תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

האדונית והרוכל, של ש”י עגנון

סיכום על האדונית והרוכל, של ש”י עגנון. בסיכום: תיאור האקספוזיציה,תיאור חלקי הסיפור, תיאור הרבדים, הביקורת, המוטיבים בסיפור ועוד..

חלק א’ – האקספוזיציה

רוכל יהודי מחזר בין הכפרים. מגיע לבית מבודד בקצה היער ופוגש שם באדונית, בעלת הבית. הוא מציע לה למכירה 
מוצרים שונים המתאימים לנשים. היא מסרבת לקנות ומבקשת ממנו לעזוב, אך משהוא ממשיך ומשכנע אותה, היא 
נעתרת לבקשותיו וקונה סכין ציידים. הרוכל נפרד ממנה, אל תועה בדרכו ביער החשוך. לפתע רואה אור והולך לכוונו, 
דופק בדלתו של הבית המואר, ושוב נפגש עם האדונית, המתבוננת בו במבטיה. היא נענית לבקשתו למצוא מחסה מן 
הגשמים היורדים בחוץ ונותנת לו ללון ברפת ישנה שבחצרה.

באקספוזיציה נחשפות לפני הקורא הדמויות, זו של האדונית וזו של הרוכל, האדונית- כשמה כן היא- מתנשאת. היא 
מנסה להפטר מן היהודי, המאוס בעיניה, אך בסופו של דבר קונה ממנו סכין ציידים. סכין זו ומבטיה המוזרים אף הם 
מאפיינים אותה, את אישיותה המפלצתית. הרוכל היהודי- אף הוא תכונתיות ככינוייו. כרוכל הוא מראה תכונות של 
סוחר, של תגרן, אשר איננו פוסק מלהציע את סחורתו, עד שהלקוח נכנע וקונה. כיהודי- הוא נכנע ומתרפס לפני האדונית 
הגויה, גם כשהיא משפילה אותו, ומדגישה בפניו כי איננו רצוי.

חלק ב’- היום הראשון לשהותו של הרוכל בביתה של האדונית

למחרת בבוקר החלו גשמים יורדים. הרוכל, שהבין שהאדונית מסוכנת, התכונן ללכת, אך שמח מאד כאשר היא בקשה 
ממנו לתקן את גגה הדולף- כך יוותר לו זמן להישאר בביתה המוגן מהגשמים ולא יאלץ לכתת רגליו בדרכים. אנו מבינים 
שהרוכל חש בסכנה, אך הוא מוכן להתעלם ממנה כדי לזכות בהנאות חומרות כגון גג מעל לראשו, ומזון שמכינה לו 
האדונית. זוהי הסיבה, שבשעה שהוא ממתין לסעודה שהיא מכינה לו, ורואה את קרני החיות בתלויות בביתה, הוא משכנע 
את עצמו שהן נתלו לנוי בלבד. הרוכל נוטל יזמה ומציע לתקן דברים נוספים בביתה, כל זאת על מנת להימנע מלצאת 
החוצה אל הגשמים ואל הקור. האדונית נהנית מתיקוניו, מציעה לו לסעוד, ונותנת לו לישון בתוך ביתה, במחסן הכלים 
הישנים. 

חלק ג’- היום השני לשהותו של הרוכל בבית האדונית

למחרת שוב החלו גשמים יורדים. הרוכל נשאר בביתה של האדונית. מחוסר מעש החלו לשוחח ביניהם. תחילה שוחחו על 
עניינים כלליים וסתמיים, כדרך שאנשים, אשר אינם קרובים, משוחחים ביניהם. אך ככל שחלף הזמן חלה ביניהם 
התקרבות, וגם נושאי השיחה היו אישיים יותר הרוכל התעניין כיצד אישה נאה כמותה איננה נשואה. תשובתה מפתיעה, 
ואמורה לעורר אצלו סימני אזהרה: היה לה בעל, אך הוא נהרג ולעולם לא ימצאו את רוצחיו.היא מחייכת אליו חיוך דו 
משמעי “של בוז או של ריצוי”, והרוכל התמים מפרש את חיוכה לטובתו ולהנאתו. בהמשך השיחה יוסף הרוכל מדבר דברי 
אהבה אל האדונית ואף היא מראה לו חיבה.גם כשפסקו הגשמים הם אינם נפרדים.

