תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

הכנה למבחן בהיסטוריה

הישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם ה-I. (עמ’ בספר: 170-190)

מלחמת העולם ה-I התחילה ב1914-, היו שתי קואליציות:
1) אנגליה, צרפת, רוסיה, ארה”ב, איטליה. (מעצמות ההסכמה)
2) גרמניה, אוסטריה-הונגריה,תורכיה. (מעצמות המרכז)
היהודים, כאזרחי המדינות הנ”ל, השתתפו במלחמה הזו, בכל הצבאות הנ”ל.
עם פרוץ המלחמה באו ימי מצוקה גדולה לישוב בכלל והתחיל משבר שאיים להחריב כל מה שנבנה ונוצר במשך שנים רבות.

התערערות מצבו הכלכלי של הישוב

באוגוסט 1914 הכריזה ממשלת תורכיה על מצב חירום בכל תחומיה והודיעה על סגירת מיצרי הבוספורוס והדרדנלים בפני אוניות זרות. אוניות מסחרשל המדינות המשתתפות במלחמה חדלו לבוא לארץ. אותן אוניות רוסיות ואוסטריות ששימשו מעין צינור חי ביו הישוב היהודי לאחיו בארצות אירופה, לא הופיעו בנמל יפו. זרם המכתבים והכספים פסק, וכל אותם האנשים והמוסדות שנהנו מכספים אלה, נשארו בלי אמצעים.
חייו הכלכליים של היישוב היהודי בארץ היו תלויים וקשורים באירופה. רבים מהיהודים התפרנסו מכספי החלוקה שנאספו באירופה,
וב”ישוב החדש” מומנו כל המוסדות האירגוניים והכספיים על ידי האירגונים הציוניים שמרכזם היה באירופה. ניתוק הקשר עם אירופה גרם גם לשיתוק חיי הכלכלה בארץ וגם למחסור חמור במצרכים הבסיסיים. גם הישוב החקלאי נפגע במשבר הכללי. אמנם באיכרים לא פגע המשבר, אולם מושבות המטעים, שקיומן היה תלוי במכירת תוצרתן בשוקי אירופה – סבלו נזק רב. ביחוד היה קשה מצבם של הפועלים עם צמצום העבודה במשקי המטעים במושבות.
באביב 1915 פשט הארבה בארץ בהיקף עצום. המלחמה שנלחם הישוב היהודי במכה הזו,לא הועילה הרבה. במטעים הלך לאיבוד יבול של שנה תמימה.

גזירות ורדיפות השלטון התורכי נגד הישוב היהודי

ב 31.10.1914 נכנסה תורכיה למלחמה לצידה של גרמניה. כבר במחצית ה-I של השנה הכריזה הממשלה התורכית על ביטול “הקפיטולציות” – הזכויות המיוחדות שהיו בתוך האמפריה העותמנית למדינות האירופיות ולאזרחיהן. (בתי דואר,בתי-ספר,סחורות מחו”ל במחיר נמוך…).עם ביטול הקפיטולציות היו כל האזרחים הזרים נתינים לשרירות לב השלטון ובתי הדין התורכיים, כמו כל שאר התושבים. השינוי גרם לכך שיהודי ארץ ישראל, נתינים זרים, שוב לא יכלו לזכות בהגנה מצד נציגי מדינותיהם.
לאחר כניסת תורכיה למלחמה יצאה פקודה מאת הממשלה התורכית, לגרש מהארץ את כל נתיני הארצות האויבות. מרבית בני הישוב היהודי היו נתיני רוסיה, ולכן היו צפויים לגירוש. על פי השתדלות מיוחדת של השגריר האמריקאי והשגריר הגרמני בקושטא, הסכימה הממשלה התורכית כי היהודים שקיבלו את הנתינות העותמנית ישארו בארץ.
היו ביישוב חוגים שקיבלו את הנתינות הזרה כתופעה שלילית וקראו להתעתמנות – לא לעזוב את הארץ, ולשמור על העמדות שכבשו בעשרות שנות עמל,זיעה וקורבנות אדם.
תנועת ההתעתמנות הקיפה בשנה ה-I למלחמה כ 15,000 איש. מצד שני, למעלה מ11,000 איש עזבו את הארץ מרצון, או גורשו ממנה כ”אויבים”.
בעצם הימים ההם קמה בקרב המתעתמנים תנועת התנדבות לצבא התורכי, בעיקר בקרב צעירים שראו חובה לעצמם שלא להשתמט משירות בצבא התורכי. מתגייסים אלה אף סברו כי התגייסות זו תרכך את איבתו של המשטר העותמני לישוב, שלא היה מהימן ביותר על התורכים.

ההתעתמנות וההתנדבות לצבא התורכי לא עזרו לישוב היהודי, והשלטון התורכי הפציץ בגזירות קשות. ג’מאל פחה מונה כמושל עליון על סוריה וא”י. הציונים ומוסדותיהם היו בעיני ג’מאל פחה ועוזריו, האויבים העיקריים של תורכיה בא”י. בסוף אוקטובר 1914 הוטל איסור על השימוש בשלטים עבריים בתל-אביב. אחרי-כן נערכו חיפושים בבתיהם של כל ראשי הציונים, ורבים מהם נאסרו ונידונו לגירוש. החזקת בולי הקרן-הקיימת הוכרזה כפשע הגורר עונש מוות; ניתנה פקודה לסגור את כל סניפי בנק אנגלו-פלסתין; נאסרה השמירה היהודית בשכונות היהודים ובמושבות יהודה וכן נאסר השימוש בלשון העברית ובאידיש בחליפת מכתבים. הדגל הציוני ומוסדות השלטון העצמי היהודי הוכרזו כבלתי חוקיים וכן נגזרו עוד גזירות שונות. הישוב היהודי חויב גם במס מלחמה.
משנת 1916 נקראו אלה שהתעתמנו לגיוס. היהודים לא נתקבלו לעבודת צבא אלא לגדודי עבודה. התנאים בגדודים האלה היו קשים מנשוא. הם עבדו בסלילת כבישים, בנין מסילות ברזל ובעבודות צבא שונות. כשצבאות בריטניה החלו לנוע ממצרים לעבר ישראל, ג’מאל פחה גזר גזירת גירוש על יהודי ת”א-יפו והמושבות הסמוכות, בגלל שהיהודים “כביכול” מסייעים לאנגלים המתקרבים לארץ. לאחר תחנונים והפצרות בוטלה הגזירה על המושבות ונשארה בתקפה רק על תושבי יפו-ת”א.

התראגנותו של הישוב למאבק במשבר הכלכלי

מיד עם פרוץ המלחמה נוסד בת”א-יפו בראשותו של מאיר דיזנגוף, ה”ועד להקלת המשבר”. הועד קיבל על עצמו בראש ובראשונה לדאוג לאספקת הלחם ולחלוקתו, לסייע למחוסרי עבודה ולהשיג כספים למטרות אלו בארץ ובחו”ל. ועדי המושבות התארגנו התארגנות דומה. הפועלים התארגנו והנהיגו קופת מלווה, מטבחי פועלים ומתן עזרה רפואית ע”י קופת חולים.
יהדות ארה”ב באה לעזרת הישוב. ארה”ב היתה עדיין נייטרלית, ואוניותיה יכלו להגיע ארצה למרות הסגר הימי שהטילה בריטניה על תורכיה. כספים ומזון נשלחו באוניות אלו והם הצילו את הישוב היהודי מכליה בשלבים ה-I של המלחמה.
ב – 1916 החליטה הממשלה התורכית על הפסקת הקשר עם ארה”ב וכן על הפסקת המשלוחים, והמצב בארץ הלך והרע. באותה שנה באה יוזמה מחוגי הפועלים והוקם גוף חדש – “המשביר המרכזי”, כמפעל של עזרה הדדית. המשביר נוסד על מנת לרכוש תבואה בסיטונאות מן היישובים העבריים בגליל ולמכרה ללא רווחים לציבור הנזקק ללחם. לאחר זמן החל “המשביר” לטפל בקניית ובמכירת מצרכים אחרים וריכז סביבו את ציבור הפועלים בכל מקום ומקום.

