תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

דברים

דברים

מבוא
ספר דברים שייך למשנה תורה (משנה מלשון שונה – חוזר או ש.נ.נ. מלשון שינון, או משני (תת).
מחבר ספר דברים חזר על חוקי ספר שמות אבל התאים אותם לתקופה – הספר הוא מאוחר יותר. כותב הספר נאם את חוקיו, ולכן הם ארוכים ומסורבלים.
הספר קל לזיהוי משום שמנחה אותו ציר בסיסי – הוא עוסק בריכוז/איחוד וייחוד הפולחן.
ייחוד – פולחן אחד, אין כמה סוגים.
הספר נכתב בתקופת יאשיהו המלך או סוף בית 1, טרם היציאה לגלות.
ע”פ המסורת הספר נכתב ע”י משה, אך יש קושי כי לא מבינים איך הוא כתב את הספר, כי נאמר בו שהוא מת. זה לא ייתכן כי זה דברים שלא קרו בתקופתו.
מאפיין נוסף הוא הנימוק ההיסטורי – לכל חוק יש את הנימוק ההיסטורי – זכר ליציאת מצריים. גם זה מוכיח כי הספר הוא מאוחר.
המאפיין השלישי הוא היחס ההומני לקבוצות החברה – הדגש הוא על יצירת שיווין חברתי.
המאפיין הרביעי הוא דאגה יתרה ללוי . בעקבות הרפורמה של יאשיהו הוחרבו כל המקדשים, ונשאר רק אחד פעיל, בירושלים. הלווים שעבדו במקדשים קטנים הפכו למובטלים, ונחקקו המון חוקים לטובתם כדי לנסות לשפר את מעמדם הכלכלי. הוטל מס חדש לטובתם.

פרק ו’
משפט המפתח הוא: “שמע ישראל ה’ אלוהינו, ה’ אחד”. יש תופעה של אות רבתי – אות גדולה ומודגשת. האותיות המודגשות בפרק יוצרות את המילה: “עד”. המשמעות היא נצח – נצחיות האל. זוהי אבן היסוד באמונה היהודית, מאחר ששם טמונה ההצהרה באמונה באל המונותאיסתי. המאפיין של האל הוא נצחיותו. מי שמאמין באל הנצחי יזכה לנצחיות, ולכן הנצחיות של העם טמונה באמונתו באל.
האדם נשבע ב- 3 דברים:
1. לאהוב את ה’ בכל לבבך. [בכל נטיות לבך, כל הבקשות צריכות להיות מופנות לאל]
2. בכל נפשך. [האדם מוכן למסור את נפשו למען האל]
3. בכל מאודך. [רכוש. האדם מתחייב להשתמש בממונו למען האל. האדם צריך להיצמד לאל, וכל שאיפות חייו צריכות להיות למען האל ]
כתוצאה מכך תבוא קדושת האל.

ה”פולחן” לאל כולל את הדברים הבאים:
1. פס’ 8 – מנהג הנחת התפילין. התפילין הוא קופסה שחורה העשויה מעור של בהמה טהורה. יש תפילין ראש ויד. את תפילין הראש מניחים בציצית השיער, ואת תפילין היד על יד שמעל, כנגד הלב. הקשירה מסמלת שאתה קשור במחשבותיך ובלבך עם רצון האל. המנהג הוא אלילי – עובדי האלילים נהגו לקשור על ראשם סרטים כדי להביע את אמונתם. בקופסא של הראש יש 4 תיבות קטנות. בכל תיבה יש מגילה. המבנה הוא כזה:
מהיום שבו מגיעים לגיל המצוות מניחים תפילין כל בוקר לפחות.
בקופסא של היד יש רק קופסא אחת ובה ארבעת המגילות.
2. התקנת מזוזה.
המזוזה אמורה להיות על כל דלת פרט לחדר השירותים. מקורה בקלף שעליו מופיעה תפילת שמע. בהמשך צירפו לה גם “בית” שנועד להגן על הקלף.
מטרת המגילה היא להגן על תושבי הבית מפני נגעים. המזוזה מסמלת את שוכנות האל במקום, וגם את זה שבעל הבית מקבל עליו את עיקרי הדברים המופיעים במזוזה.
גם מנהג המזוזה נובע מתרבויות אליליות – תושבי המזרח הקדמון שמו מזוזה בפתח הבתים, והיא סימלה את המשפחה.

