תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

ויקרא

יט – פרשת קדושים ספר ויקרא הוא מסימן P , והוא מתורת הכוהנים. יש בו חוקים שמקבלים תפנית לטובת הכוהנים, תוך רצון לאחד את האדם עם האלוהות. הספר מחזיר לאמונה הצרופה של מיזוג האדם והאל. פרק י”ט נחלק לשניים: מפסוק 1-22 ומפסוק 23-37. בפרק מופיעים עשרת הדיברות והחוקים בנושא משפט ועזרה לזולת. הפרק פותח בהנחת יסוד, הבנויה בצורה של משוואה מתמטית: “קדושים תהיו” כי “כי קדוש אני ה’ אלוהיכם”. צריך להתקיים שיווין בין שני חלקי המשואה: ברגע שעם ישראל יהיה עם של קדושים הם יהיו נבדלים מן החברה כולה, וע”י כך יהפכו לעם הסגולה: לעם הנבחר. “איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו” בפסוקים יש בעייתיות: 1. מדוע הקדים מצוות כיבוד אם לאב?! 2. מדוע שבתותיי ברבים?! 3. מדוע שונה סדר הזכרת ההורים?! 4. מדוע סמך את מצוות השבת למצוות כיבוד אם ואב?! 5. מדוע אין התאמה בין הנושא לנשוא?! הפתרונות: 1. וגם 4. קיימת הקבלה בין מערכת היחסים המשפחתית לבין זו שקיימת עם האלוהים: האב הוא האב הביולגי, אך ה’ הוא האב הרוחני. התא המשפחתי הוא היסוד לקיומה של חברה, ולכן הוא חשוב מאוד ומוזכר בראש. 2. שבתותיי – כל השבתות במקרא, כל ימי החופש. כל הימים הללו באים להזכיר את היותו של האל בורא עולם, כי במקור מצוות השבת באה לציין את סיום ימי הבריאה. דרך מצוות השבת לומדים על גדולתו ושלטונו היחיד של האל על היקום. 3. “כבד את אביך ואת אמך”. “איש אמו ואביו תיראו”. מאחר שנהגו לזלזל באם פתח המחוקק בכיבוד אם. מכיוון שבתקופת ספר דברים לא כיבדו את האב, פתח המחוקק שם בנושא כבוד אב. ישנם שני מושגים: לכבד ולירא. לכבד היא מילה חיובית, לעומת לירא שהיא מילה שלילית, שרומזת על פחד. שני החוקים משקפים את ההווי החברתי אז. מאחר שבמקרים רבים הילדים יראו מן האב וזלזלו באם פתח המחוקק בנושא כיבוד אם, אך בספר דברים ושמות ניכר שלא כיבדו את האב, ולכן פתחו בו. המחוקק רצה שיפחדו ויכבדו את שני ההורים. גם בשמות וגם בדברים החברה היא פוליגמית, והגבר לא חי עם אישתו וילדיו, ולכן נוצר מצב שהילדים לא הכירו כמעט את אביהם, ולכן לא כיבדו אותו. 5. בפסוק :”איש אמו ואביו תיראו” יש פנייה אישית לכל אדם, ואם כולם יעשו זאת יגיעו ל”תיראו” – מתוך רצון להטיל אחריות על הפרט, ולגלגלה מן הפרט לחברה, ולכן יש פניה מן הכלל לפרט. המשפט מקיים את הנחת היסוד: “קדושים תיהיו”. המחוקק פתח את הספר בחוקים אישיים בן אדם לחברו מאחר שהדת היהודית מבוססת על מוסר. זאת הסיבה שהמחוקק עובר מן העיסוק בחוקים המוסריים לעיסוק בפולחן. החל מפסוק 4 עוסק הפרק בפולחן, ומקביל ל: “לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני” ול- “לא תעשה לך פסל ומסכה…”. יש בפרק הצגה של עקרונות הדת המנותאיסתית: אל אחד מופשט ולא גשמי. ע”י המוסר והפולחן נוצר היסוד לאמונה המנותאיסתית. הפתוח הוא