המדיניות הציונית בתקופת מלה”ע ה-I

מלחמת העולם חילקה את אירופה לשני גושים אויבים.
בישיבת ההנהלה הציונית, בתחילת המלחמה, עלתה שאלת מקום מושבה של ההנהלה, ןגם שאלת האוריינטציה הציונית.(עם מי משני הגושים הלוחמים תזדהה ההסתדרות הציונית).
נשמע הדרישה להעביר את מיקומו לאחת מהארצות הנייטרליות, למען יוכל לעמוד בקשרים עם ההסתדרויות הציוניות שבארצות שני הגושים הלוחמים. מאידך, הובע החשש שהעברת מיקומו לארץ נייטרלית עלול להתפרש כצעד עויין לגרמנים. לפיכך הוחלט כי ההנהלה הציונית תוסיף לשבת בברלין, ואילו בקופנהגן – בירת דנמרק הנייטרלית, תוקם לשכה לתיאום פעולותיה של ההסתדרות הציונית בארצות הנייטרליות והלוחמות .
בשאלה עם מי מהצדדים הלוחמים כדאי להזדהות, ההתלבטות היתה קשה מאוד. תמיכה במעצמות המרכז עלולה להיות מסוכנת אם תנצחנה מדינות ההסכמה, שכן התנועה הציונית תזוהה עם ה”אויב”. מצד שני, הזדהות עם מעצמות ההסכמה העמידה קושי דומה, ןגם חשש לגורלו של הישוב היהודי הקטן והחלש בא”י.
כתוצאה מן הדילמה ביקשה ההסתדרות הציונית לשמור על נייטרליות, תוך הכשרת הקרקע המדינית להעלאת תביעתו של העם היהודי לארץ-ישראל בפני ועידת השלום שתתכנס עם תום המלחמה. מצב זה בארץ ובגולה הביא, מצד אחד, לשיתוקה של ההנהלה הציונית הרשמית, ומצד II, הוליד פעולות יזומות בידי בודדים לשיתוף פעולה וגשירת גשר אל בריטניה, המעצמה שישבה במצרים ושכוחותיה לחמו בזירה זו נגד תורכיה. פעולות אלו נעשו מתוך הכרה פוליטית, כי נקודת המפנה של הציונות תהיה מפלתה ו וחלוקתה מחדש של האמפריה העותמנית; ומה שלא הצליחה התנועה הציונית להשיג בזמן שלום עשוי להיות מושג בזמן המלחמה או אחריה, שכן המלחמה בהכרח תביא לבחינה מחדש של בעיות רבות בינלאומיות בלתי פתורות.
זה היה המניע לפעולות הריגול של אהרון אהרונסון, שאירגן בארץ את רשת ניל”י, בשיתוף פעולה עם הביון הבריטי במצרים; זה היה המניע לפעילות שהעלתה על הפרק את רעיון הגדודים העבריים; וזה היה המניע לקשרים שהחל ד”ר חיים וייצמן לפתח בבריטניה והובילו לבסוף למתן הצהרת בלפור על ידי ממשלת בריטניה.

עמדות הישוב היהודי

בישוב היהודי יש 3 עמדות:
1) ניטרליות. לא להפגין תמיכה חד צדדית באחת משתי הקואליציות.
2) לתמוך בקואליציה של גרמניה ותורכיה. הסיבות:
א. נכון ל 1914-, תורכיה שלטה בא”י. לכן הישוב היהודי תמך בקואליציה של טורקיה וגרמניה. במידה והישוב יתמוך בקואליציה נגד הטורקים הם יכלו להתנ כל לישוב בארץ.
ב. היתה עמדה שאמרה שגרמניה היא זו שהתנועה הציונית צריכה לתלות בה את תקוותיה. גרמניה היא מדינה מתקדמת ויש בגרמניה יישוב יהודי מפותח, שהגיע להישגים, ולכן גרמניה היא המדינה שתיתן את הצ’רטר.
ג.העולים שבאו מרוסיה, בסוף המאה ה19-, עדיין חיו תחת השפעה של הפרעות ברוסיה. היחס של הממשלה הרוסית ליהודים היה עוין – אנטישמיות ממשלתית/פוליטית. ליישוב היהודי היה קשה לתמוך בקואליציה שכללה את רוסיה, בגלל היותה מדינה אנטישמית.
3)תמיכה בקואליציה של אנגליה וצרפת. אנגליה זו מדינה הרבה יותר מתקדמת מטורקיה. אין בה כמעט אנטישמיות (וגם לא מסורת של אנטישמיות). לעומת טורקיה, אנגליה נראתה ליהודים כחלום ששווה להילחם עבורו, ואנגליה תתן ליהודים צ’רטר. (היא הציעה את קפריסין/סיני/אוגנדה – אשר לא התקבלו). וגם הביעה נכונות לעזור ליהודים. הישוב היהודי בארץ תמך באנגליה כדי שיקדם את השלטון הבריטי בארץ. אנגליה היתה ממשלה ידידותית לרעיון הציוני וליהודים (חיים וייצמן היה מקושר בתוך ממשלתה).

השלטון בארץ בשנים האחרונות היה בלתי נסבל. ב1909 היתה בתורכיה מהפכה. – “מהפכה של הטורקים הצעירים” והשלטון בה התחלף. ולזמן מה היה נדמה שהשלטון החדש יהיה יותר אוהד ליהודים, אבל התברר שהשלטון החדש לא פחות אנטי יהודי מהשלטון הקודם. למרות השלטון החדש, טורקיה היתהאימפריה גוססת בשלבי דעיכה – וכהוכחה היא קרסה אחרי המלחמה, ובגלל חוסר התפקוד שלה היחס כלפי היהודים נעשה עוד יותר גרוע, ולכן ההרגשה הכללית ביישוב היהודי הייתה שהשלטון הטורקי סיים את תפקידו בארץ ישראל, וצריך לתמוך באנגליה.

ב1914 האמפריה הטורקית העבירה חוק/צו מיוחד שאמר שכל אדם שנמצא בשטח האמפריה הטורקית חייב לקבל אזרחות טורקית. כל “האזרחים” החדשים, יתגייסו לצבא כדי למלא את “חובתם למדינה” – כולל היישוב היהודי בארץ. חלק מאלה שבאו לא”י החזיקו גם באזרחות רוסית, והאופציה ללכת לצבא הטורקי לא הועדפה, ולכן הרבה מאוד יהודים מהעליה ה II-עזבו את הארץ (בן-גוריון,בן צבי,ז’בוטינסקי,טרומפלדור עזבו את הארץ).
*היחס של טורקיה לעולים החדשים מרוסיה היה יחס עוין, מפני שהם באו מארץ האויב— והם נחשדו כמרגלים.

הרוב הגדול של הישוב היהודי תמך באנגליה

ביטויי התמיכה באנגליה

התרחשו בשלושה מישורים:
1) ניל”י – היתה רשת מודיעין שהיתה ביישוב היהוד, שפעלה לטובת האנגלים.(ישבה בעתלית). רשת זו אספה חומר מודיעיני על הצבא הטורקי והעבירה אותו לאנגליה.
2) הגדודים העבריים – שיתוף פעולה בין הצבא האנגלי ליהודים.
3) התעשייה הצבאית – חיים וייצמן הקדיש כמה מהמצאותיו בכימיה, הוא מסר אותם לאנגלים, ואנגליה השתמשה בהם במלחמה.

פירוט נרחב על הנושא – בספר בעמודים 176-190.

