בשורה הראשונה מתואר כי בשדה הקרב יורד גשם. הגשם יכול להיות בעל מספר משמעויות: גשם עופרת, גשם כדורים, גשם של אש ואולי אף גשם של מים. המילה “גשם” מתארת את צפיפות האש ואת עוצמת הסכנה. הגשם הזה יורד על החיילים חיים במכסים את ראשם בשמיכה. אלה החיילים המגנים על עצמם בפני הגשם בעל המשמעויות הרבות.
בשורה הרביעית מתוארים החברים המתים, שאינם מסוגלים עוד להתכסות.

בשורה השלישית מופיעה קו מפריד, המקשר בין שני חלקי השיר (שתי השורות הראשונות ושתי השורות האחרונות). תמונת החיילים המכוסים בשמיכה היא תמונה המוכרת מהזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, בעקבות המלחמות הרבות. בסוף הקרב מכסים את החיילים המתים. בשיר מתוארים דווקא החיילים החיים כמכוסים, ואילו המתים אינם יכולים להתכסות עוד. דבר זה יוצר אירוניה. מדוע מתכסים החיילים החיים ולא המתים? העובדה שהחיים מכוסים מחזקת את ההרגשה כי החיילים החיים, מזדהים כל כך עם החברים המתים שלהם, שהם מרגישים כמו מתים בעצמם, בבחינת “החי המת”. הם נשארו בחיים, אך משהו בהם נשבר ומת. החזרה על המילה “רעי” (החיים והמתים) מחזקת את הקשר החברי שבין החיים ובין המתים.

השבירה הזו מתבטאת גם בפסיחה. הרעיון בשורה השנייה בשיר, המדבר על החברים, נקטע ונמשך בשורה השלישית, האומרת כי הם החיים שמכסים ראשיהם בשמיכה. השורה הרביעית מתחילה במילה “ועל”, מכאן כי זהו המשך של השורה הקודמת.
יוצא שהשורה האמצעית, שמראה את הקשר בין החיים למתים בעזרת הקו המפריד, מראה קשר זה באמצעי נוסף – ו’ החיבור – האומר כי הגשם יורד גם על המתים. בעזרת הקו המפריד ניתן להבין כי המתים אף הם מכוסים, כי השורה השלישית מתקשרת בעזרת הקו המפריד לשורה שאחריה. המתים אינם מתכסים בעצמם, אך הם מכוסים (הזיכרון הקולקטיבי). הפסיחה והקו המפריד עוזרים להבין כי החיים מרגישים כמתים.

פסיחה נוספת מופיעה בשורה הרביעית. החיילים המתים לא רצו למות. החיילים החיים שנותרו מהקרב הם שכיסו אותם. אולי גם כדי לומר כי החיילים החיים ניצלו בזכות אלה המתים. הם מרגישים כמתים בגלל האבל, ואלי אף בגלל ההקרבה של חבריהם. נראה כאילו השיר מבחין בין החיים למתים, אך לאחר הניתוח נראה כי לא כך. החיים והמתים נמצאים במצב של מוות. החיים – מוות נפשי, המתים – מוות פיזי.