התנאי לישיבה בא”י הוא הדבקות באל, והרעיון חוזר בפסוק. עם שלא מקיים את מצוות ה’ – אין לו זכות לשבת בא”י. חלק נכבד מחוקי התורה ניתן לקיום רק בא”י, לדוגמא חוקי השמיטה והעלייה לרגל. יהודי הוא אדם שיושב בא”י. המחוקק מנסה להביא את גדולות האל, בגלל שהעם מפקפק .
מפסוק 10 ואילך מגלים את הפן החיובי באל – ה’ הביא את העם אל המוכן – אל השפע. מודגש שם האל ההיסטורי שהביא את העם לארץ זבת חלב ודבש. למרות שניתן להציג את האל במספר פנים, מחבר המחוקק להדגיש הפעם את הפן ההיסטורי, וזאת בגלל שהזכות של העם על הארץ היא בגלל זכות אבות – ה’ הבטיח את הארץ לאברהם.
המחוקק מציג בפני העם סידרה של אזהרות:
1. לא תנסו את ה’. מוטיב הניסיון נמשך לאורך כל התנ”ך כאשר לפעמים העם מנסה את ה’ ולפעמים להפך. דוגמא: מיקרה מסה ומריבה. העם היה במדבר, וביקש מה’ מים, ואז אוכל. זה היה בעצם ניסיון, והם נענשו בכך שנאלצו לנדוד עוד שנים במדבר.
2. המורשת הבאה לידי ביטוי מחברת בין הדורות, ולכן כל דור מחויב להעביר אותה הלאה. ספר דברים יוצר לאומיות, וחוזר ומדגיש שהסיבה שבגללה אנו יושבים בארץ היא בגלל המורשת ההיסטורית שלנו.
3. התנאי לישיבה בארץ הוא קיום המצוות. דברים הוא הספר הראשון שקושר קשר הדוק בין הישיבה בארץ לבין קיום המצוות.