הצהרת בלפור – 2.11.1917

הצהרת בלפור זהו מכתב שנשלח משר החוץ של אנגליה,בלפור, לוייצמן, במכתב הזה בלפור מדבר על כך שממשלת אנגליה רואה בעין יפה הקמה של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, במידה ולא יפגעו בזכויות של העמים האחרים באיזור.
למכתב זה יש תוקף – ולכן הוא קיבל מעמד של הצהרה רשמית של הממשלה הבריטית. על סמך הצהרת בלפור , ב – 1920 ניתן מנדט לאנגליה על ארץ ישראל, ולכן ניתן לקבוע שהיה למכתב הזה תוקף מחייב.
רבים בתנועה הציונית ראו בהצהרת בלפור הגשמת חלומו של הרצל, שחלם על צ’רטר בארץ ישראל. נשאלת השאלה מדוע אנגליה, באמצע מלה”ע I , החליטה לצאת בהצהרה כזו לטובת העם היהודי. מסתבר שהיו כל מיני נסיבות שהשפיעו על אנגליה:
1. לחצים של היהודים על אנגליה.
2. אינטרסים של אנגליה.

לחצים של היהודים על אנגליה

1) האיש שהשפיע ביותר על אנגליה, הוגה ההצעה הזו, היה חיים וייצמן.
חיים וייצמן היה כימאי, איש משכיל,חכם, ובמקביל הוא גם היה ציוני נלהב, חסיד של הזרם הסינטטי בציונות (שילוב של זרם מעשי ומדיני). הוא בעצמו ניהל משא ומתן מדיני עם אנגליה. חיים וייצמן הקדיש את המצאותיו לאנגליה, ובתמורה הוא ביקש לתת הצהרה חיובית ליישוב היהודי. לוייצמן היו ידידים בממשלה האנגלית: בלפור – שר החוץ, ולויד ג’ורג’ – ראש הממשלה.
2) הסיוע שהישוב היהודי הושיט לאנגליה בתקופת המלחמה, היה נחוץ (ניל”י, הגדודים העבריים).
3) אנגליה היתה ידועה כמדינה לא אנטישמית, שאין בה הסטוריה של אנטישמיות, הוגי הרעיון של הצהרת בלפור היו גם נוצרים מאמינים. היה נדמה להם שהם עושים מעשה חשוב, בכך שהם מחזירים את העם היהודי לארצו שלו.

אינטרסים של אנגליה

1) אנגליה ראתה בארץ-ישראל אזור אסטרטגי חשוב. גם מבחינה פוליטית, מסחרית (ארץ ישראל היתה צומת מסחרית שמחברת הרבה ארצות). אנגליה רצתה להקים לאחר המלחמה אזור השפעה אנגלי, ושא”י תהיה אחת החוליות בעולם המזה”ת, שישלט ע”י אנגליה. אנגליה רצתה להשיג השפעה במצרים, ירדן ועירק.
2) ניישוב היהודי, שהיה ברוב הגדול ידידותי לאנגליה,נראה לאנגליה כשליח מוצלח של האסטרטגיה האנגלית, שדרך תמיכתו תצליח אנגליה להיכנס לאזור, ולכן היה חשוב לטפח את אהדת היישוב היהודי בארץ.
3) באנגליה היה חשש שגרמניה דווקא תקדים את אנגליה בהתחייבות דומה, כדי למשוך לצידה את האהדה של היישוב היהודי (וגם של היישוב הערבי), ואנגליה רצתה להיות ראשונה באיזור.
ידוע שבסוף המאה ה19-, גרמניה דחקה את רגלי אנגליה מטורקיה, ולכן אנגליה לא היתה יכולה להרשות לעצמה שפה יהיה איזור השפעה גרמני.
4) אנגליה חשבה שעל ידי מתן הצהרה פרו יהודית היא תוכל למשוך לצידה גם את האהדה של ארה”ב, מפני שבאנגליה ידעו את מידתהכוח של היהודים בארה”ב. בנקודה הזו ארה”ב עדיין לא נכנסה למלחמה ואנ גליה חשבה שמהלך כזה יעזור לאנגליה במלחמה (ארה”ב תצטרף).
5) הממשלה האנגלית חשבה שבגלל שברוסיה, ששם היתה המהפכה הבולשוויקית, ישנם הרבה יהודים בממשלה. הממשלה החדשה שם הכריזה מלחמה על האנטישמיות, וממשלה כזו תלחץ על שהממשלה תשאר בקואליציה עם אנגליה.
6) הסכם סייקס-פיקו: הסכם חשאי שנחתם ב- 1916 בין צרפת בין צרפת לאנגליה, וההסכם הזה מדבר על חלוקת השטחים באיזור המזרח התיכון – אחרי סיום המלחמה. בעיצומה של המלחמה, שתי המדינות תכננו חלוקת אזורי השפעה אחרי המלחמה. — לפי אותו הסכם, אזור המזה”ת מתחלק:
אנגליה – מצרים, ירדן, עירק וא”י – כאשר עדיין השאלה מי ישלוט בצפון הארץ היתה
פתוחה. הגבול בין האיזור האנגלי והאיזור הצרפתי היה עובר בגליל העליון.
צרפת – לבנון, סוריה, והחלק הצפוני של ארץ ישראל.
זה היה הסכם ששני הצדדים ניסו להסתיר זמן רב, אפילו מרוסיה שהיתה שותפה בקואליציה.
אנגליה צפתה מראש שתתעורר בעיה בשאלת הגבול בין שני אזורי ההשפעה בגליל העליון ואנגליה לא רצתה לוותר על השטח הזה לטובת צרפת. לכן אנגליה תכננה מצדה לתת הצהרה אוהדת ליישוב היהודי, והיישוב היהודי יתמוך באנגליה ולא בצרפת, והשאלה איפה יעבור הגבול הצפוני של א”י (בצפון כבר היו יישובים יהודים – והם ידרשו להיות חלק מאיזור ההשפעה האנגלי), כך אנגליה תזכה בעוד נתח מאיזורי ההשפעה.

בסיכום: אנגליה הרגישה תחרות עם גרמניה (עוינת) וגם היתה בתחרות המסורתית עם צרפת על חלוקת אזורי ההשפעה. (אנגליה וצרפת תמיד היו בעלי וויכוח על איזורי ההשפעה).

בהצהרת בלפור יש שני חלקים:
• בחלק הראשון יש התחייבות של הממשלה האנגלית כלפי העם היהודי. על סמך אותה התחייבות קבלה אנגליה מנדט על א”י ב – 1920. ב – 1922 חבר הלאומים אישר את המנדט הזה, ובטופס המנדט כתוב שאנגליה מקבלת את המנדט הזה על סמך הצהרת בלפור.
• בחלק ה-II ישנה התניה-הסתייגות של ההתחייבות הזו. היא תצא לפועל רק בתנאי שלא יפגעו זכויותיהם של העמים האחרים באיזור – הכוונה בעיקר היא לערביי א”י. היה חשוב לאנגליה גם התמיכה של העולם הערבי.
מדיניות החוץ של אנגליה אחרי הצהרת בלפור מושפעת מהנוסח של הצהרת בלפור.

התגובות להצהרת בלפור

במחנה היהודי – התגובה במחנה הציוני-יהודי היתה חיובית. היו יהודים שראו בהצהרה זו כהגשמת חלומו של הרצל. היתה תחושה שהתנועה הציונית זכתה בנצחון גדול וכולם חיכו לסוף המלחמה כדי לתת אפשרות לאנגליה להגשים את ההתחייבות שלה.

