פייסבוק
Facebook Pagelike Widget
פרסומת

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי (18 באוקטובר 1880 – 4 באוגוסט 1940), מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם ונואם מפורסם. ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מצביא האצ"ל ונשיא הצה"ר. מגדולי ההוגים היהודים הליברליים בעת החדשה.
נעוריו ותחילת דרכו
זאב ז'בוטינסקי נולד באודסה באוקראינה, ביום י"ב בחשון תרמ"א, 18 באוקטובר 1880. אמו, חוה, הייתה נצר למגיד מדובנא, בת למשפחה אמידה. אביו, יונה, היה סוחר. מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אביו ידע עליו כי נולד בניקופול, עיר על נהר הדניפר, וכי עסק במסחר תבואות. כשהיה ז'בוטינסקי בן חמש חלה אביו. האם לקחה את משפחתה לגרמניה כדי שיטפלו במחלת האב. שנה אחר־כך נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון. אמו חזרה עם בתה הבכורה תמר ועם זאב לאודסה. אמו של זאב הטביעה בו חותם, בהשכלתה ובעצמאותה בניהול המשפחה שנקלעה לקשיים מרובים.
בגיל שבע שלחה אותו אמו ללימודים בגימנסיה. כיהודי, לא קל היה לו להתקבל ללימודים, בשל חוקים מגבילים. בגיל שמונה לימד אותו הסופר יהושע חנא רבניצקי עברית. כבר בגיל צעיר נמשך אל השירה, הספרות ולימודי השפות. הוא קרא רבות ספרות רוסית ועולמית מתורגמת, וכתב שירים לעיתון התלמידים. כבר כתלמיד בי"ס שלט בשפות איטלקית, אנגלית, גרמנית
וצרפתית. גם לטינית ויוונית לא היו זרות לו. את רוב השכלתו זו רכש עצמאית. היו אהובים עליו במיוחד שייקספיר, פושקין ולרמונטוב. כשהיה בן 15 הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודיים, ושם פגש את יוהנה גלפרין, מי שתהיה אשתו לעתיד. בגיל 17 תרגם לרוסית מן השירה העולמית, ותוך זה מתוך שיריו של המשורר האהוב עליו אדגר אלן פו, אותם תרגם ברבות הימים גם לעברית.
לימודיו של ז'בוטינסקי בגימנסיה נקטעו לפני שהשלים את בחינות הבגרות. באותה תקופה הרגיש כי אין הוא רואה עצמו ממשיך את חייו ברוסיה הצארית עם משטר הדיכוי שלה. את תרגומיו שלח ז'בוטינסקי אל מערכות העיתונים, אך כמעט לעולם לא התפרסמו. תרגום אחד של השיר "העורב", מאת אדגר אלן פו, שהרשים משורר רוסי, הביאו למערכת העיתון "אודסקי ליסטוק". בהמלצתו נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ, ככתב חוץ של העיתון.
הפתח לבגרותו
בדרכו לשווייץ עבר ז'בוטינסקי בהונגריה ובגליציה, ובהן נתקל לראשונה באזורי הגטו היהודי על מצוקותיו. בברן היו קבוצות גדולות של סטודנטים, ובהן לא מעט יהודים. הסטודנטים היהודים הושפעו מתנועת המהפכנות הרוסית, ונחלקו כמו הלא-יהודים בין מרקסיזם ומהפכנות סוציאליסטית. רק מעטים התקרבו לרעיון הציוני. ז'בוטינסקי העיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא רווה לקרבו ערכי יהדות ומסורת, וכמו חבריו הסטודנטים לא הוטרד משמעותית מאפליית היהודים. אולם באחת אסיפות הסטודנטים נשא נאום בו הגדיר עצמו כציוני, ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל, לפני שיגיע סופם בטבח בגולה. בברן, בן פחות מ-18, חיבר, בעברית, את השיר "עיר שלום" [1], בו אמר:
מזקני עמי שמעתי:
ביצרו כל עם ושבט,
אֵל נדר, כי פה בארץ
עם עברי יזכה לשבת …
אך בברן עדיין לא היה ז'בוטינסקי מעורב עמוקות ברעיון הציוני, ולא היה נכנס לפולמוסים עם הסטודנטים הסוציאליסטים. ז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בברן שהייתה שונה מאודסה החופשית, וגם לא התרכז בלימודיו האקדמיים. בהמלצת אחד ממרצי האוניברסיטה מונה ז'בוטינסקי לכתב עיתונו ברומא.
