 התקוות שהיו ליהודי מזרח אירופה, עם גמר מלחמת העולם הראשונה, לשיפור מצבם הכלכלי והמדיני נתבדו לאחר שנים מעטות, עם התגברות הלאומנות והאנטישמיות שם.

 צמצום אפשרויות ההגירה לארצות המערב ובמיוחד לארה”ב. לאחר תהליך של שנתיים, נסגרו ב-1924 שערי ההגירה ההמונית לארה”ב בפני היהודים, ובאורח טבעי הפכה ארץ ישראל להיות אלטרנטיבה לארה”ב לאותה הגירה המונית.

אופי העלייה

לעומת העלייה השלישית, בעלייה הרביעית בלטו יהודים בעלי משפחה, אנשי המעמד הבינוני – בעלי מלאכה, אנשי תעשייה זעירה ובינונית, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. שלושת הקטגוריות העיקריות בהרכב העולים היו:

 ‘בעלי הון’ (או ‘קפיטליסטים’), כלומר – אנשים בעלי אמצעים שאינם נזקקים לעזרה ציבורית לשם סידורם הכלכלי וזכאים לעליה ללא הגבלה.

 פועלים שקיבלו רשיונות עלייה על סמך ההנחה שמובטחת להם עבודה, תוך התחייבות ההנהלה הציונית לפרנסם, לפחות במשך שנה.

 תלויים בתושבי הארץ, כלומר – כני משפחה של תושבים ותיקים.

למרות שלמעלה מחמישים אחוז מכלל העולים השתייכו לקטגוריה של ‘פועלים’ ובני משפחותיהם, ואילו אחוז ‘בעלי ההון’ ובני משפחותיהם היה כרבע מכלל העולים, דמותה של העלייה כפי שנצטיירה בעיני בני דורה , הייתה של עלייה בורגנית-פולנית, ולא נשאה אופי אוהד.

המוצא החברתי של העולים והרכבם המקצועי גרמו לכך, שרובם השתקעו בערי הארץ, ובעיקר בת”א, חיפה וירושלים. בני המעמד הבינוני שעלו ממזרח אירופה היו עירוניים בטרם בואם, וכאשר גרמו הנסיבות לכך שהם נאלצו לעזוב את ארצותיהם ולעלות לארץ ישראל הם העדיפו להתגורר בעיר ולהמשיך באורח חייהם הקודם.

השקפת עולמם של העולים הייתה אינדיבידואליסטית, בהדגשת האינטרסים החומריים הפרטיים, והשאיפה להתמיד באורח החיים הקודם. הם נפגשו בארץ עם ציבור פועלי מגובש ומאורגן, בעל השקפת עולם וציפיות שונות לחלוטין. מפגש זה יצר מתחים והותיר גישה שלילת ברובה (ולא מוצדקת) לעלייה הרביעית.

התפתחות הסקטור העירוני

בעקבות העלייה הרביעית חלה עליה גדולה בהערכת העיר ובמקומה במפעל הציוני ובחברה הארצישאלית. לעומת ההתיישבות הציונית כולה עד תקופת העלייה השלישית, שכוונה את עצמה אך ורק אל הכפר, בשנות העלייה הרביעית החל לחדור לתודעה הציבורית יחס שונה כלפי העיר. ההכרה בחשיבותה, בהכרחיותה וביתרונותיה היישוביים החלה לקנות אחיזה בתפיסתם של אלה אשר זלזלו בה או היו אדישים כלפיה בעבר. בתקופה זו הודגשה חשיבותה של העיר כמרכז למקורות עבודה כי היא פותחת לפני האוכלוסין סיכויים רחבים של עבודה ופרנסה.בנוסף, בהתרכז המוני יהודים בערים, מהווים הם גופים חברתיים שעשויים להתפתח כגורמים מדיניים חשובים. בעיר נוצרו היסודות לחיי תרבות, ותפקידה היה חשוב גם כי היא שמשה כצרכנית התוצרת של החקלאות העברית.