חלק ד’- תקופת “ירח הדבש”

זהו שיאה של ההתקרבות בין האדונית והרוכל. הם ישנים יחד, היא מפנקת אותו ומפטמת אותו. הוא שוכח את מוצאו 
היהודי ואת חובותיו כיהודי- הוא ישן עם גויה טמאה, אוכל עוף בחמאה, עוף שלא נשחט כהלכה. לשיאה של ההתבוללות 
הכרוכה באיבוד ה”אני” שלו הרוכל מגיע, כאשר הוא מחליף את בגדי היהודי שלו ולובש בגדי גויים, אשר אותם הוא מכנה 
“בגדי חירות”. כך עובר הזמן, היחסים הדוקים “עד שהתחיל שוכח שהוא רוכל עני והיא אדונית”.

חלק ה’ התעוררותם של חשדות, תחילתה של הפרידה

הרוכל שם לב לכך, שהאדונית איננה אוכלת עימו והוא תמה על כך. כשהוא שואל אותה לכך היא עונה לו תשובה אמיתית, 
שכמובן איננה נתפשת. “דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת”. היא מלווה את דבריה בחיוכים, בחיבוקים 
ובנשיקות, ומבלבלת את הרוכל. היות שאהבתם היא “אהבה התלויה בדבר”, כלומר אהבה שיש בה אינטרסים, אין לה 
סיכוי להצליח. בני הזוג רבים ומתפייסים. חשדנותו של הרוכל גוברת, וכשהוא שואל אותה על בעלה שנהרג, היא מהתלת 
בו ועונה לו שוב תשובה אמיתית, אך מזעזעת כל כך עד שהרוכל מבוהל ביותר, אך איננו מסוגל להאמין לדבריה. היו לה 
בעלים רבים מקצתם אולי מצויים בבטנה, כלומר נאכלו. לרוכל המבוהל ברור, שהאדונית מסוכנת ושהואר חייב לקחת את 
דבריו ולהימלט על נפשו, אך הוא דוחה את הקץ.

חלק ו’- החלום וההינתקות

יוסף חולם שני חלומות בלילה- בחלומו הראשון תוקעים בלבו סכין עשוי קרח בצורת צלב. חלום זה מציין את העובדה 
שיוסף מבין היטב את הסכנה הנשקפת לו מן האדונית הנוצרייה. בחלומו השני יוסף חולם כי הכלבה מתנתקת מן 
השלשלאות ונושכת את צווארו. גם חלום הזה מצביע על כך, שעמוק בלבו יוסף מבין היטב את הסכנה הנשקפת לו מן 
האדונית. כתוצאה מן החלומות הללו יוסף מחליט לעזוב את מיטתה של האדונית ולישון שוב במחסן הכלים.

חלק ז’- החזרה ליהדות

יוסף מחליט לקרוא קריאת שמע, אך כיוון שפסלו של ישו תלוי על הקיר, הוא יוצא להתפלל בחוץ. הלילה אפל ומושלג, 
והוא איננו מוצא את דרכו. יוסף זועק “אבי שבשמים,כמה נתרחקתי. אם אינני חוזר מייד הריני אבוד”. ייתכן שכוונתו 
היא לאיבוד הדרך בשלג, אך אין להתעלם גם מן המשמעות הסמויה של דבריו- הוא התרחק מן היהדות, ואם לא יחזור- 
הריהו אבוד.

חלק ח’- ההתרה- חשיפת זהותה של האדונית

יוסף חוזר לחדרו. חושך ושקט בחדר. הוא מבחין שכלי מיטתו מחוררים. הלני נמצאת בחדר, ובידה הסכין שמכר לה. הוא 
מתכופף כלפיה והיא החלה נושכת את צווארו. אלא שדמו היה קר עבורה. כך מתבררת ליוסף ולקוראים זהותה האמיתית 
של הלני- היא ערפדית.