במחנה ערביי א”י – היתה הרגשה של דיכאון,תסכול הם דיברו בשלילה על הצהרת בלפור
אף על פי שהיא משמרת את הזכויות שלהם. הם ראו בהצהרה קשר אנגלי-ציוני נגד אפשרות של הקמת מדינה ערבית באיזור. ערבים בארץ גם ניסו להשיג מסמך מצד אנגליה, שיהווה משקל כנגד הצהרת בלפור.
זו טעות לחשוב שאנגליה עשתה את כל המאמצים כביכול לכיוון אחד – אנגליה היתה מעונינת גם בתמיכת העולם הערבי הגדול. בגלל גורם הנפט, העולם הערבי היה מאוד חשוב לאנגליה במלחמתה נגד טורקיה, ואנגליה ניסתה ליצור קשרים עם מנהיגים ערבים באיזור(סעודיה, מצרים), ולשכנע את המנהיגים לתמוך באנגליה ולא בטורקיה. בנסיונות האלה אנגליה רמזה למנהיגים הערבים, שבמידה והם יתמכו באנגליה – א נגליה תתמוך בהקמת מדינה ערבית באיזור א”י (פלשתין). אחת ההוכחות לקשר בין אנגליה למנהיגים הערבים בארץ היא מכתב מקמהון. מקמהון היה דיפלומט בריטי שישב במצרים ומשימתו היתה ליצור קשר עם העולם הערבי, והוא ניהל התכ תבו ת עם מנהיגים ערבים בא”י. במכתיו הוא רמז שאנגליה מעונינת בתמיכה ערבית ואחרי הנצחון על תורכיה היא תתמוך בהקמה של מס’ מדינות ערביות באיזור – ירדן, עירק, א”י.
• מקמהון לא היה היחיד במאמץ הזה של אנגליה, היו כמה אנשי צבא ודיפלומטים שניסו לתקשר עם העולם הערבי. לורנס איש-ערב – היה איש צבא אנגלי שהתיידד עם מנהיגים ערבים וגייס אותם נגד טורקיה. הו הי אחראי ל”מרד במדבר” – שבטים ערבים מרדו נגד השלטון הטורקי.
• למכתבי מקמהון אין משקל שווה להצהרת בלפור – מכיוון שהוא דיפלומט לא בכיר, ובלפור היה שר החוץ. כהוכחה, דווקא הצהרת בלפור נזכרה בטופס המנדט.

הערבים בא” קיוו להגשים את חלום “סוריה הגדולה”. הם קיוו שאחרי מלה”ע ה-I אנגליה תנצח, תכבוש את השטח וטורקיה תעלם מהשטח. המדינה החדשה תכלול את סוריה, לבנון וא”י – שמולך עליה פייסל (מנהיג ערבי שהיה מיודד עם אנגליה) המ שגר לתסיסה אצל הערבים – זה שהתוכנית הזו לא יצאה לפועל.

ועד הצירים

כינון הממשל הצבאי בארץ ישראל

בתחילת 1917 חצה חיל החילוץ של הצבא הבריטי את מדבר סיני וכבש את רפיח. מאותו מועד ועד סיום המלחמה נעשתה א”י שדה מערכה לצבאות היריבים. פעמיים נכשל הניסיון לכבוש את עזה, אך לבסוף עזה נכבשה וגם באר-שבע. את יפו ות”א פינו הטורקים, והן נפלו בידי הבריטים. לקראת סוף 1917 ניצב צבאו של הגנרל אלנבי בשערי ירושלים. התורכים נסוגו מן העיר לכיוון יריחו, והאוכלוסיה המקומית מיהרה לקדם בברכה את הכובשים החדשים.
בתחילת 1918 נותרו בידי הטורקים רק השומרון והגליל. במשך השנה כבשו הבריטים גם את חלקה המרכזי והצפוני של הארץ. הארץ שוחררה מן העריצות הטורקית ושמחת התלהבות נשתררה בישוב. הצהרת בלפור הפיחה אמונה בלב, כי הנה באים ימים גדולים והשלטון החדש יתחיל להגשים את הבטחת ממשלתו הכלולה בהצהרה.
בארץ הוקם הממשל הצבאי הבריטי אשר ראה את עצמו כשלטון של כיבוש, אשר מחובתו לשמור על הסטטוס קוו. את א”י ראה הממשל כפקדון, עד אשר יוכרע גורלה בועידת השלום.
יחס השלטון הצבאי והפקידות לשאיפות היהודים היה בד”כ בלתי אוהד ולעיתים אף עוין. רבים מו הפקידים האנגלים באו ממצרים, בה התחנכו בסביבה ערבית-מצרית, ואת א”י ראו כארץ ערבית לכל דבר. את הצהרת בלפור ראו כמשגה מצד הממשלה האנגלית, אשר יתנקם בעתיד ביחסים בין העולם הערבי ובריטניה הגדולה.

סיבות ליחס הקצינים האנגלים:

1) הצבא האנגלי היה במפקדה במצרים, ומשם הם התקדמו לכיבוש א”י. בצרים הספיקו האנגלים להתחכך בערבים – למדו את השפה הערבית, מנהגים, ולכן הם העדיפו לפנות לערבים ליצירת קשר ראשוני. הימצאות של הערבים באיזור היתה מובנת מאליה, אך היהודים האירופאים שישבו במזה”ת נראו לא שיכים.
2) כאשר הם הסתכלו על יהודים, הם נראו להם כמוזרים ולא שיכים למקום, הם לא הבינו מה עושים כאן יהודים אירופאים – התרבות שונה, מנהגים שונים…
3) ברוסיה היתה המהפכה הבולשוויקית – 1917, ורוסיה הפכה להיות מדינה עוינת לאנגליה, ואותם היהודים בארץ שדיברו רוסית, עוררו אצל האנגלים חשדנות ואי אמון.
4) היה נתק בין הממשלה המרכזית ובין הצבא האנגלי שהיה באיזור. אלנבי היה המפקד העליון של הצבא האנגלי באיזור, הוא הודה שהוא שמע על הצהרת בלפור, אבל הוא לא ידע מה כוונתה ואיך ליישם אותה – וחוסר הוודאות של אלנבי גם קציניו לא ידעו מה קורה. תוכן ההצהרה היה דיפלומטי, ולא נמסר לדרגות נמוכות, ולכן הממשל הצבאי לא תודרך איך להתייחס להצהרה.

הקמת ועד הצירים

מיד לאחר פרסום הצהרת בלפור פנה וייצמן אל הממשלה הבריטית בבקשה לאפשר להסתדרות הציונית לשלוח לא”י ועדה שתשמש מוסד מקשר בין ההסתדרות הציונית והישוב בארץ לבין שלטונות הצבא הבריטי אשר בא”י, ותוכל גם להתחיל מיד בשורה של פעולות שמגמתן להביא לידי התצהרת בלפור.
הממשלה הבריטית נתנה את הסכמתה לפנייה זו. הסכם שחובר ע”י מזכירות מיניסטריון החוץ הבריטי במשותף עם וייצמן, הגדיר את מעמדה החוקי של הועדה, ומנה את תפקידיה.
לועדה זו ניתן השם “ועד הצירים לארץ ישראל” ומעמדה הוגדר כנציגות ההסתדרות הציונית בא”י.
תפקידי ועד הצרים היו:
1) לשמש גוף מקשר בין השלטונות הבריטים ובין האוכלוסיה היהודית בא”י.
2) להסדיר את מפעל העזרה בא”י ולעזור להחזרת האנשים המגורשים, הגולים והפליטים.
3) להושיט עזרה בתיקון הריסות המושבות ובפיתוחן, ובארגון האוכלוסייה היהודית בכלל.
4) לסייע להסתדרויותיהם ולמוסדותיהם של יהודים בארץ ישראל בחידוש פעולתם.
5) להשתדל למען כינון יחסים טובים עם הערבים ושאר העדות הלא-יהודיות בא”י.
6) לאסוף חומר על האפשרות להתפתחות העתידה של הישוב היהודי ושל הארץ בכלל ולמסור דין וחשבון על כך.
7) לחקור באפשרות הביצוע של התוכנית להקמת אוניברסיטה עברית.

ועד הצירים היה בעל סמכות חוקית לעסוק בענינים אירגוניים, כלכליים ומדיניים. פעולותיו של הועד, מלבד תפקידו הפוליטי, התרכזו בשיקום הישוב. הוא קיבל כספים רבים מיהדות ארה”ב-שפוזרו לתחומים רבים, בעיקר לחינוך. שיקם את בתי הספר של רשתות החינוך השונות ומספרם של בתי הספר גדל מ 94 ל 135. פעולות נוספות שלו היו בתחום הסעד והבריאות.
הועד פעל למעלה מ3- שנים, עד לאחר הקונגרס הציוני ה12- שהתכנס בקיץ 1921.
ועד הצירים הפיק רוח חדשה בישוב, אך לא שינה את המציאות הקודרת. וייצמן טרח לשווא בניסיונותיו לפשר בין הפלגים השונים בישוב היהודי בא”י, ובניסיונותיו לשנות לטובה את יחס השלטונות הצבאיים לישוב, ולעורר בהם הבנה לנושא “הבית הלאומי”.
ועד הצירים היה שרוי בחיכוכים מתמידים עם השלטונות הצבאיים, שלא ראה עין בעין את תפקידו עם הציונים, שרצו לראות הגשמה מהירה של ההבטחה הכלולה בהצהרת בלפור.