דוגמא טובה להתפתחות הסקטור העירוני היא העיר תל-אביב שהתפתחה והתרחבה במיוחד. העיר קלטה קרוב ל-50% מהעלייה ואוכלוסייתה גדלה מ-21 אלף נפש באמצע 1924 ל-40 אלף בסוף תקופת העלייה. דוגמה נוספת היא חיפה שאוכלוסייתה גדלה והגיעה מ-8,000 ל-14,000 נפש.

המחלוקת בין המחנה הפועלי לאזרחי

בעקבות השינוי הכמותי בהיקף היישוב והפיכת האוכלוסייה העירונית למרכז כובד היישוב, החלה הבורגנות ליטול על עצמה את משימת בניית הבית הלאומי. כבר זמן מה הציונות לא הייתה מונופול של הפועלים מן המחנה הפועלי (שהיה קיים בארץ עוד מעליות קודמות) בלבד, ולכן הבורגנות דרשה שיכירו גם בכוחה הפוליטי ושהיא תקבל את חלקה בתנועה הציונית.

‘המחנה האזרחי’ (כלל בתוכו בעיקר את האיכרים, בעלי התעשייה והסוחרים) התחיל לתפוס מקום חשוב יותר ויותר בהנהגת היישוב, וכוחו במוסדות הנבחרים של היישוב גבר. ב-1925 המחנה האזרחי התארגן פוליטית (על הבסיס האידיאולוגי) ובראשו עמד זאב ז’בוטינסקי שהיה פעיל ציוני עוד מנעוריו.

כך החלו לעמוד זה מול זה המחנה האזרחי מול המחנה הפועלי.

המחנה הפועלי – היה קיים בארץ עוד מימי העליות הקודמות. בזמן העלייה הרביעית אוחדו, לאחר מו”מ של שנתיים, שתי מפלגות הפועלים – ‘הפועל הצעיר’ ו-‘אחדות העבודה’ למפלגה אחת – מפא”י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) שראתה עצמה נאמנה, מן הבחינה האידיאולוגית, לרעיון התחייה הלאומית ולאידיאליזם של הסוציאליזם הדמוקרטי. אנשי המחנה הפועלי, שביניהם היו הרבה מחסידי הרעיון השיתופי-שוויוני, ראו בהסתדרות, בהתיישבות השיתופית ובחיזוק מעמד הפועלים את הדרך הנכונה להגשמת הציונות ולהקמת חברה צודקת. מסיבה זו הם גם טענו כי תקציבי התנועה הציונית חייבים להיות מושקעים קודם כל במפעל הייחודי שלהם.

המחנה האזרחי (הרביזיוניסטי) – ראו ברביזיוניזם כהמשך הקו המדיני של הרצל.

טענותיו של ז’בוטינסקי והבעת עמדתו האידיאולוגית-פוליטית (כעמדתו של כל המחנה האזרחי):

1. הציונות סטתה מהדרך, שהעמידה במרכזה את הציונות המדינית לשם יצירת תנאים מדיניים לבניית הבית הלאומי.

2. ההנהגה הציונית של וייצמן סטתה מהדרך הנ”ל לכיוון של עבודה מעשית, ללא מאמץ ליצור את התנאים המדיניים המתאימים, וכל פעילותה מתמצה בעיסוק ב’קטנות’.

3. הוא לא קיבל את הדעה של וייצמן שטען שבתנאים שנוצרו בתחילת שנות העשרים לא היה כל סיכוי לפעילות מדינית ושאמר שלא צריך להתנגד לבריטים.

4. צריך להבהיר לבריטים שהם חייבים לפעול מתוך שיקולים שבהם יובאו בחשבון גם הערבים וגם היהודים, והם לא יכולים לנהוג במדיניות חד צדדית.