חלק ט’ – סוף דבר

האדונית פצועה ואיננה יכולה לאכול דבר. יוסף מטפל בה עד שהיא מתה מפצעיה. כוון שהאדמה קשה מן הקרח הוא איננו 
יכול לקבור אותה. הוא טומן את גופתה בארון, ושם אותו על הגג. עופות הטרף אוכלים את נבלתה. “ואותו רוכל נטל את 
קופתו וחיזר ממקום למקום והכריז על סחורתו”. הרוכל ממשיך כהרגלו, ואינו לומד לקח.
מבנה הסיפור
האדונית והרוכל הוא סיפור של תהליכים במבנה מעגלי. 
בסיום הסיפור ישנם כמה אלמנטים מהפתיחה: 
שני הגיבורים מרוחקים זה מזה, ביניהם שנאה ובוז. 
הסכין שקנתה האדונית בתחילת היא זו שבה מנסה להרוג את הרוכל, ופוצעת את עצמה.
תהליך ההתקרבות לאדונית, מקביל לתהליך התרחקות מהיהדות.
תהליך ההתרחקות מהאדונית מקביל לתהליך ההתקרבות ליהדות.

שלושה רובדי עלילה בסיפור

1.סיפור אהבה-שנאה-פיתוי בין האדונית ובין הרוכל. שיאו בהתהדקות המערכת עד כדי שכחת ההבדלים הדתיים 
והחברתיים ביניהם. לינה משותפת. סיומו- סיום סגור- בני הזוג נפרדים פרידה סופית עם מותה של האדונית.

2.סיפור התהליכים הנפשיים העוברים על הגיבור יוסף. במרכזם עזיבת היהדות, נטישת כל המצוות, איבוד ה”אני”, 
פסיביות מוחלטת, התבוללות. תהליך זה מגיע לשיאו כאשר הרוכל ישן עם האדונית במיטה אחת, אוכל טרף, 
מחליף את בגדיו בבגדי נכרים. במקביל לתהליך ההפרדות שלו מן האדונית הוא חוזר ליהדות, עוזב את מיטתה, 
קורא קריאת שמע ומציל עצמו ממוות. סיומו של הרובד הזה הוא סיום מעגלי פתוח. אין לדעת מה ארע ליוסף 
בהמשכם של חייו. הסיום המעגלי, אשר מחזיר את יוסף ואת הקוראים לנקודת ההתחלה, מצביע על כך שיוסף 
לא למד לקח, ושהוא עלול לחזור על מעשיו. 

3.סיפור מתח- מיהי האדונית. זהותה של האדונית מתגלה לפנינו רק בסיום. לפנינו סיום פואנטה. זוהי נקודה 
מפתיעה, המחייבת אותנו לקריאה חוזרת של הסיפור, תוך כדי מציאת רמזים לאותו סיום.

ביקורת חברתית בסיפור

הביקורת מופנית כלפי העם היהודי. יוסף הרוכל מייצג את היהודים הן משום מקצועו, הן משום שמו והן משום תפילת 
“שמע” שהוא מתפלל. הביקורת עליו, על נהנתנותו, על קלות דעתו, על התפתותו לאדונית, על הינתקותו מן המסורת, על 
הפסיביות שלו, על התעלמותו המכוונת מן הסכנות האורבות לו בשל הנאות חומריות,היא בעצם הביקורת על העם היהודי 
כולו.

המוטיבים בסיפור

*מוטיב העין והמבט: 
בתחילת הסיפור תיאורי המבטים של האדונית מפרים את השלווה העלילתית “הביטה בו בעין זעומה”, “הביטה בו דרך 
חשד”. כשהם מתקרבים זה לזו מתלווה למבטים חיוך משונה ונוצר מתח עד לשיא בו “עם שהיא נסתכלה בגרונו ועיניה 
הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה”, כשהסכין משתלבת במבטי האדונית היא הופכת לרמז מטרים ומפרה את 
השלווה. 
בסיום הסיפור מתפענחים המבטים השונים “עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה”- ואז הופכות 
בקשותיו של הרוכל מפתיחת הסיפור “הביטי וראי” לאירוניות. 