לימודי המשפטים ברומא לא סיפקו אותו והוא פנה לתחומים נוספים, במיוחד אל הספרות והאמנות. חיי הרוח, השירה והמוזיקה השפיעו עליו רבות. באוניברסיטה, הייתה זו הפרופסור אנטוניה לבריולה אשר גישתה בלימודי ההיסטוריה עיצבה אצלו בהמשך את רעיונות "כל יחיד הוא מלך" ו"חד נס" בנושאי הציונות והאדם היחיד מול ההיסטוריה. שם גם גובשה משנתו הכלכלית. ז'בוטינסקי הושפע רבות מהמרד של גריבלדי ומג'וזפה מציני, והם סללו דרך לחזונו המדיני. על תקופה זו אמר:
אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה… כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית… אגדת גריבלדי, כתבי מאציני, שירת ליאופרדי וג'וסטי העשירו והעמיקו את ציונותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה.
— סיפור ימי, אוטוביוגרפיה, עמודים 27-28
ברומא עבר ז'בוטינסקי לכתוב עבור העיתון הליברלי בעל ההשפעה "אודסקייה נובוסטי". ב"נובוסטי" החל לכתוב תחת שם העט "אלטלנה" ("…אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" – אחרי כן נודע לי שתרגומו "נדנדה") (סיפור ימי, עמ' 33). כתבותיו נכתבו בסגנון שנון, קליל וקולע והן כיסו בסקירתן את חיי התרבות באיטליה.
ב-1901 חזר ז'בוטינסקי לאודסה כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעורך דין.
פעמיים בשבוע היה מפרסם ז'בוטינסקי את רשימותיו ב"נובוסטי" תחת שם העט שלו, ועד מהרה ראו בו אנשי האינטליגנציה הרוסית את אחד הפליטוניסטים המובילים של דרום רוסיה. ב-1901 הועלה באודסה מחזהו "דם", מחזה פציפיסטי אנטי בריטי העוסק במלחמת הבורים. המחזה התקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים אך הורד לאחר שתי הצגות בלבד בפקודת שלטון הצאר. מחזהו השני "לאדנו" עסק באינדיבידואליזם בהשראת הפילוסוף הגל ולא נחל הצלחה. שנה אחר כך פרסם את הפואמה "שרלוט האומללה" (על הרוצחת של ז'אן-פול מארה). הפואמה זכתה לתשבחות מבקרי ואנשי השירה הרוסית כאשר התפרסמה כעבור שנתיים, וז'בוטינסקי נכנס אל היכל המשוררים בעלי המעמד של תקופתו. הסופר מקסים גורקי חרד מפני החרמת הספרון על ידי הצנזורה הרוסית, ולפני שזו השמידה אותו, רכש וחילק את מרבית ההדפסות.
באפריל 1902 נעצר ז'בוטינסקי על ידי השלטונות. דעותיו על האינדיבידואליזם וכתיבתו לעיתון האיטלקי הסוציאליסטי "אוואנטי!" עוררו את החשד כנגדו. בכלא גילה כי מרבית העצורים הפוליטיים הם יהודים, ושם גם נתקל בנוער המהפכני על ערכי המוסר שלו, אשר יצרו אצלו רושם רב.
התעוררות תודעתו הלאומית
מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו – עם ישראל

באביב 1903 התחוללו פרעות בעיירה דובוסארי שבאזור אודסה. כאשר התגבר החשש באודסה מפני פרעות נוספות, התקומם ז'בוטינסקי נגד אוזלת היד והתבוסתנות, שלפי דעתו, אפפו את מנהיגי היהודים. הוא שלח מכתבים אל מנהיגי הקהילה ובהם הצעה לארגון יחידות הגנה יהודיות. יחידות שכאלה יכולות להיתפס כביטוי לגאווה לאומית ואי כניעה אף יותר מכוח ממשי, בארץ שבה שנאת היהודים קיבלה לעיתים את עידוד השלטון וכוחות המשטרה. אז נודע לו כי ארגון הסטודנטים היהודיים "ירושלים" כבר ארגן, לראשונה בתולדות יהדות רוסיה, יחידת הגנה עצמית כמו זו שהציע. ז'בוטינסקי מיהר להצטרף לשורותיה. יחד עם מאיר דיזנגוף פעל להשגת סכומי כסף גדולים לרכישת נשק ליחידה.