פרק י”ב
הפרק פותח את החטיבה הקרויה משנה תורה. הפרק מניח את היסודות לאמונה המונותאיסתית, ובנוי על הרעיון של איחוד, ייחוד וריכוז הפולחן. ספר דברים נכתב בין הרפורמה של חזקיהו לבין הרפורמה של יאשיהו, וניתן לקבוע זאת ע”פ זה שידוע שהרפורמה זעזעה את החברה כולה. כל סדרי הפולחן שהיו נהוגים עד אז בוטלו, וכך גם מרכזי הפולחן והמסורת. הרפורמה גרמה לאבטלה כבדה, בייחוד בקרב הלווים. יא הייתה אמורה רק להביא שינוי מבחינה דתית, אך בעצם גרמה לזעזוע חברתי עמוק.
המשפט המנחה בפרק הוא: “במקום אשר יבחר ה’ אלוהיך”. המשפט מתייחס לריכוז הפולחן, והעיקרון הוא שיהיה רק מקום אחד שבו יבוצע הפולחן. לא מפורט מקום ספציפי, אלא רק מודגשת החשיבות שזה יהיה מקום אחד.
הפולחן לא היה אחיד בהתחלה. אם מישהו רצה למסור מסר לה’, הוא פשוט הקים מזבח או יד זיכרון. הרעיון היה שהאזור נכבש. מקום הפולחן בוטא תחילה ע”י אוהל ומשכן , שהתאימו לתקופת הנדודים במדבר. אך עם הכניסה לא”י החלו לצוץ מקדשים רבים כמו אלה שבגלגל ובשילה. לכל מקדש היה פולחן משלו, והיה כהן שהסתובב בין המקדשים. הבעיה הייתה שריבוי המקדשים יצר ריבוי פולחנים, וזה היה עלול לגרום לפירוד בעם, ואף גרר לעבודה זרה – עבודה סינקרטיסטית.
כדי למגר את התופעה החליט דוד המלך לרכז הכל בעיר נטראלית – ירושלים, שהייתה בירת היבוסים, והייתה עיר גבול בין בנימין ליהודה -> לא שייכת לאף שבט. הבחירה בעיר הייתה כאמור משיקולים חברתיים ולא דתיים.
עיר הבירה יוצרת כוח, ולכן קיומה חשוב. בעיר, שקרויה עיר דוד, חי בית המלוכה על כל חלקיו. עיר בירה היא בעצם עיר מלך, ולעם מותר להיכנס לשם רק בשלושת הרגלים. דוד חיזק את העיר רק משיקולי כוח.
המשפט בנושא המקום תמיד מתייחס לירושלים, מתק’ דוד ועד היום, אך זה נשאר פתוח בספר, כדי לייצור תחושה שהספר נכתב ע”י משה.
עד תקופת יאשיהו היה פולחן גם במקומות אחרים, כמו בבמה הגדולה שבנה שלמה. חזקיהו היה הראשון שניסה לייצור רפורמה דתית, אך היא נכשלה כי היא באה מלמעלה. הראשון שבאמת מימש את הרפורמה היה יאשיהו .
מבנה הפרק:
1-4 המצב בהווה והדרישה להרוס את המזבחים הקיימים.
5-14 מרכז פולחני אחד בניגוד לקיים. ניגוד
15-19 שחיטת חולין ושחיטת קודש.

יש תיאור של מצב, לאחר מכן טענה שהוא לא טוב, ואז מסבירים מהו המצב הטוב.
מאחר שספר דברים נאמר בנאום, הכל היה צריך להיות מתודי וברור. הדובר מדבר קודם על הדברים המוחשיים והמוכרים, ורק א”כ הוא מתחיל בלא מוכר. עבודת הפולחן הקיימת כרגע היא מוחשית, ולכן הוא מתחיל בה, וא”כ מדבר על הריסתה. בפסוק 29 הוא מסביר מהו המצב שנתפס אצלו כמוקש. השמירה על הדת תביא לגאולה, ואי שמירה על הדת תביא לאובדן הלאומיות.
הפולחן החדש הנדרש הוא מרוכז במקום אחד. כולם עושים אותו דבר, וייחוד, שמתבטא באמונה באל אחד – יחידות האל.
סוגי הפולחן המקובלים באמונה מונותאיסתית המפורטים בפרק הם:
• עולה: כולה מוקרבת לאלוהים.
• זבח: קורבן למען המאמין, סעודה שעורך אדם מאמין לפני ה’.
• מעשר: עשירית מהיבול, שהאדם נותן מדי שנה לכהן.
• תרומה/נדבה: סוג של קורבן שהאדם נותן מעבר למצופה.
• נדר: קורבן שהאדם מקריב כאשר ברצונו להפר נדר.
• בכור: האדם צריך לתת את בנו הבכור לה’.

הפולחן נועד לאדם, לאל ולכל הסובב את האדם. התנאי לישיבה בארץ הוא קיום הפולחן כדברתו. בטקס הפולחן לוקחים חלק כל הסובבים את האדם.