*מוטיב הסכין- מוטיב מרכזי:
הסכין מהווה רמז מטרים לבאות ומגבירה את המתח. כמו כן הרוכל מוכר לאדונית את הסכין והיא קונה אביזר לא נשי 
זה. הסכין מקבלת משמעות אירונית כי הרוכל מוסר בידי האדונית את הכלי לפגוע בו. ברובד האלגורי את אשמת 
היהודים המעניקים כביכול את הנשק לגויים. וכן מאפיינת הסכין את דמותה של האדונית, הסכין היא חלק ממהותה 
הרצחנית, הרצח הטבוע במהות הגוי כלפי היהודי.
האדונית מתעלמת ממיני הסידקית שאמורים לעניים נשים, ובוחרת בסכין ציידים. זהו מעשה חריג, לא צפוי שמעורר 
תהייה. ניתן לראות בו רמז מטרים לגבי המשך העלילה בסיפור. אך מבחינת הרוכל, הוא שם לב שבחירתה את הסכין היא 
יוצאת דופן, ומסביר לעצמו כי אולי זהו בית ציידים, אבל נשארת בו אי וודאות הגורמת לו להפנמת החרדה. כשהוא מקבל 
תשובה ברורה לגבי כיצד נהרג בעלה, הוא דוחה אותה, כי מבחינתו היא בלתי מתקבלת על הדעת. האמירה הבוטה מגבירה 
את החרדה, עד שהוא לא מסוגל לקלוט את הרמז המקראי “חיה רעה אכלתהו, (טרוף טורף יוסף בראשית ל”ז 33). הסכין 
המוצנעת, שהאדונית קנתה אך לא עושה בה שימוש, תופסת מקום חשוב בהרהוריו של הרוכל. הוא מקשר בין חידת הסכין 
לבין חידת האדונית, כשהוא מסתכל בה הוא מזדעזע, כי עיניה מבהיקות כלהב של סכין.
פתרון חידת הסכין, בסוף הסיפור אינו מלא. לא ברור לנו האם האדונית היא אישה- רצחנית, ואז יש לסיפור מימד 
ריאליסטי או אישה- ערפד ואז הסיפור הוא אגדי- פנטסטי. ההיסוס בין שתי האפשרויות נשאר.

* מוטיב האכילה והשתייה, או מוטיב הסעודה: 
הסעודה מסמלת את החומרניות ותלות הרוכל באדונית, את הביטוי לעזיבתו את היהדות (אכילת בשר וחלב) וכן את 
האמצעי שלה לשלוט בו. הסעודה מקרבת אך גם מפרידה ביניהם. הוא נמשך אל סוד אי-אכילתה, אולם מתרחק ממנה 
כשהיא חושפת את סודה. בגסיסתה של האדונית מתאר המוטיב את האופי החייתי שלה לעומת אנושיותו של הרוכל 
המנסה לטפל בה (הוא הכין לה אוכל, אך היא הקיאה כל אוכל אנושי). סעודת הגויים רומזת גם על עלילות הדם שהיו 
נפוצות לגבי היהודים, ואילו כאן מוצג ההפך- האדונית הנוצרייה היא זו שמוצצת את דמו.
זמן רב עובר עד שהרוכל מבחין בנושא הסעודה החריג מבחינת האדונית. הוא שם לב לכך רק לאחר התחזקות הקשר 
ביניהם. תחילה מסביר לעצמו כי היא לא אוכלת אתו בגלל הבדלי המעמדות ביניהם. אך ההסבר מאבד מתוקפו, כי הם 
מתקרבים מאוד ושוכחים מי הוא מי. לאחר ששואל ומקבל תשובה ברורה, הוא לא מגיב לתשובה הברורה. טועה בשל 
תוארי השם וחושב שאלו הם ביטויי אהבה, או שאינו מסוגל לקלוט את הדברים, או שמעדיף להתעלם מהם. חוסר 
התגובה שלו לא ברור, אבל החידה ממשיכה להעסיק אותו. ואז שוב, מוצא הסבר, היא בריאה ופניה יפות, כלומר הרושם 
החיצוני דוחה את הצורך לתהות על האמת הפנימית. בהמשך, כשהאדונית מתייחסת למראה פניו לאחר תשובותיה בנושא 
הבעלים, הוא מתחיל לאט לאט לזהות רמזים שמובילים אותו לפירוש נכון יותר של החידות. האדונית משתמשת בדימויים 
כגון: כזיפים של חזיר, קליפין של אווז, כלומר היא מזהה אותו עם מה שראוי לאכילה. קליטת התפיסה הזו היא שעוזרת 
לרוכל להתחיל בתהליך של התרחקות מהאדונית.

*מוטיב החיה: 
מאפיין את האדונית הגוייה. היא מדומה לכלבה, נועצת שיניה בגרונו, נושכת ומוצצת את דמו, ובמותה גופתה מתוארת 
כנבלה שהעורבים מנקרים. במישור האלגורי מתואר עולם הגויים כעולם חייתי, המתנכל ליהודים. בעיניהם נועדו היהודים 
להיות “פגרים” עוד בהיותם בחיים (כך מכנה אותו ב”חיבה” האדונית). כמו כן בשיא הסיפור מדמה האדונית את הרוכל 
לחזיר- סמל להתרחקותו מהיהדות. 