בתחילת אפריל, בחג הפסח, התחוללו פרעות קישינב. אל הזעזוע שעוררו בקרב היהודים נלוו גם שינויים בתפיסת היהודים לגבי הכבוד העצמי והתקוממות נגד הדיכוי – דבר שהתבטא בהקמת יחידות הגנה בערי תחום המושב. ז'בוטינסקי הושפע גם הוא עד מאוד מן המאורעות, והם שהכניסוהו סופית אל המעש הציוני. עם זאת אמר על עצמו כי הפרעות לא המחישו לו את מצוקתו של היושב בארץ זרה, אלא הביאו אותו לחבור אל אנשים שעסקו בפעילות הציונית. בשנת 1904, בקישינב, תרגם לרוסית את הפואמה "משא נמירוב", השם הגלוי של "בעיר ההריגה", של חיים נחמן ביאליק. ז'בוטינסקי הכניס בתרגום רגשות כה עזים, עד שאנשי שירה ראו בתרגומו יצירה לירית העומדת בפני עצמה. ז'בוטינסקי גם כתב שיר הקדמה לתרגום הפואמה, אשר הסתיים כך:
בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
פיסה אחת מגויל תורה קרוע.
ניערתי בזהירות מקלף נצחי
את האבק שבו היה זרוע;
ושם כתוב: "ב א ר ץ נ ו כ ר י ה" –
רק שתי מילים מספר עם-הנצח.
בשתי מילים הללו חבויה
היסטוריה של כל פרעות הרצח.
פעילות נמרצת בשירות הציונות
בתקופה זו נכנס ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל מוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי" היה עובר בין הסניפים הציוניים ברוסיה ומקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא אינו חדל מלהפגין את כשרונות כתיבתו הקולחת ויכולת דיבור משכנעת. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידיאולוגיה המרקסיסטית והוא הפנה אותה למאבקו בתנועת "הבונד" והתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולים אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת נכר" שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה לבלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית.
לאחר הפרעות נפגש ז'בוטינסקי עם חיים נחמן ביאליק ועם המנהיגים הציוניים מנחם מנדל אוסישקין וזאב ולדימיר טיומקין. החוגים הציוניים באודסה ראו בז'בוטינסקי אדם ראוי ובעל מעלה ובחרו בו כציר מטעמם לקונגרס הציוני השישי שנערך בסוף אוגוסט 1903. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, ושם הייתה הפעם היחידה שבה שְמעו ז'בוטינסקי. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכי דרכו של הרצל. הוא אמר עליו, על מלותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה:
הרצל עשה עלי רושם ענקי… אין תיאור אחר שיתאים, ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל מכל נסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי. רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון… ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים…". האמנתי לשבועות: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: "ככה". אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נימוקים.
— סיפור ימי, עמוד 50.
בשנים הקרובות אחרי כן היה ז'בוטינסקי לראשון בהוגים והפובליציסטים של ציוני רוסיה. הגשמת מטרתם, שכללה הקמת מוסדות חינוך והפצה רעיונית רחבה, הייתה צריכה לבוא בד בבד במאבק בנהירת הנוער אחרי הזרמים המהפכניים וההתבוללות בקרב היהודים. באותה שנה עבר ז'בוטינסקי מאודסה לפטרוגרד, ושם הצטרף למערכת העיתון "ראזסוויט" (השחר). מאמריו בעיתון, אשר דנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו הסוחפים המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים אשר לא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים".
ב-1905 היה ז'בוטינסקי ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה". הוא עמד בראש הזרם הציוני של הארגון ויצא עם מצע ציוני לבחירות לפרלמנט הרוסי. לא עלה בידיו להכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי" שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים.
ב-1906 התקיימו כנסים של העיתונות היהודית ברוסיה, וז'בוטינסקי היה המוביל בניסוח ההצעה לפיה יש להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי. ז'בוטינסקי הוציא לאור סדרת מאמרים ובהם פתרונותיו לבעיית היהודים בתחומי רוסיה ובכלל זה הצעה לאוטונומיה לאומית ועיגון זכויותיהם בחוק. רעיונותיו אלה היו חלק משמעותי מהחלטת ועידת הלסינגפורס מסוף נובמבר אותה שנה, שלפיה יש להקנות זכויות לאוטונומיה לאומית למיעוטים. עד 1907 התמודד ז'בוטינסקי פעמיים נוספות בבחירות לפרלמנט תחת מצע רעיוני ציוני, אך בשתי הפעמים נכשל מול איחוד של המתבוללים, הליברלים הרוסים ו"הבונד". באותה שנה נשא לאישה את יוהנה (יוענה, אניה) גלפרין. ממכתביו עולה כי במשך כל שנותיו רחש לה אהבה רבה, גם אם הרבה במסעותיו ותקופות ארוכות התנתק ממשפחתו.