15-19 – שחיטת חולין ושחטת קודש
האדם הראשון היה צמחוני, ומאחר שהוא חטא יצר ה’ אדם חדש . מתקופת נוח ועד היום מותר לאדם לאכול בשר, אבל לא בשר עם דם. בעבר נאכל רק בשר קודש – רק בטקסים פולחניים. החידוש של ספר דברים הוא שאפשר לאכול בשר גם בארוחות חולין.
הבשר שמותר לאכול הוא בשר קודש ובשר טמא . מותר לאכול רק בהמה שמעלה גירה ומפריסה פרסה. גם במערכת הזו יש בשר נעלה יותר, כמו האייל שהוא הטהור ביותר, או הצבי הנחות, שאותו אסור להקריב קורבן.
בפסוק 19 יש מס מעשר שאותו חייבים לתת ללווים, שהפכו להיות נתמכי החברה.

פרק י”ג – דיני מסית ומוסת
חלוקת הפרק:
מסית 1 – 2-6 הנביא המסית.
מסית 2 – 7-12 אחיך המסית.
מסית 3 – 13 -סוף עיר נידחת.

המחבר בוחר לעסוק קודם בנביאי שקר מאחר שהם מנהיגים, ובעלי השפעה על העם.
ישנם שני סוגי התגלויות – לדוגמא חלום, שהוא צורת ההתגלות הנמוכה ביותר. כל חולם הוא פוטנציאל לנבואה. ההתגלות העליונה ביותר, לעומת זאת, היא לראות משהו (דוגמת השה הבוער). לא צריך להסתכל על מראהו החיצוני של הנביא, אלא אל נפשו, ורק כך ניתן להבדיל בין נביא אמת לשקר. ניתן גם להבחין בין נביאי שקר לאמת ע”י שמיעת והבנת הנבואה. דוגמא – נביא אמת לעולם לא יקרא לעבוד עבודה זרה.
אות: אירועים שיש להם הסבר.
מופתים: אירועים שאין הסבר.
אם הנביא הוא נביא שקר דינו מוות. אדם שיש לו יכולת על אנושית בעצם בודק את אמונתנו, ולכן צריך להרוג אותו.

המקרה של אחיך המסית הוא חמור יותר כי הוא קרוב אלייך – השכנוע הוא אינטנסיבי. זה מחולק לשתי קבוצות:
1. שאר בשר.
2. קירבה רגשית.
התהליך בנוי על הלשנה:
• לא תווה: לא תקשיב.
• לא תשמע: תמנע ממנו להשמיע את דבריו בציבור.
• לא תחוס: אם אתה יודע שהוא אכן עושה זאת תלשין עליו.
• לא תחמול.
• אל תכסה: לא תסתיר את המעשה.

המדיח/מלשין צריך לבצע את גזר הדין, כי אם זאת אשמת שווא יהיו לו רגשי אשם, ואז הוא לא יוכל לבצע את המעשה. צורת המוות היא סקילה, שהיא צורת המוות הקשה ביותר, משום שעושים אותה בפרהסיה.

פסוק 13 – עיר נידחת
עיר נידחת היא עיר שכל תושביה הודחו לעבודה זרה. ההדחה הייתה מתוך העיר. המדיחים קרואים בני בליעל וזאת משום:
1. בלי עוול – שאין עליהם שמיים, חסרי אמונה.
2. בלי יעל – אין בהם תועלת.
החוק נועד בעיקר לערי ספר שיושבות על גבול. מאחר שהם לא היו קרובות למדינה הם העדיפו לקבל את תרבותם של המדינה השכנה. בישובים כאלה הייתה המון עבודה זרה. בשירת דבורה היא מקללת את השבטים האלה. חשוב במיוחד שבערים אלה תהיה אמונה חזקה, משום שהם משמשים קיר מגן לשאר המדינה.

דברים י”ד 22-29 – דיני מעשר
1. מעשר ראשון: עשרה אחוז מהכל.
2. מעשר שני: עשרה אחוז מהנותר.
3. מעשר לוי: עשרה אחוז מהנותר.