הסכם וייצמן – פייסל

כדי לנסות ולהויד את גלי השנאה כלפי היהודים בא”י וייצמן ניסה להשיג הסכם עם אחד המנהיגים הגדולים של העולם הערבי, כדי ששני העמים יוכלו לחיות בשלווה.
וייצמן ופייסל (שהיה בן למשפחת השריף חוסיין ממכה), חתמו על הסכם בלונדון.
הוסכם שפייסל יהיה המלך, אחרי הכיבוש האנגלי, על סוריה הגדולה.
ניתנה הבטחה לפייסל, שאחיו עבדאללה ימלוך על ירדן.
פייסל פירש את ההסכם בכך שזכויותיו הלגיטימיות של העם הערבי יקוימו וימולאו.
התוכנית לא יצאה לפועל. השטח של סוריה נכבש על ידי צרפת – ואנגליה חתמה על הסכם סייקס פיקו (1916) עם צרפת, ופייסל לא ידע שהבטחות אנגליה תלויות באישור צרפת. פייסל המשיך לחשוב שאנגליה תעזור לו, לכן הוא ותומכיו עזרו לאנגליה במלחמה.
ב1920 נודע לו שתקוותיו נופצו, אנגליה לא כ”כ רצתה בתוכנית זו.

כאשר וויצמן ופייסל נפגשו ב1919, וייצמן עדיין חשב שהוא מדבר עם המלך הבא של מדינה ערבית באיזור, הם חשבו שהרעיון הציוני יכול להשתלב עם מדינה ערבית באיזור.

פרשת תל-חי

לפי הסכם סייקס -פיקו שנחתם ב1916- בין אנגליה וצרפת, איזור הגליל העליון אמור היה להיכלל בתחום ההשפעה הצרפתית – בסוריה והלבנון, לאחר שתחולק האמפריה התורכית.
ההנהלה הציונית, תבעה את ביטולו של סעיף זה, מתוך נימוקים גאוגרפיים, כלכליים והיסטוריים – שאין להפריד את הגליל העליון מא”י.
השלטונות הבריטיים חיפשו גם הם להגדיל את אזורי ההשפעה. להשגת המטרה פעלו בשתי דרכים:
• השלטונות הצבאיים הבריטיים במזה”ת ניהלו תעמולה אנטי-צרפתית בקרב האוכלוסיה המוסלמית והבטיחו הבטחות שונות בסוריה והלבנון, כדי ליצור תנועה פרו-בריטית.
• כשהתחיל הצבא הטורקי לסגת מסוריה, דחפה בריטניה את פייסל לדמשק, ושם הוכתר על ידי “הקונגרס הלאומי הסורי” למלך סוריה.

בספטמבר 1919 קבעו בריטניה וצרפת הסדר זמני, שעל פיו יצאו האנ גלים מסוריה ומלבנון והאחריות על איזורים אלו אמורה היתה לעבור לצרפת. קו הגבול הארעי בין שטחי שלטונן
של בריטניה וצרפת נמשך כעת מראש הנקרה מזרחה, עד קצהו הצפוני של אגם החולה.
כשהגיעו הצרפתים בסוף 1919 לסוריה כבר מצאו שם גדודי הבדווים של פייסל נלחמים בהם בנשק הבריטי. הצרפתים התבצרו תחילה בלבנון הנוצרי שהיה פרו צרפתי, ומכאן החלו מתקדמים מזרחה במטרה לשים קץ לשלטונו של פייסל בדמשק.
הפינוי הב ריטי מתחילת נובמבר 1919 הותיר את איזור הגליל העליון שטח הפקר; הבריוים יצאו ואילו הצרפתים לא ישבו בו. באותה העת היו בקצה הצפוני של אצבע הגליל 4 ישובים עבריים: מטולה, חמרה, כפר גלעדי ותל-חי. היישובים האלו נקלעו למצב חמור בהיותם בתווך – בין הכוחות הצרפתיים לכוחות הערביים, תוך שנשקפה להם סכנת התקפות מצד הכנופיות הערביות. הפטרולים של הצבא הצרפתי ראו בישובים העבריים בסיסים ידידותיים, שאפשר להכנס אליהם למנוחה וללינה. הערבים מצידם, באו ליהודים בטענות על כך שהם מכניסים את הצרפתים, ותבעו מהם להוכיח את הזדהותם עם פייסל. עמדת המתיישבים היתה נייטרלית – לא לצרפתים ולא לערבים. וכך, עם התגברות המאבק באיזור, הישובים היהודים בצפון מצאו את עצמם בעימות עם הערבים, שמנסים לסלקם מהאיזור.

יוסף טרומפלדור מונה כראש הפיקוד על חמרה, כפר גלעדי ותל-חי. הם פנו לעזרה לצבא הבריטי אך זה לא נענה להם.
• דוד בן גוריון – “לנו ברור שצריך להגן על כל מקום שבו עובד פועל יהודי. אם נברח מפני שודדים, נצטרך באופן כזה לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל א”י
• יצחק טבנקין – “אם ניפול שם בצפון – ניפול עד המדבר. מפלתנו שם תפרוץ את עמדותינו לשוד בכל הארץ.
• זאב ז’בוטינסקי – “אתם צריכים לאמור לחברים-שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים.”

הוחלט לא לנטוש את הישובים. אבל עד ההחלטה כבר התחולל קרב יא’ באדר תר”פ (1.3.1920).
בסוף יולי 1920 גורש פייסל מדמשק והשלטון נכון בידי הצרפתים. כחצי שנה לאחר הנסיגה היהודית חזרה קבוצת חברים לכפר גלעדי ולתל-חי, וגם קבוצת איכרים למטולה. בינתיים נמשך המו”מ בין אנגליה וצרפת על קביעת הגבול בין אזורי שליטתן. בדצמבר 1920 נחתם בסן רמו ההסכם, ואנגליה קבלה את כל איזור הגליל העליון.

משמעותה ההסטורית של הגנת תל-חי:

1) הנכונות לעמוד, להגן ולהלחם על נקודות הישוב, זה היה העקרון. כל נקודת התיישבות בארץ היא נקודת מגן, שאין נוטשים אותה ואין מפקירים אותה משיקולים טקטיים או אסטרגיים כלשהם.
2) עמידתם העיקשת של מגיני תל-חי הניבה פירות מדיניים. הוחלט לכלול את אצבע הגליל העליון בתחומה של ארץ ישראל. בריטניה העריכה את הנחישות, רצון ויכולת ומגמות הפיתוח הציוניות ולרצונם הנחוש של החלוצים לעמוד ולהגן על אדמתם.
3) יש לארגן כוח הגנה, או רשת נקודתית של כוחות הגנה, שניתן יהיה בעזרתן להגיש סיוע ותגבור, במקרה הצורך.

מאורעות תר”פ ותרפ”א (1920-1921)

כחודש ימים אחרי מאורעות תל-חי פרצו פרעות פרעות דמים בירושלים.

הגורמים למאורעות:

עם תום מלה”ע ה-I התחדשה פעולתם המדינית של חוגים שונים בקרב הערבים שהתחילו מארגנים קבוצות פוליטיות ומועדונים לאומיים. כבר למחרת יום השנה ה-I להצהרת בלפור, התייצבו משלחות של נכבדים ערבים לפני שלטונות הממשל הצבאי בירושלים וביפו ותבעו לאסור עליית יהודים.
1) תסכול וכעס בקרב ערביי א”י על כך שתוכנית “סוריה הגדולה” לא יצאה לפועל. הערבים תלו תקוות גדולות בתוכנית – וכשהיא לא יצאה לפועל הערבים הוציאו את זעמם על היהודים.
2) הצהרת בלפור שניתנה ב1917- וביקור של ועד הצירים בארץ גרמו לכך שהערבים ראו לנגד עיניהם מאמץ להקמה של בית לאומי-יהודי, והם ראו בוועד הצירים נסיון אנגלי ליישם את ההחלטה. האנגלים מקיימים את הבטחתם ליהודים.