5. יש להמשיך בפעילות מדינית שמטרתה תהייה להיאבק בבריטים – לא לאפשר להם לסגת מהצהרת בלפור, למרות שהם מצטערים על כך שנתנו אותה ליהודים. בנוסף יש ללחוץ על בריטניה וע”י כך לגרום לה למלא את התחייבותה אשר נקבעה גם בנוסח המנדט.

6. יש צורך בהקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן, ואין לוותר על עבר הירדן המזרחי (שנלקח מגבולות הארץ בספר הלבן של צ’רצ’יל ב-1922).

7. את השלום עם הערבים יש להשי באמצעות רעיון ‘קיר הברזל’ לפיו ההתנגדות הערבית תיחלז כאשר הם יבינו שהם עומדים מול ‘קיר ברזל’ של כוח יהודי חמוש (אשר מוכר רשמית ע”י הבריטים) אשר יכול להילחם וללחום על זכויות העם היהדי בארצו.

8. ז’בוטינסקי דגל, מבחינה כלכלית, בגישה הליברלית והתנגד לסוציאליזם. יש העדפה להתיישבות פרטית על-קולקטיבית, ויש העדפה להון הפרטי והיוזמה האישית על הכוונה ושליטה מלאה של המוסדות הלאומיים.

כיצד מתאר כל צד את תרומתו להקמת הבית הלאומי?

המחנה הפועלי – הפועל העברי עלה לארץ כשליח העם וכבש את עמדותיו בעבודה במשק וביישוב כחלוץ המפעל של המהפכה העברית. הפועל העברי לקח חלק בכל מעשה ובכל מפעל, קטן או גדול, הוא עבד בכפר ובעיר, הוא בנה את משקו החקלאי, כבש את השפה והתרבות העבריות, עסק בשמירה והגנה על היישוב בארץ, לחם על זכויותיו בעבודה, סיפק לעצמו את צרכיו המעמדיים והלאומיים והוא היחיד אשר נאמן לאינטרסים הלאומיים.

המחנה האזרחי(רביזיוניסטי) – בעלייה הרביעית מספר גדול של אנשים הביא לארץ, חוץ מאשר כוח אדם, קורבנות אישיים, כוח עבודה ויוזמה וגם הון פי 4 משאסף כל העם היהודי בכל ארצות הגולה למען בניית הארץ. ולא רק זאת, עלייה זו גם יצרה מקומות תעסוקה לפועלים אשר רובם מתקיימים אך ורק הודות ליוזמה הפרטית ולהון הפרטי.

גם חלוצי המסחר והתעשייה בארץ ענייה ושוממה זאת הם חלוצים.

ההתפתחות בתחום החינוך

במערכת החינוך, לדרגותיה השונות, חלה התפתחות גדולה. אחד ממאפייני מערכת זאת היה הפיצול לזרמים על בסיס אידיאולוגי-פוליטי. בסוף שנות העשרים כבר היו קיימים שלושה זרמים אוטונומים (נוסף לזרם החרדי שנבדל מלכתחילה): זרם העובדים – שייצג את ערכי מחנה הפועלים, כלומר ציונות סוציאליסטית, ובתי ספר שלו בערים נקראו “בתי חינוך לילדי עובדים”, הזרם הכללי – שייצג את ערכי “המחנה האזרחי” ושם דגש על החינוך הלאומי-ליברלי, וזרם המזרחי – ששילב ציונות וחינוך תורני.

ההתפתחות במערכת החינוך התבטאה גם בהקמת מוסדות להשכלה גבוהה – האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה, שנחנכו באותה תקופה.

צורות התיישבות חדשות

1) ההתיישבות הפרטית

חלק קטן מעולי העלייה הרביעית פנה להתיישבות פרטית, כלומר על קרקעות, שנרכשו בהון פרטי, ללא קשר עם המוסדות הלאומיים. המושבות התרכזו בשרון ופיתחו את ענף המטעים ובעיקר את הפרדסנות: בני-ברק, הרצליה ועוד.