*מוטיב השורש ח.ז.ר: 
בסיפור נוצרת תנועה מעגלית המודגשת לא רק ע”י העלילה, אלא גם ע”י המימד הלשוני, שבמרכזו עומדות המילים 
הנגזרות מהשורש ח.ז.ר. בפתיחה הרוכל “מחזר בעיירות ובכפרים” ובהמשך חוזר על בקשתו שתקנה דבר מה “הביטי 
וראי- תני עינייך…”, הרוכל חוזר אל בית האדונית, מחזר אחריה, חוזר ושואל על בעליה, חוזר ומהרהר על מעשיו, היא 
מדמה אותו לחזיר, האדונית מחזירה פניה ממנו, הוא חוזר וטוען את קופתו והולך.
למעשה יש כאן חיזור משולש:
1. אחר הפתחים לשם פרנסה
2. חיזור אחר אישה
3. חיזור אחר אלוהים אחרים.

לסיכום, המוטיבים החוזרים לאורך הסיפור, מקדמים את העלילה, רומזים על ההמשך ועוזרים לנו להבין את הדמויות 
ומניעיהן.

בין הריאלי לפנטסטי

ייחודו של הסיפור פגישתו של הרוכל עם האדונית, השתקעותו בביתה ושיבתו לעיסוקו הקודם, קשורים למציאות 
מסוימת, אך גם חורגים ממנה. בסיפור ישנה אווירת פחדים ומסתורין, שמובילה לחשיפת דמותה של האישה שהיא בעלת 
ישות של ערפד. החריגה מחוקי הטבע מצויה סמוך לסיום בתיאור ניסיונה לנשוך את הרוכל ולמצוץ את דמו. המציאות 
המתוארת בסיפור היא על הגבול הדק שבין הריאלי לפנטסטי. היסוד החידתי, לגבי הסכין, האוכל והבעלים, מעוצב בצורה 
זו, שבתחילה נדמה כי יש לכך הסבר ריאליסטי. אשליה זו אינה מרגיעה לגמרי, ורק גורמת לדחיית ההתמודדות עם 
החידה לשלבים מאוחרים יותר, כשהסכנה נעשית ממשית. 

תיאור המקום

נתוני המקום מוסיפים נופך משלהם ליסוד החידתי בסיפור. הרוכל מגיע לבית בלב היער, השדה, החצר, הרפת, משק 
העופות, חדר הגרוטאות, גג הרעפים, כל אלה יוצרים רושם של אחוזה כפרית. התיאורים יוצרים תמונה ריאליסטית 
הגיונית, אבל ‘האין’ מעמיד סימני שאלה, למרות שמדובר בבית האדונית, אין עובדי משק ומשרתים, אין בעלי חיים 
שבשרם נאכל, אין בכלל תיאור של משק החי, גם היער ריק ואין בו חיות. המקום ריק באופן מפחיד, המציאות היא לא 
טבעית, פנטסטית, כמו בסיפור אגדה עמי ותמי של האחים גרים. ע”פי חוקרים מסוימים, אצל עגנון היציאה ליער מסמלת 
בדרך כלל עזיבה של עולם הסדר, עולם המציאות. היער הוא המקום בו אין חוקים ואין סדר, הכל משובש כמו לפני מתן 
תורה. היציאה אל היער מסמלת הרבה פעמים מרד בחברה ובמוסכמותיה. אם מתייחסים לנקודה זו, ניתן, אולי, להבין 
את פשר הגעתו של הרוכל ליער, ואת קשייו בהבנת הקודים של המקום.