הנחת שני עקרונות יסוד באמונה שהם מוסר ופולחן. חוק הנותר – פס’ 5-8 זבח: קורבן הנאכל ע”י בעליו, סעודת זבח. את הזבח מותר לאכול בשני הימים הראשונים לאחר השחיטה. ביום השלישי הבשר אסור למאכל וקרוי פיגול. התקנה נוצרה כנראה בגלל שהבשר הרקוב גורם לתחלואים, ואחרי 3 ימים הוא כבר לא ראוי למאכל. התורה אומרת שהבשר טמא, ומי שאוכל אותו נחשב חוטא. הרובד הסמוי של החוק הוא שיתחלקו איתו עם עניי החברה – בגלל שאי אפשר לאכול אותו יביאו אותו לעניים והם יאכלו אותו בשמחה. מתנות עניים – פס’ 9-10 ישנם 4 סוגים של מתנות לעניים: פאה ולקט שהם מן השדה עולל ופרט שהם מן הכרם. • פאה: קצה השדה. אדם מחויב לגזום את השדה עד לגבול מסוים. חלק מן השדה מושאר לעניים, כדי שיבואו ויקחו את התבואה. • לקט: מה שנפל. • עולל: אשכול ענבים שלא הבשיל. אם הוא לא הבשיל עד זמן הקציר, אז משאירים אותו לעניים. • פרט: ענבים וזיתים שנפלו מן העץ. המתנות הללו מרכיבות את קיומו של האדם: לחם ויין, או לחם ושמן. הם מיצגים עבודה ושמחה, שני דברים שהאדם לא יכול לחיות בלעדיהם. הפרשנים אומרים ש”לא תגנבו” צריך להצטרף לשם, מאחר שיש בו אתנחתא (נקודה), ולכן מבחינת הניקוד צריך הביטוי להצטרף. מתייחסים לחוסר השארת הדברים הללו כגנבה, משום שהכל ניתן ע”י אלוהים, ומי שלא נותן לעניים גונב מהאל. התפיסה היא שהאל נתן לאדם את העולם כמשמורת, ולכן אי נתינה כמוה כגנבה. פרשנים אחרים אומרים מנגד כי “לא תגנבו” פותח רעיון חדש המתאר שרשרת של אירועים המתארת התפתחות של דבר הנובע מתוך דבר (פסוק 11). גנב -> היתממות/הכחשה -> שקר -> נשבע בשם ה’ כדי לבסס את עמדתו זאת דוגמא הבאה לייצג סדרה של מעשים הנעלמת מעינו של הדיין/שופט. בפסוק 12 ישנם סדרה של מעשים שהאדם הנפגע פוחד להתלונן עליהם, כי מצבו עשוי להיות גרוע יותר כתוצאה מהתלונה. עושק – סמוי, גזל – גלוי. דוגמא לעושק היא כאשר הקטינו את שטחה של אישה אלמנה ע”י הוזזת מסמני השטח. הלנת שכר – פס’ 13 הכוונה לשכיר, המקבל את שכרו בסוף היום. חובה להביא לו את שכרו עד סוף היום. החוק נובע מכך שהחברה המקראית היא חברה של עצמאים, ומאחר שהשכירים נאלצו למכור את עצמם לעבדות לעיתים קרובות, דאג המחוקק המקרי להגן עליהם ממקרה של ניצול, הלנת שכר. את פסוק 14 מבינים בפשט כלא להכשיל בעלי מום (עיוור = סומא), אך לפי הדרש הכוונה ללא להכשיל אדם שלא בקי בתחום מסוים. בפסוק 16 יש התייחסות לחוק מסדרת עיר נידחת. החוק מופנה לאוכלסיה מסוימת – אוכלסיה שיושבת בספר, מאחר שמדובר על ריגול (רכיל בעמק). מאחר שהלשון מסוגלת לדרדר אדם למצב של התאבדות, נאמר החוק: “לא תעמוד על דם רעך”. “לא תלך רכיל בעמק לא תעמוד על דם רעך” זוהי תקבולת משלימה. אם רואים מישהו במצוקה צריכים לעזור לו, אלא אם כן אתה מסכן בכך את חייך – זהו פרוש נוסף לחלק השני של הפסוק. לא תעמוד מנגד אם מישהו סובל. ע”פ פסוק 18 “אהבת לרעך כמוך”, אלא אם כן הוא פוגע