תופעה יוצאת דופן בהתיישבות הכפרית הייתה ההתיישבות החסידית. החסידים התיישבו בשני מקומות – אחד מדרום-מזרח לחיפה ב’כפר חסידים’ והשני ליד טבעון.

2) ההתיישבות העובדת

למרות הפסקת הזרמת ההון הלאומי וקשיי תקציב חמורים, לא נעצרה תנופת ההתיישבות העובדת (קרקע לאומית והון פרטי), אך קצב התקדמותה הואט.

בעמק יזרעאל, חבל הקישון והשפלה הוקמו יישובים חקלאיים, כמו כפר יהושע ושדה יעקב.

החידוש בהתיישבות העובדת והערכתה לא רק כהמשך להקמת הקיבוצים ומושבי העובדים, מתבטא בשתי זוויות ראייה נוספות:

 הקמת מפעלים כלכליים עצמאיים.

 גיבוש ה’קבוצה הגדולה’ ל-‘קיבוץ’ וגיבוש הקיבוצים השונים לשלושה זרמים.

בתוך מסגרת ‘חברת העובדים’ קמו המוסדות העצמאיים ‘ניר’, ‘תנובה’, ‘המשביר’ ו’בנק הפועלים’. מטרת המוסדות הייתה לשמור ולטפח את היסודות הקואופרטיבים של המשקים, את שיווק התוצרת החקלאית בתנאים שווים, את האספקה המסודרת של אמצעי הייצור ואת גיוס ההון למימון פעולות היישובים החקלאיים ומוסדותיהם.

3) הקיבוץ

ה’קיבוץ’ צמח מתוך ה’קבוצה הגדולה’ בעלייה השלישית. בתקופת העלייה הרביעית הוא הגיע לידי גיבוש ועיצוב.

יסודות הקיבוץ היו:

 קרקע לאומית – קרקע שנרכשה ע”י הקרן הקיימת לישראל ונמסרה להתיישבות (הדגש הוא על כך שהקרקע נמסרה ולא נמכרה).

 עבודה עצמית – עבודה ללא שכירים על מנת לא לעשות ניצול בכוח עבודתו של הפועל. כל עבודה שווה שערכה מבחינה מוסרית וחברתית. יש להעריך כל אדם ע”פ עבודתו, תהייה אשר תהייה.

 השוויון – שוויון בזכויות ובחובות. לכל אחד הזכות להתפתח בהתאם ליכולתו וזכותו לקבל ע”פ צרכיו. חובתו לתרום למשק כמיטב יכולתו וכשרונו.

 השיתוף – זו הדרך העיקרית למימוש השוויון. כל החברים שותפים בנכסים, באמצעי הייצור, בקרקע, בהון, בתוצרת וכו’. כל הקניין נמצא בידי הכלל. ישנה קופה כללית וממנה מקבלים החברים את תקציבם הפרטי לפי גודל משפחותיהם וצרכיהם.

 אחריות – החברים דואגים לפרט כאשר הוא נזקק לטיפול, לעזרה כספית, חברתית או בריאותית.

 משק מעורב – שטחי קרקע גדולים מרוכזים ולעומתם לול, מטעים, רפת, מפעלים וכו’.

 חינוך – כל ילדי הקיבוץ, בהתאם לגילם, מקבלים חינוך שווה מן הטיפול בפעוטון ועד החינןך העל-יסודי.

המשבר הכלכלי הגדול 1926-1927

בשנת 1926 פרץ בארץ משבר כלכלי, שמבחינות רבות היה החמור במשברים שידע היישוב היהודי בתקופת המנדט.

הגורמים למשבר:

 אי-יכולתו של המשק ליצור תשתית לקליטת אלפי העולים שהגיעו. העולים אומנם הביאו איתם הון מועט ובכך דחו את פרוץ המשבר, אך הון זה הופנה בחלקו הגדול לצריכה פרטית ובמיוחד לבנייה וגרם בסופו של דבר העמקה של המשבר.