עיצוב הזמן

הזמן מתקדם במהלך טבעי, ריאליסטי, ואף על פי כן נוצר רושם של משהו לא טבעי, רווי תעלומה וחרדה. הזמן מתואר 
בשני מישורים:
א. במישור הטבעי ב. במישור האישי.
במישור הטבעי, מתוארת שקיעת החמה, החושך המכה את הלילה, ירידת גשמים מרובים- כלומר ראשיתו של הסיפור הוא 
בתחילת החורף (גשמים) וסופו של הסיפור בעיצומו של החורף (שלגים). הגשמים הם הגורמים להישארותו של הרוכל אצל 
האדונית, השקיעה בשלג בסוף הסיפור יכולה להיות מקבילה לשקיעה בעולם האימה והמסתורין. התהליך המתואר הוא 
של התגברות הקור, כלומר חיזוק ההרגשה של התקדמות בזמן המקבילה להתקדמות והתגברות התעלומה, הפחדים. בתוך 
הקור יש הבלטה של הקרח המבליט את מצבו הנפשי של הרוכל- ראשו הקר כקרח, דמו הקר כקרח, הקרח בחלום הבלהות 
שלו, כלומר ככל שמתקדמים בזמן , הקור הולך וגובר ויחד איתו תחושת האימה. בתוך התהליך הזה מוזכרים חילופי היום 
והלילה, תוך הבלטה של היסוד הלילי, שיוצר אף הוא אווירה של פחדים ותעלומה. 
במישור האנושי, הזמן מתקדם במקביל להתחזקות הקשר בין האדונית לרוכל. “חודש ושני חודשים.. זה כמה חודשים.. 
עוד חודש ועוד חודש… “. חילופי היום והלילה מתקשרים למה שמושך את הרוכל אל האדונית- זלילה ומין. “אם קינטרתו 
ביום הראתה לו חיבתה בלילה” לכאורה תיאור טבעי ביותר של יחסים יצריים בין גבר לאישה. אבל גם כאן מתפתח היסוד 
החידתי, ככל שמתחזק הקשר ביניהם, הרוכל נעשה יותר מודע לתעלומה האופפת את האדונית.
ניסיונותיו הכושלים לפתור את התעלומה מוצגים במסגרת הזמן, “כל אותם ימים… זה כמה חודשים..” ומכיוון שאינו 
מצליח, הוא חש כי אצלו לא חלה התקדמות בזמן- “..איני יודע עליה היום יותר משידעתי אתמול….”. כך נוצר מתח ניגודי 
בין הזמן הכרונולוגי המתקדם לבין הזמן הנפשי האישי הנבלם. החזרת האירועים לנקודת המוצא, מבהירה כי מבחינה 
נפשית, לא הייתה התקדמות בזמן, וההתקדמות עצמה הייתה מדומה. ושוב, גם עיצוב הזמן, מותיר את הקור בתחושת 
היסוס לגבי מה שאירע, האם תוארה כאן מציאות או מציאות לא מסתברת, מציאות פנטסטית?

תהליך ההתרחקות של הרוכל מהאדונית

1.האדונית שואלת אותו האם הוא מאמין באלוהים, מתוך תשובתו עולה בפעם הראשונה יהדותו של הרוכל.
2.מחליט לעבור לישון ברפת, ולא עושה כך.
3.בניגוד לאכילתו, ובטלנותו עד כה, לא מסוגל לאכול ובקושי בולע פרוסה אחת. האוכל מסמל את היצרים והתאוות, 
ניכר שינוי מהותי ביחסו של הרוכל לאוכל המוגש לו על ידי האדונית.
4.כשיוצאים, יחד הם פוגעים בצורה של אבן, מצבה, או פסל של ישו, והלני מצטלבת. כלומר, היא נוצריה המקפידה על 
מצוות ותפילות.
5.בלילה הרוכל חולם בו הכלבה מתנפלת עליו, נועצת בו שיניה, וסכין נתקעת בלבו. החלום מבטא את התת מודע, את 
הפחדים והחששות, המטרידים את האדם. החלום גם מהווה רמז מטרים לסוף הסיפור. רק לאחר החלום מתנתק 
פיזית ועובר לישון לחדר הכלים. אבל ניתוק גמור לא מתרחש.

המפנה הפתאומי, השיא

שלב ראשון- זכר את אלוהים ונתאנח.
שלב שני- לילה אחד ישב לסעוד, ואחרי שפרש לחדרו, עלה בדעתו פתאום לקרוא קריאת שמע. כלומר, ביקש להתפלל 
לאלוהים, כנראה בגלל המצב של פחד וסכנת מוות. הוא יוצא, משום שבחדר תלוי פסלו של ישו.
שלב שלישי- בחוץ, חשוך, הוא מצליח לרוץ, ופוגע בצורה של אבן, זו אותה הצורה, בה פגעה הלני כשיצאו יחד. וצועק, אבי 
שבשמיים, כמה נתרחקתי. כלומר, העימות נוצר בין הפגיעה בפסל או בצורת הצלב שהלני בנתה ליד ביתה, לבין השיבה 
לאלוהים והרצון להתפלל אליו ולומר את קריאת שמע.
התרחקתי- פיזית מהבית? מהיהדות? מעמו? מעצמו?