לאחר מערכת הבחירות השלישית בה נכשל, עבר ז'בוטינסקי לוינה, שבה התנהלו אותה עת מאבקי מיעוטים בדבר השגת זכויותיהם. ז'בוטינסקי המשיך לשלוח אל עיתוני רוסיה חומרים פרי עטו, בכלל זה כתבות, מאמרים, ביקורות ותרגומי שירה ותיאטרון. לקראת סוף השנה הפליג ז'בוטינסקי, לראשונה בחייו, לסיור בארץ ישראל.
ב-1908 התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה. ז'בוטינסקי נסע לקושטא (איסטנבול) ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות. בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העותמאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, וז'בוטינסקי השגיח עליהם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. אולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך:
קיבלתי את הספר ונבהלתי… בלב תמים דרש יעקובס אוטונומיה וממשלה עברית… וגם צבא עברי… והכל תיכף ומיד: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל: שדווקא אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה…
ב-1910 נולד בנו, ערי. ב-1911 הקים ז'בוטינסקי עם אחד ממכריו הוצאת ספרים, שבמסגרתה הוצאו לאור יצירות מופת עולמיות מתורגמות לעברית. ז'בוטינסקי תרגם בין היתר מיצירותיהם של פול ורלן, אדמונד רוסטאן, את הרומן "אספרטקוס" ואת "העורב" ([2]). תרגומו לפואמה זו של אדגר אלן פו הוא מתרגומיו המפורסמים ביותר. עד 1913 ריכז ז'בוטינסקי את מאמציו במאבק למען "עִברות" רשת החינוך היהודית, בניגוד למתבוללים שניסו להקנות להם אופי רוסי. בעשרות ערים עבר ז'בוטינסקי ונשא נאומים בזכות העברית. אף-על-פי-כן, מנהיגי ההסתדרות הציונית סרבו לאשר את הצעותיו אלה. הוא הוכיח את היהודים כי בנימוקים מדעיים או הצטדקות לא יפתרו את צרת האנטישמיות אלא על ידי פתרונות הציונות. משפט בייליס ושאר עלילות דם שימשו אותו בטיעוניו.
ז'בוטינסקי החל לחוש כי מתחיל להיווצר פער גדול בין חזונו לבין גישת מנהיגי ההסתדרות הציונית. אמר על כך: "הקורא הצעיר לא יאמין אם אגיד כי להלחם הוכרחתי בעד הרעיון, לא נגד המתבוללים, אלא נגד ציונים כמוני". (ספו"י 85). תקווה חדשה נזרתה בו בקונגרס הציוני ה-11, באוגוסט 1913. שם הוחלט על הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים ובה שתי פקולטות. ז'בוטינסקי קיווה כי הדבר יביא להקמת מוסדות חינוך עבריים בפזורה. הוא התמנה לועדה המכוננת והחל במסעות איסוף תרומות לבנייתה ויצר קשרים עם אנשי מדע יהודיים. ז'בוטינסקי דחף רעיון לפיו יש להרחיב את האוניברסיטה למספר פקולטות שיקלטו בני נוער רבים מחו"ל, אולם התכנון המקורי של הוועדה נגנז בהשפעת ד"ר חיים ויצמן אשר תכנן להשיג תרומה נכבדת מהברון רוטשילד והוחלט כי בירושלים יוקם מכון מחקר מדעי. ז'בוטינסקי ניסה להיאבק בשינוי אך ללא הצלחה. הוויכוח נגנז עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • sdw
    balls
    2 May 2022
  • גג
    אגכר5אגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטוגראטו
    13 April 2022
  • קצת סאסי אם אתה שואל אותי
    דוד שקלברג
    10 January 2022
  • shaked liberman
    איזה גבר
    10 October 2021
  • אבי
    מגנובי
    19 July 2021
  • מלי
    יש למישהו הערכה חלופית במחשבת
    10 May 2021
  • Simba The King
    סימבה יא מלך יא סוס רצח, אחי אתה מלך אחושרמוטה הצלת לי את התחת בכמה עבודות מזוינות שנתנו לי מהבצפר יא מלך רצח נודץץץץ נדץץץץץץ אחי יא מלך באמת חברה שימו מסכה או אני נותן דוח פאק כואב לי ה...
    17 January 2021
  • JJ
    JJJ
    20 October 2020
  • ד
    דינה אקסלרוד
    29 September 2020
  • רעות אהרון
    גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי גל דרומי
    29 September 2020
Your Shout