המאורעות פרצו שבועות אחדים לפני ועידת מעצמות הברית בסן-רמו, שעמדה לדון באישור המנדט הבריטי על א”י, המסיתים הערבים רצו בדרך זו של הפגנת כוחם למנוע עריכת הסכם בינלאומי ברוח הצהרת בלפור.

המאורעות

נודע, שהערכים מתכוננים לערוך ביהודי ירושלים. מנהיגי הישוב הזהירו את השלטונות המרכזיים מפני מאורעות דמים העלולים להתרחש, דרשו להפסיק את להפסיק את ההסתה הגלוייה ולנקוט אמצעים בעוד מועד. אך השלטונותהרגיעו את באי-כוח הישוב, כי כוחות צבא מספיקים עומדים לרשותם.
בחג נבי-מוסה שהתחיל בערב פסח 4.4.1920, פרצו המאורעות. ההמון שיצא מן המסגדים שעל הר הבית ירד אל הרובע היהודי בעיר העתיקה. הבריטים סגרו את שער שכם ושער יפו כדי למנוע מהם לפרוץ לירושלים העברית, אבל כך נמנע גם מיהודי ירושלים שמחוץ לחומה להכנס כדי להגיש עזרה. יהודי הרובע היהודי הופקרו לפורעים. כמה מהם נהרגו, מאות הוכו ונפצעו, בתי מדרש, בתי-כנסתוחנויות של יהודים נבזזו ונהרסו. נעשו כמה נסיונות להתפרע גם מחוץ לחומות ולתקוף את העיר החדשה, אבל נסיונות אלה נהדפו ע”י קבוצות של הגנה עצמית בראשות זאב ז’בוטינסקי.
ז’בוטינסקי וקבוצת מגינים נאסרו ע”י הבריטים. במשפט שהתנהל אח”כ בפני בית דין צבאי, הוצא על ז’בוטינסקי פסק-דין אכזרי, שחייבו ב15- שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא אמנם קיבל חנינה, אך החנינה כללה גם את ראשי המסיתים הערבים. התנהגות זו של הבריטים שכנעה את הערבים כי אהדת השלטונות נתונה להם, או לפחות בכך, שהם משתדלים לשמור מעין “שיווי משקל” בין המתקיפים והמתגוננים ולהעניש את שני הצדדים במידה שווה.

תוצאות המאורעות

גל התמרמרות עבר בין קהילות ישראל, במיוחד נוכח העובדה שבירושלים, שלא ראתה פרעות ביהודים אפילו בימי שלטון הטורקים, נתקפו יהודים לעיני השלט ונות האנגליים, בלי לקבל הגנה מצד מאות החיילים הבריטיים.
מכל הצדדים הגיעו ללונדון מחאות נמרצות ודרישות לשים קץ למצבה הבלתי-ברור של א”י ולכונן בה ממשל יציב בהתאם להבטחתה של ממשלת בריטניה. גם מקרב דעת-הקהל הלא-יהודית נשמעו דרישות לפתור סוף-סוף את שאלת מעמדה של א”י. וכך, הפרעות בי-ם היו דחיפה חדשה להחיש את פתרון השאלה הארצישראלית.
במאורעות הועמד במבחן ועד הגנה הראשון, שהוקם במגמה ברורה לקיים כוח מגן עצמי, ללא תלות בממשל הבריטי. מאחורי ארגון זה עמד ועד הצירים שייפה את כוחם של פנחס רוטנברג וזאב ז’בוטינסקי, שבועות אחדים לפני התפרצות המאורעות להקים ועד הגנה וכוח הגנה בירושלים, כדי לקדם פני התקפה צפוייה. וכך, בשכונות היהודיות שבהן נמצאו אנשי מגן מאורגנים, הורתעו התוקפים הערבים.
הלקח נלמד: ארגון ההגנה חייב להיות בהיקף רחב, עממי, כדי שיוכל לענות על היקף האיום הנשקף מצד התנועה הלאומית הערבית, המתנגדת למפעל הציוני.
חשיבותם של מאורעות 1920 גם בכך שיצרו תקדים וקבעו דגם לשנים הבאות.האלימות שבה נקטו הערבים נגד יהודים עיקר מגמתה היה להשפיע על המדיניות הבריטית בכך שתוכיח לרשויות הבריטיות, אשר בחלקן לא היו זקוקות כלל להוכחה, שהסיוע להקמת הבית הלאומי היהודי לא זה בלבד שלא יביא להן תועלת, אלא יזיק לאינטרסים הבריטיים.

********************************************************
ועידת סן-רמו — אנגליה קיבלה באופן סופי את המנדט.
ועידת חקירה-הייקרפט. ע”ש דיפלומט אנגלי בשם הייקרפט.
הועדה מחשבה כועדה שמסקנותיה מתונות, לא קיצוניות. רק אח”כ יבואו ההגבלות.

מאורעות 1921(תרפ”א) והמדיניות הבריטית שבאה בעקבותיהם

הממשל הצבאי הבריטי הוחלף בשלטון אזרחי ומינויו של נציב עליון יהודי וציוני הותירו בעינן את המתיחות המדינית וההתנגדות הערבית הלאומנית. ההנהגה הערבית הלאומנית המשיכה בהסתה נגד העלייה היהודית והגשמת הבית הלאומי היהודי.

הגורמים לפרוץ המאורעות
1) הערבים איימו כל הזמן בפרעות, אם לא תופסק העליה וההתישבות.
2) הפקידות המנדטורית, יורשת הממשל הצבאי, היתה ברובה עוינת למפעל הציוני. הפקידות הזו חשבה שעל הממשל הבריטי להתמקד בעשיית קשרים עם העולם הערבי במזה”ת. בעיניה של פקידות זהו משגה חמור, שעלול לפגוע ביחסיה של בריטניה עם העולם הערבי.
3) הנציב – הרברט סמואל, עם כל היותו ציוני, ראה את עצמו בראש ובראשונה כנציג בריטי. מטרתו ה-I היתה הרגעת הערבים והשלטת שלום בארץ. אך הוא נהג בפיוס וביד חלשה כלפי הערבים – דבר שנראה שתנועה הערבית כסימן לחולשת השלטון.
4) ביקור של וינסטון צ’רצ’יל, בא”י במרץ 1921. צ’רצ’יל קיבל לפניו את הועד הפועל הערבי, שהציג בפניו את התביעות הבאות: * לבטל לחלוטין את עקרון הבית הלאומי, *להקים בארץ ממשלה לאומית, שתהיה אחראית בפני נית נבחרים, אשר יבחר ע”י התושבים שישבו בארץ לפני המלחמה. * להפסיק את העליה היהודית. * לא להפריד את א”י מארצות ערביות אחרות.;;;;; צ’רצ’יל ענה שהבקשות הנ”ל מבטלות את הצהרת בלפור וזה לא בסמכותו לבטלה.
הערבים הגיבו בהפגנות ובמהומות.

המאורעות

ב1921 היתה יפו העיר השניה בגודלה בארץ והיה בה את הנמל החשוב ביותר. 40% מתוך 42,000 התושבים היו יהודים, שהיו מעורים בחיי הכלכלה ויצרו קשרים עסקיים עם הערבים. ב1.5.1921 פרצו ביפו המאורעות.
ההתקפה הערבית החלה בשני מקומות במקביל – בשכונות היהודיות נווה-שלום ונווה-צדק, ובשכונה הצעורבת מנשייה. השני – בעג’מי על בית העולים. ההמון הערבי יידה אבנים ביהודים והיכהעוברים ושבים, שדד וביזה חנויות של יהודים ואת בתיהם. בית העולים הותקף כסמל העלייה היהודית וטבח הילדים, הנשים והגברים ששכנו בו – הערבים הפגינו את זעמם על העלייה היהודית. הפרעות נמשכו 3 ימים, נהרגו 43 יהודים ונפצעו 200. בין ההרוגים היו הסופרים י.ח. ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור.
איך ששקטו המאורעות ביפו, התחילו התנפלות מאורגנת על המושבות ביהודה ושומרון – רחובות, פ”ת, כפר-סבא, עין חי וחדרה. היהודים התארגנו בקבוצות הגנה, קראו לכוחות צבאיים וכך הם הדפו את ההתקפה הערבית.