 הפיחות בערך המטבע הפולני, עובדה שהכבידה על העולים מארץ זו לעמוד בהתחייבויותיהם בארץ ישראל.

 בערים הוקמו מפעלים קטנים רבים בענפי המסחר, המלאכה והשירותים, דבר שיצר תחרות חריפה בין היחידות הכלכליות הקטנות והרבות, אשר שקעו בחובות כדי להחזיק מעמד.

 רמת צריכה כלכלית גבוהה, שלא בהתאם ליכולת, שהונהגה ע”י בני “העלייה הרביעית”, זרזה את המשבר.

 ענף הבנייה שכשל גרר את המשק כולו למיתון ולאבטלה.

ביטויי המשבר:

 אבטלה – באוקטובר 1925 הגיע מספר המובטלים בתל-אביב לאלף, ובדצמבר של אותה שנה לאלפיים בקרוב (באמצע 1925 לא הייתה כל אבטלה בתל-אביב). בשיאו של המשבר היו בארץ למעלה מארבעת אלפים מובטלים – כעשרה אחוזים מכוח העבודה – מהם כ-50% בתל-אביב.

 ענף הבנייה – עיקר המשבר היה בענף הבנייה. בעוד שבשיאה של “העלייה הרביעית”, ב-1925, הושקעו בענף זה למעלה מ-1,800,000 לירות ארץ ישראליות, הרי שב-1927, בשיא המשבר הושקעו רק 332,000 לא”י, ושנה לאחר מכן רק 306,000 לא”י.

 המשבר לא פגע בכל היישוב במידה שווה. תל-אביב, בה ענף הבנייה תפס מקום מכריע בכלכלת העיר, סבלה מאוד. פחות ממנה סבלה חיפה ועוד פחות ירושלים, שבה ענף הבנייה היה מבוסס במידה רבה על הבנייה הציבורית וזו לא הושפעה באופן מיידי מהקטנת ייבוא ההון הפרטי.

מן הערים הקטנות נפגעה בעיקר עפולה. המושבות והכפרים לא נפגעו כלל.

 עשרות מפעלי מלאכה, תעשייה ומסחר הקשורים בענף הבניין פשטו את הרגל.

 הבנקים הגבילו את האשראי ופקדונות הוצאו מהם.

התמודדות היישוב עם המשבר:

עם פרוץ המשבר הגדול ניסו ראשי היישוב למצוא תעסוקה למובטלים ע”י גיוס כספים לעבודות ציבוריות אך ללא הצלחה גדולה.

עם החרפת המשבר נאלצה ההסתדרות הכללית להסכים לחלוקת סיוע כספי למובטלים כאמצעי זמני מפני המצוקה והרעב, אולם היא לא השלימה שהדבר יימשך חודשים על חודשים. היא ראתה בשיטת הסיוע סכנה של התנוונות גופנית ומוסרית, ועשתה מאמצים להניע גורמים שונים ליצירת מקורות עבודה חדשים.

בקיץ 1927 התארגנה ההסתדרות הציונית לפתרון המשבר. עבודות בניה, ניקוז וסלילת כבישים בירושלים, בחיפה, בעפולה ובאיזור השרון בוצעו בכספי הקרנות הלאומיות. גם בתל-אביב השתפר בהדרגה מצב העבודה עם התחלת עבודות ציבוריות רחבות מימדים הודות להלוואות ממשלתיות מאת ממשלת המנדט. מפעלי תעשיה חדשים הוקמו ומפעלי תעשיה שהחזיקו מעמד בזמן המשבר התחילו להתרחב ולקלוט עובדים נוספים.

תוצאות המשבר:

 ירידה מהארץ – מכת המשבר התבטאה גם ביציאה רבה מן הארץ – 12,365 איש.יציאה זו לבשה צורה של בריחת בהלה, שלוותה גם בתעמולה רחבה לעזיבת הארץ ע”י הפרחת שמועות כוזבות.