מעשר הוא מס של 10% מהתוצרת שניתן לכוהנים. בשנים: 1,2,4,5 בנוסף למעשר הראשון יש לתת גם מעשר שני, שהוא למען האדם, בניגוד למעשר הראשון שהוא למען הכוהנים. האדם צריך להביא את המעשר למקום שנבחר ע”י האל: ירושלים.
הסיבות שיכולות למנוע מאדם להגיע לירושלים הן שהוא גר רחוק מדי, לדוגמה. אז הוא מוכר את התוצרת, שומר את הכסף, ועם עלייתו לירושלים הוא קונה מוצרים לסעודת זבח, ועורך סעודת זבח שני בירושלים.
מעשר הלווי ניתן בשנים 3 ו- 6. מביאים את המעשר לשער העיר, ונותנים את זה לעניים וללוויים. המגמה היא הומנית סוציאלית – לתמוך בנזקקי החברה, ומי שמקיים זאת מקבל תמורה: הוא יהיה עשיר יותר, ותהיה לו עוד תוצרת. זהו תמריץ חיובי.
השנה השביעית היא שנת שמיטה, ואז לא נותנים מאומה, וחיים מהמצבורים.
מטרת שני המעשרים הראשונים היא דתית, ואילי השלישי הוא הומני.
מנהג המעשרות הופיע כבר בספר בראשית, וברור כי הוא במקור מנהג אלילי, כי אברהם הכיר אותו.

פרק ט”ו – דיני עבדים ודיני שמיטה
סוגי השמיטה הם:
1. שמיטת קרקעות. בשנה השביעית לא מעבדים את הקרקעות כי:
חיקוי מעשי האל.
האדמה תנוח מבחינה חקלאית.
השמיטה היא תוצר של ניסיון אישי, כי לאדמה יש סף מסוים, והיא מתייבשת כל פעם שמגדלים בה. בשנת השמיטה היא מחלימה, וניתן לגדל בה מחדש.
2. שמיטת חובות.
במקביל לקיום שמיטת קרקעות מקיימים שמיטת חובות, ואז מוותרים על כל החובות בין איש לרעהו. החוק עורר קשיים, והוא לא נשמע הגיוני, ולכן בתקופת בית שני הוחלטה תקנה מיוחדת בעניין שקרויה: פרוזבול. לפי התקנה הזאת אדם שחסר לו כסף ילווה זאת מבית הדין. אם הוא יכול להחזיר זאת – הוא יחזיר, ואחרת החוב יישאר למוסד, גם בשנת שמיטה (יעני בנק).
לפי החוק שנת שמיטה היא מקץ 7 שנים. קיימת בעייתיות כי לא יודעים אם הכוונה היא מתחילת השנה השביעית (כמו שנהוג ביהדות) או אחרת. [מקץ – בסוף]
פס’ 4 – “אפס כי לא יהיה בך אביון” – רצוי.
פס’ 11 – “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ” – מצוי.
קיימת סתירה, כי איך ייתכן שלא יהיו עניים, כפי שנאמר ב- 4, אך לא ייתכן מצב שבו לא יהיו עניים כפי שנאמר ב- 11. המטרה היא לצמצם את מספר העניים, כי ברור שלא ייתכן מצב שבו לא יהיו עניים.

שמיטת החובות נעשית בגלל שהתנ”ך שואף לחברה שנותנת הזדמנויות שוות לכולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • גיא שחם
    הןכן
    11 October 2019
  • גיא שלם
    יחיייי
    11 October 2019
  • Maya
    Maya2011
    10 July 2019
  • Eden
    Edenyossef
    3 July 2019
  • אליעזר
    הזין שלי מגיע לי לחזה
    16 June 2019
  • יניב
    יש לי זין קטן בצורת ברווז
    16 June 2019
  • כוסית277
    גם אני!
    2 June 2019
  • דומיניק
    אני יכול למצוץ לעצמי את הבולבול
    1 June 2019
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
Your Shout