תוצאות המאורעות:

• זרימה יהודית מיפו לת”א, וגדילה מהירה של העיר העברית.
• הערבים הכריזו על חרם כלכלי – וזה נתן דחיפה לפיתוח המשק החקלאי העברי.
• ביסוסו של כוח הגנה עברי. המאורעות חשפו את נקודות התורפה של הישוב היהודי. הם הבליטו את כוח המחץ של התנועה הערבית, את חולשת ההתנגדות היהודית ואת הססנותה ורפיונה של התגובה הבריטית. הוחלט כי אין לבטוח עוד בהגנת הבריטים.
• הוחלט על הרחבת המסגרת של ארגון “ההגנה” .

הספר הלבן של צ’רצ’יל

בעצם הפרעות הכריז הנציב הבריטי העליון על הפסקה זמנית של העלייה היהודית, ועם תום המהומות מינה את ועדת החקירה שבראשה עמד הייקראפט, זקן השופטים בארץ.
הועדה דווחה כי האיבה הערבית נובעת מסיבות כלכליות ופוליטיות הקשורות בתפיסת הערבים את העלייה היהודית ואת המדיניות הציונית. הערבים חושבים שהבריטים תומכים במיעוט היהודי, ושהבריטים שותפים לקידום המדיניות של הציונות.
בעקבות הדו”ח שהגישה הועדה לאנגליהפרסמה ממשלת בריטניה ביולי 1922 את הספר הלבן של צ’רצ’יל (שר המושבות דאז).
בספר, צ’רצ’יל מסביר את עמדת אנגליה בקשר להקמת בית לאומי יהודי בא”י, מרגיע את חששות הערבים מסילוקם/שיעבודם שלהם ושל תרבותם. הוא גם נותן תזכור ליהודים שהצהרת בלפור עדיין עומדת בעיניה. הוא אומר שהקמת בית לאומי-יהודי אומר פיתוח הישוב הקים, בעזרת עליה.
הוא מגביל גם את העליה, כדי לא לפגוע בכלכלה של א”י, ושהעליה לא תהיה למעמסה על התושבים.
• אין ליהודים זכות בעלות על כל א”י, אלא זכות בא”י.
• ההגבלה על העלייה לא נבעה רק משיקולים כלכליים, אלא גם משיקולים מדיניים נוכח ההתנגדות הערבית. המושג “יכולת הקליטה הארצישראלית” יכול להיות גם יכולת הקליטה של המשק היהודי והמשק הערבי ביחד, וגם המשק היהודי בלבד. האפשרות ה-II היתה יותר נוחה ליהודים, כך במקרה של אבטלה במשק הערבי, לא תהיה השפעה על היהודים.—- ולא יהיו הגבלים נוספים על ההגירה.

כינון משטר המנדט בארץ-ישראל

מיד אחרי מאורעות ירושלים עבר מרכז הכובד לסן-רמו. בעיירה זו באיטליה התכנסה ועידה של מעצמות ההסכמה (“מעצמות הברית העיקריות – אנגליה, צרפת איטליה, יפן)
להחליט סופית על גורל הקיסרות הוןרקית. הועידה היתה צריכה להחליט מי יהיה המנדטור על לארצות השונות שתקומנה במזה”ת, וביניהם היתה גם א”י. בסוף אפריל 1920 החליטה הועידה על מסירת א”י ועירק לידי בריטניה, ואת סוריה ולבנון לצרפת.

עקרון השליטה של “מנדט” מושתת על התפיסה ששטחים כאלה לא נועדו לשליטה וניצול בלבד מצד המעצמות הגדולות, אלא חובה לדאוג לטובת תושביהם, לרווחתם, לחינוכם והכשרתם, כדי שיוכלו ברבות הימים לעמוד ברשות עצמם, היינו – קידומם למידה שיוכלו לזכות בעצמאות.

א”י סווגה כמנדט מסוג א’ – מנדטים על שטחי האמפריה העותמנית לשעבר, שנזקקו רק סיוע זמני מצד ממשלת המנדט, עד אשר היו מסוגלים להגיע לעצמאות.
עקרונותיו של המנדט הבריטי על ארץ ישראל התקבלו כבר ב1920-, אך הוא אושר רק ב1922-, בגלל עיכובים וקשיים שונים. במסגרת אישורו של המנדט, חתמה בריטניה ביחס למנדט הא”י.
• המנדט הא”י הכיר בקיומו של העם היהודי, בקשר ההסטורי שבינו לבין א”י, ובזכותו של העם היהודי לשוב ולבנות את ביתו הלאומי.
• הזכות על הבית הלאומי הוקנתה לעם-ישראל כולו, ולא לחלקחם ממנו, אלא לכל היהודים באשר הם שם.

מינוי הרברט סמואל כנציב בריטי עליון ראשון בא”י

לאחר מסירת המנדט על ארץ-ישראל לאנגליה, נתמנה הרברט סמואל לנציב העליון של בריטניה בארץ-ישראל. מינוי זה נתקבל בחוגים הציוניים באהדה רבה. סמואל היה יהודי, בן למשפ’ יהודית נכבדה, שבניה היו מעורים בחיים הדתיים והציבוריים של יהדות אנגליה, וכמה מהם היו מראשי חובבי-ציון. בשנות המלחמה שימש סמואל כשר לענייני פנים באנגליה, התקרב אז אל הציונות וסייע הרבה למתן הצהרת בלפור. כשהוצעה לו משרת הנציבות בא”י הוא קיבל אותה ברצון.
החוגים הציוניים ראו במינויו למציב סימן בולט לכוונה של ממשלת בריטניה להגשים את התחייבותיה שקיבלה על עצמה כלפי העם היהודי, ובואו של סמואל לארץ נחשב יום חג גדול לישוב היהודי. מאידך, מינויו עורר את חמתם ופחדם של הערבים.
עם מינויו, פרסם סמואל גילוי דעת על הנהלתה העתידה של א”י, והדגיש שההנהלה תהיה בידי פקידים בריטיים גבוהים, שחופש דת גמור ישרור בארץ והמקומות הקדושים ישמרו.
התוכנית כללה:
• יצירת תנאים הנחוצים להתפתחותה של הארץ.
• סידור הנהלתה ומשקה המדיני והנחת היסודות לבנין הבית הלאומי.
• לפתוח את שערי הארץ ולמסור את השגחתה להסתדרות הציונית.
• לערוך רשימה לקרקעות הממשלה כדי למסרן בידי היהודים.
• גיוס להקמת גדוד עברי, שביחד עם גדוד ערבי, ישמור על גבולות הארץ.
הוא ניגש לעשות את עבודתו באיטיות ובסבלנות מתוך ידעת המצב הרגיש בארץ ואת התנאים המדיניים הקשים בהם היה עליו לבצע את בנין הבית הלאומי.
למרות היותו יהודי ואוהד הציונות, ראה סמואל את עצמו כנציג הממשלה הבריטית בא”י, והוא נקט במדיניות “השוויון בהזדמנויות”, והתאמץ לפייס פעם את הישוב היהודי ופעם את הערבים.
תקופת נציבותו של סמואל היתה תקופת שגשוג ופריחה לישוב היהודי. הן בתחום הכלכלי, ההתישבותי והן בהקמת מוסדות השלטון העצמי. המצב ביחסים בין היהודים לערבים הלך והחמיר.

העליה השלישית

העליה ה-III התחילה בסוף מלה”ע ה-I, ומבחינת האופי החברתי שלה היא היתה מאוד דומה לעליה ה-II. גם העליה ה-III היתה עליה סוציאליסטית ולכן היתה שפה משותפת בין העליה ה-II לעליה ה-III.

