת כבר הפעם השניה שאני קוראת אותו וכל פעם מחדש זה מרגש אותי, מומלץ בחום…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • גיא שחם
    הןכן
    11 October 2019
  • גיא שלם
    יחיייי
    11 October 2019
  • Maya
    Maya2011
    10 July 2019
  • Eden
    Edenyossef
    3 July 2019
  • אליעזר
    הזין שלי מגיע לי לחזה
    16 June 2019
  • יניב
    יש לי זין קטן בצורת ברווז
    16 June 2019
  • כוסית277
    גם אני!
    2 June 2019
  • דומיניק
    אני יכול למצוץ לעצמי את הבולבול
    1 June 2019
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
Your Shout