בך, ומכן הפרוש השלישי: אל תשמח לאידו של חבר. בפסוק 17 נאמר: “לא תשנא חברך בלבבך [אלא] הוכח תוכיח את עמיתך [ואז] אל תישא עליו חטא”. תמונת המצב המוצגת היא של אדם שכעס על חברו שגרם לו לעוולה. המחוקק אומר כי צריך לדבר במקרה של כעס, וע”י כך מונעים חטא, כי ייתכן שהוא גרם לך עוולה ללא ידעתו. פרשנים טוענים כי המשפט האחרון עומד בפני עצמו, ועל כך אומר רש”י: “לא תישא עליו חטא – לא תלבין פניו ברבים”. לעומת זאת רשב”ם אומר: “לא תישא עליו חטא – לא תישא עליו חטא בלבבך”. המשפט הראשון והאחרים מהווים מסגרת למצווה, והם שווים במשמעותם. בפסוק 18 יש דגש על כך שזה רק ביחס לבני עמך. כל הסידרה היא של חוקים של חינוך עצמי, שלא ניתנים להוכחה. הם נועדו לחדד את הדברים שנאמרו קודם לכן: “נוטר שומר ללב נוקם” – מוציא לפועל את הדברים ששמר בלב, וזה נוצר מכך ש: “אהבת לרעך כמוך”. לאהוב את: להתמזג בתוכו. לאהוב ל: הזדהות. שיא האהבה היא לאהוב את ה’, כי אז רוצים להתמזג איתו, ולהיות כמותו. בלאהוב ל- הכוונה ליחס שנותנים לזולת, שהוא יחס הוגן וצודק, שאותו גם אתה היית רוצה לקבל. פסוק 15 קורא למניעת עיוותי דין, צדק במשפט. מובאות דוגמאות משתי קצוות הסקאלה של עני ועשיר. אסור לרחם על העני, אך מנגד האסור לכבד יותר מדי את העני, או להתאכזר אליו בגלל עושרו. יש למצות את הדין עם כל אדם לפי מעשיו, ולא לפי מצבו/מעמדו החברתי/כלכלי. כלאיים – פסוק 19. עירוב מין שאינו מינו. יש הפרדה ל- 3 סוגים: 1. כלאיים בשדה. 2. כלאיים בבהמה. 3. כלאיים שענטז בבגדים. הכלאיים בבע”ח אסורים מטעמים של צער בעלי חיים. אסור להכליא צמחים משום שכל צמח מנצל את האדמה בצורה אחרת, ואם שותלים צמחים מזנים שונים ביחד הם מנצלים את האדמה. הנימוק הדתי הוא שזהו התערבות במעשה הבריאה. כלאיים בבגדים זהו עירוב של סוגים שונים של חוטים כמו לדוגמא צמר ופשתן. הבגדים של הכוהנים האלילים, והמטרה באיסור שזירת החוטים הזאתי היא להתרחק מן עובדי האלילים. פסוק 20-22 – שבוית מלחמה. שבוית מלחמה שנמצאת בתקופת האבל, במשך חודש ימים, נקראת שפחה נחרפת. אם היא נמצאת בתקופת האבל ומישהו מפתה אותה אז היא נמצאת במצב של עומדת ותלויה, כי מצד אחד היא לא נשואה, אך היא מיועדת לאיש. היא במצב שלא ברור אם הוא כן או לא ייקח אותה העונש הוא לא חמור כמו במקרה של ניאוף, והאדם יכול לפדות את עצמו ע”י קורבן אשם – הוא מנקה את עצמו. לאישה לו קורה כלום. בפרק מופיע עיבוד של 10 הדיברות. הן מופיעות 3 פעמים בתנ”ך . בויקרא הן מופיעות בצורה יותר מופשטת, ומחולקות לפרודות קטנות. הסיבה הייתה שאנשים לא קיימו את המצוות, ולכן פישטו יותר את המצוות, מאחר שאנשים לא קיימו את המצוות בגלל שלא הבינו את משמעות הדברים. פסוק 23 עוסק בחוקים שכבר נכתבו בעבר, כמו לדוגמא החוק שעוסק בחילון הכרם. החוק הוא חוק שניתן לקיימו רק בארץ – חוק התלוי בארץ, והוא שייך לסידרה של חוקים מסוג זה. חוק זה מדבר