הסיבות לעליה ה-III:

1) הצהרת בלפור – 1917, אותה הצהרה נתנה ליהודים תקוות חדשות שאכן תקום מדינה יהודית ואכן יהודים באו לכאן כדי להשתתף בתהליך בניית המדינה בסיוע של אנגליה היה ברור להם שהשלטון האנגלי עדיף על השלטון הטורקי.
2) הסתיימה המלחמה, א”י יצאה מאיזור הקרבות, המצב באירופה נרגע, ולכן היה אפשר לעלות.
3) יחס לא טוב ליהודים בפולין, פולין זכתה בעצמאות לאחר מלה”ע ה-I, והשלטון החדש בפולין רצה לבנות מדינה חדשה, לא התייחס טוב ליהודים והתחיל במדיניות חדשה ליהודים. וזה גרם לעליה גדולה מפולין.
4) קמו באירופה מספר מדינות חדשות לפי עקרון לאומי והיהודים לא מצאו את מקומם בתוך המדינות האלה, לכן הם עלו לא”י.
5) המהפכה ברוסיה גררה אחריה מלחמת אזרחים, שגרמה גל פרעות ביהודים.

תרומת העליה ה-III לבנין היישוב היהודי, ופיתוח התשתית בו:
1) סלילת הכבישים – כשהגיעו האנשים מהעליה ה-III הם פנו לקיבוצים, חוות לאומיות של העליה ה-II, אבל בגלל זרם העליה, לא כל העולים יכלו להקלט בישובים הקיימים ולכן נוצר עודף גדול של עולים שחיפשו פרנסה.
בדיוק ב1920 התחלף השלטון בא”י, הגיע לכאן ממשל אנגלי אזרחי, והנציב העליון היה הרברט סמואל (1920-1925). והוא יצא עם תוכנית לשיקום הארץ אחרי המלחמה. הוא אמר שצריך לסלול כבישים – זה היה פרויקט ענקי, זו היתה הזדמנות טובה לפרנסה, וכך נוצר מצב שהרבה עולים חדשים היו פועלים בסלילת כבישים, הם ייצרו בארץ הווי משלהם, הם נעו ממקום למשנהו, חיו בצורה מסוימת (במאהלים), הם היו ללא משפחות וללא אחריות, וזה גרם לגיבוש ביניהם – נוצרה שכבה חברתית של הפועלים.
לאחר שכל הכבישים נסללו, לא היתה להם יו תר פרנסה וזה גרם למשבר והיו כאלה שירדו מן הארץ (משבר כלכלי, אבטלה).
2) עמק יזראל – נרכש ע”י הקרן הקיימת ב1921. לא כל העולים של העליה ה-II פנו לקיבוצים, או נהיו פועלים. היו כאלה שהחליטו להקים י ישובים חדשים, הם פנו לאיזור שבו היתה אוכלוסיה ערבית צפופה, הם התחילו לייבש את הביצות והם התחילו להקים שם קיבוצים: עין חרוד, נהלל.
1925-1928: הנציב העליון התחלף ובמקומו הגיע איש צבא אנגלי, לא יהודי בשם פלומר.
הוא נק ט במדיניות הנכונה, וידע לאזן בין שני העמים, לכן בתקופתו הארץ היתה רגועה. הוא דאג לאזן בין ההתחייבויות לשני העמים.
3) גדוד העבודה וההגנה ע”ש טרומפלדור – גדוד העבודה הוגדר כארגון ארצי בעל סמכות מרכזית שתפקידו – בנין הארץ ע”י יצירת קומונה כללית של העובדים העברים בא”י.
עקרונותיו: * חלוציות כיבוש * הגנה * קליטת העלייה * יצרית הווי חברתי חדש – לבנות חברה שווה, בעלת רמת חיים שווה לכולם. * הגשמה עצמית

לקרוא גם בספר עמודים 238-240.

עליה רביעית 1924-1929

ב1924 בא גל חדש של עליה, הוא היה שונה מהעליות הקודמות גם בגלל הגורמים לעליה וגם בגלל הטופי החברתי. שלושת הראשונות באו בגלל האידיאליזם והאנטישמיות.
הגורמים –
1) מצב קשה ויחס קשה ליהודים בפולין וליטא. (העליה הזו נקראת עליה פולנית – בגלל שהרוב הגדול בא מפולין).
אחרי מלה”ע ה-I פולין זכתה לעצמאות ומבחינת הפולנים זה היה השג גדול, אך מבחינת היהודים ההתפתחות היתה לא טובה מכיוון שהממשלות שקמו ניסו לעשות הון פוליטי על האנטישמיות. השתמשו ביחס רע ליהודים. במיוחד הורע מצבם של היהודים בממשלת גראבסקי (1924), הוא היה אנטישמי גדול והוא הוציא חוקים אנטי יהודים שפגעו בכלכלה היהודית, ובגלל חוקי גראבסקי היהודים עזבו את פולין.
2) היהודים מפולין בהתחלה לא חשבו להגיע לא”י, הם התכוונו להגיע לארה”ב. בדיוק באותה שנה נחקקו בארה”ב חוקי מכסת הגירה. באותה שנה היו גלי הגירה גדולים ואז הכלכלה האמריקאית לא יכלה להציע לכל המהגרים עבודה. תושבי ארה”ב התנגדו לכך שמהגרים יתפסו את מקומות העבודה שלהם. ואז לא נותר להם אלא לעלות לא”י. ולכן תושבי הישוב, האשימו את העולים החדשים שהם לא אידיאליסטים. והם באו לארץ מחוסר ברירה, ומטרתם היא רק לשבת בארץ, ולא לבנות אותה. האידיאל שלהם הוא לא חברתי-ציבורי אלא אישי-משפחתי. אין להם כוונות לתרום לארץואם יהיה להם רע הם יעזבו.

האופי החברתי:
האופי החברתי גם שונה. מכיוון שבאו בעיקר בעלי משפחות עם דאגה ואחריות כלפי המשפחות. הם גם היו בעלי מקצועות שאפיינו ערים גדולות אירופאיות – העדר במקצועות שמתאימים למשק הישראלי (הם היו בעיקר בעלי עסקים קטנים בפולין שהביאו איתם הון קטן). הם באו לסחור, לתווך והם פתחו בארץ עסקים קטנים על סמך הידע הקודם. הם לא שקלו לעשות הסבה במקצוע ולא חשבו על עבודת כפיים. הם פ נו לערים הגדולות של אז: י-ם, ת”א, חיפה.
היחס של הישוב היהודי כלפי העליה ה-IV היה יחס שלילי בד”כ. הסתבר שהעליה הזו היא לא סןציאליסטית ושהאידיאולוגיה שלה היא בורגנות קטנה. (אנשים שרק רואים את טובתם האישית, ולכן כאן היה הבדל גדול. ומכאן היה היחס השלילי לעליה הזו, דהביא איתו את שמות הגנאי “עלייה פולנית”, “עליית הגזוז”.
דווקא אותה עובדה שהם פנו לערים הגדולות גרם לאורבניזציה, פיתוח הערים. וגרם להתפתחות של ענף הבניה, ולפיתוח של תעשיות, וגרמו לבניית בתים ורחובות ולחיים יותר תוססים.
לא כל בני העליה ה-IV פנו לערים הגדולות. היתה קבוצה שבאה להתיישבות והם
פתחו את איזור השרון – הרצליה, הוד-השרון, כפ”ס, רעננה, פ”ת, עמק חפר.
בני העליה ה-IV השתמשו בשיטה של משק פרטי – מושבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
  • Lihiuat
    Lliihhggf
    15 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    11 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    11 April 2019
  • דני
    ofekbakshi502@gmail.com
    11 April 2019
  • Idan
    שמע 127
    25 February 2019
  • מיכל
    ...
    13 January 2019
  • my name is jeff
    אני צריך דברים גדולים שאפשר לתלות על סירה מנייר
    2 October 2018
  • מיקמק
    גלכחלכגכ
    30 April 2018
Your Shout