ההתרה

הוא חוזר לבית, שיניו דבקו אלו באלו מתוך שנאה, ורואה את הלני מושלכת על הקרקע והסכין בידה. היא נכנסה לשחוט 
אותו, משום שלא נכח, פצעה את עצמה. היא מתנפלת עליו, כפי שחלם בחלומו, ומתה מפצעיה כמה ימים לאחר מכן. 
מותה של האדונית יכול להיות רמיזה לכך כי מי שמנסה לפגוע באדם, או בעם, סופו של דבר שהוא פוגע בעצמו, ומי שאוכל 
בני אדם, פוגע בבני אדם, סופו שנבלתו תטרף על די עופות אוכלי פגרים. 

לסיכום

חוסר היכולת להתנתק, נראה לא הגיוני, לא מציאותי, ואף הוא מכוון את הקוראים למצוא את משמעות הסיפור ברובד 
הסמוי. הנצרות כוללת בתוכה רעיונות ויסודות יהודיים, שלא תוכל לעקור אותם ממנה. אך, גם היהודים שחיו שנים רבות 
בגלות, באירופה, פיתחו יחסי תלות, שקשה מאוד לנתקם. בתחילה, האדונית מגלה יחס של בוז ושנאה כלפי הרוכל 
המתדפק על דלתה, לא מעונינת בו, אבל אחר כך מוכנה לתת לו מחסה. יחסי אהבה, על רקע נפשי או רגשי מעולם לא 
התפתחו ביניהם. כל הקשר היה מבוסס על סיפוק צרכים חומריים, גופניים. יצר האכילה, יצר המין, היצרים המאפשרים 
המשך קיום. תחושת ההיסוס לגבי המציאות המתוארת, יכולה לרמוז לנו כי יש לחפש בסיפור משמעויות סמליות, שמעבר 
למציאות המתוארת. 

התפיסה האליגורית- אלגוריה= משל

המשמעויות האפשריות:
המאבק בין יהדות לנצרות, יהודים וגויים, ערכים מול מאוויים, מצוות מול עבירות, מסגרות מול חרות, צניעות מול 
פריצות, עימות יהודי עם עצמו, עם סביבתו, עימות סוציאלי, בין אדונית לרוכל, מנותק מההקשר היהודי.

הסיפור מאפשר הבנה עמוקה יותר, אם רואים באדונית גם סימבול מוחשי, חי וציורי של הנצרות, אשר המיתה ובלעה 
עמים רבים ודתות רבות, בייחוד בעולם המערבי, והיא אף ניזונה לא מעט מתרבותם החומרית, ובייחוד מהדת היהודית. 
מבחינה חומרית נהנו גם היהודים מהנוצרים. במידה רבה התפרנסו היהודים מהנוצרים בייחוד במסחר ובהלוואות, אך 
מבחינה רוחנית ודתית, עיכלה הנצרות חטיבות שלמות של רעיונות, עקרונות ומנהגים מתוך היהדות. הקשר בין הנצרות 
ליהדות, לא נותק ולא יכול להנתק. הנצרות לעולם לא תוכל לעקור מתוכה את היסודות היהודיים.
יש הרואים ברוכל כנציג היהדות המתבוללת, שלא הצליחה להגביר את אהבת הנוצרים ליהודים. אף הסכין, ניתן לפרשה 
כסימבול, המימסד הנוצרי נפגע ונחלש על ידי היסודות היהודיים הקדומים, שהיו הבסיס לכל המורדים בסמכות הכנסייה, 
ומצד שני, מסמלת הסכין, המאכלת, את יחס הנוצרים ליהודים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
  • Lihiuat
    Lliihhggf
    15 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    11 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    11 April 2019
  • דני
    ofekbakshi502@gmail.com
    11 April 2019
  • Idan
    שמע 127
    25 February 2019
  • מיכל
    ...
    13 January 2019
  • my name is jeff
    אני צריך דברים גדולים שאפשר לתלות על סירה מנייר
    2 October 2018
  • מיקמק
    גלכחלכגכ
    30 April 2018
Your Shout