על נטיעות, ייעור הארץ. פרי הבוסר של העץ אסור לאכילה, ונקרא ערל . הערלה מסמלת אטימות, אדם שהוא אטום למוסר ולקדמה. ברגע שמורידים את הערלה הוא נפתח לה’ ולעולם. המחוקק מתייחס לפירות האסורים כערלה – טמאים, ואסורים לאכילה. החידוש בחוק זה לעומת צורתו הקודמת היא המילה ערלה, וכך שהתבואה בשנה הרביעית נקראת קודש ומיועדת רק לכוהנים. בפסוק 26 נאמר: “לא תוכלו על הדם”. הדם הוא הנפש, ולכן אסור לאכול בשר עם דם, כי לפי התפיסה היהודית כך אוכלים את נפש החיה. באותו קטע יש איסור על הגדת עתידות, עיסוק בכישוף ועוננות . הסיבה שהאיסורים האלה ביחד היא בגלל שמי שעושה את המעשים האלה מנסה להתערב במעשה הבריאה, מאחר שאין דבר שקשור יותר למעשה הבריאה מאשר החי. פס’ 27-28 – התרחקות ממעשי אלוהים. יש בפסוקים אלה איסור לתבוע דברים בגוף כי זה פוגע בשלמותו. פסוק 29 עוסק בקדשה (זונה). אסור לה לעשות מעשי זנונים, גם ובמיוחד אם אביה ייעד אותה למטרות פולחן. אסור לעשות מעשי זנונים כי הם קשורים לחילול הארץ – חברה שבה יש קדשות מחללת את הארץ ברובד הגלוי, אך הדרש הוא שזהו בעצם חוק מוסרי, שמנומק בטעם דתי. פסוק 30-31 עוסקים בשמירת השבת ואיסור לפנות למכשפות. בפסוק 32 הכוונה היא לכבד – כבוד במשפט ודעה, כי הזקן במקרא הוא החכם. הכוונה במילה לזקן היא לאדם בעל ניסיון. בפסוק 33 והלאה מתייחסים לגרים . הגרים היו משוללי זכויות – אסור היה להם לקנות רכוש ולקבור את מתיהם. הם נוצלו ע”י החברה. לא היה מי שיגן עליהם, וגם לא היה מי שישמור על קיום החוקים לגביהם, ולכן ביחס אליהם (ואל שאר החלשים בחברה כמו האלמנות והיתומים) פורט המחוקק על מיתרי הרגש של האדם. הוא מזכיר להם שהם היו עבדים במצריים, ושגם אליהם התייחסו בצורה אכזרית. בפסוקים 35-36 מדובר על צדק במשפט. מופיעים שם שמות של מידות:  מדה -אורך.  משקל – קילו.  משורה נוזל. בפסוקים מופיעה מטפורה מחיי היום יום של האדם אל מוסד המשפט. כפי שהמאזניים צריכות להיות ישרות כששוקלים סחורה, כך הן צריכות להיות גם כששופטים אדם. מופיעים מספר שמות של משקלים: אבן, איפת והין. פסוק 37 הוא מסגרת לפרק. כפי שהפסוק הראשון היה משוואה, כל הפרק הסביר איך ניתן להיות קדושים (איך אפשר לקיים את המשוואה) והפסוק האחרון הוא סיכום: אם תשמרו את הדברים האלה, אז תהיו קדושים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • Maya
    Maya2011
    10 July 2019
  • Eden
    Edenyossef
    3 July 2019
  • אליעזר
    הזין שלי מגיע לי לחזה
    16 June 2019
  • יניב
    יש לי זין קטן בצורת ברווז
    16 June 2019
  • כוסית277
    גם אני!
    2 June 2019
  • דומיניק
    אני יכול למצוץ לעצמי את הבולבול
    1 June 2019
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
  • Lihiuat
    Lliihhggf
    15 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    11 April 2019
Your Shout