תרמו לנו

12 שנה אנחנו פה בשבילכם, דואגים שתהיו מוכנים עם העבודה למחר. השרת יקר, אנא תרמו ביטקוין ועזרו לנו:

1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAu Tx7qnzrD 1K2z9uyxRHtvmuy6t3jVTdLBAuTx7qnzrD

פייסבוק
פרסומת

בראשית

בראשית

מבוא
ספר בראשית הוא האחרון שעלה על הכתב. תפקידו לתת תשובות קיומיות. בספר מופיעות כפיליות, ומכך ברור שהוא אסופה.
בראשית: בעיה, משום שלא יודעים מה היה קודם.
ע”פ התפיסה היהודית יש מאין: התחלה היה ריק. בעולם העתיק התפיסה אומרת שהעולם נקבע יש מיש – מארבעת היסודות: אדמה, מים, אש, ואוויר. השילוב שלהם יצר את העולם. התפיסה מכניסה מוגבלות באל, כי היא אומרת שכמו שהיה ה’ היה חומר. ע”פ התפיסה היהודית ה’ יצר את כל החומרים.

בראשית מתחילה ב – ב’ רבתי, כדי שלא ישאלו מה בא מעל ומתחת – יסתכלו רק לכיוון אחד שהוא קדימה, לכיוון הכתוב.
ספר בראשית נכתב ע”י כמה מסורות, ונערך ע”י איש אחד.

פרק א’ + ב’ 3 – סיפור הבריאה
המטרות בסיפור הבריאה:
1. לספר על מהות האל.
2. לספר כיצד נוצר האדם.
3. לספר על מהותו ובריאתו של האדם.
כל הדברים האלה הם אוניברסליים, וכך גם ספר בראשית בחטיבתו הראשונה, שהיא עד פרק י”ב. המסר הוא שמאחר שכל היתר איכזבו, בחר ה’ בעם ישראל.
הספר מתאר ראשית: ראשית האנושות, העולם, ומהווה הקדמה לתנ”ך כולו. במשפט הראשון יש הנחת יסוד: מי שברא את העולם הוא ה’ בלבד, וברא את הכל . סיפור הבריאה נלחם בתפיסות מיתולוגיות שהיו מולו.
הבריאה המתוארת בפרק א’ היא חד פעמית: מאז ועד היום היא מתקיימת מחמת עצמה. ברגע שתהיה חריגה או שהכל ייהרס, או שהכל ישתפר. ע”פ התפיסה היהודית אחרי שברא ה’ את העולם הוא עבר לדרגת משקיף, ונתן לאדם לקיים את העולם. בבריאת העולם יצר ה’ את כל חומרי הגלם, ועכשיו האדם צריך להשתמש בהם כדי לשפר את גורלו.

בסיפור הבריאה יש דבר אחד בולט: סדר, יציבות. הנוסחה חוזרת על עצמה בניגוד לתפיסות שהיו מקובלות בעולם העתיק, שהעולם נברא במקרה . בסיפור המקראי חסר הסבר לשאלה מדוע נברא העולם בסדר הזה.
סדר בריאת העולם:
יום א’ יום ב’ בריאת האדם
אמירה: “ויאמר אלוהים” אמירה: “ויאמר אלוהים” אמירה: “ויאמר אלוהים”
פקודה: “יהי אור” פקודה: “יהי רקיע” פקודה: “נעשה אדם”
מטרה: “ויהי מבדל” מטרה: “וירדו”
בצוע: “ויהי אור” בצוע: “ויעש מבדל” בצוע: “ויברא”
הערכה: “וירא אלוהים כי טוב” הערכה: “ויברך…טוב מאוד”
קריאת השם: “ויקרא אלוהים לאור יום” קביעת עובדה: “ויהי כן”
סיום: “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד” קריאת השם: “ויקרא”
סיום: “ויהי ערב”

סדר הבריאה:
יום א’ – אור
יום ב’: רקיע
יום ג’ – יבשה + צמחיה
יום ד’ – שני המאורות
יום ה’ – החי במים והעופות
יום ו’ – בהמה + החיה + רמש + אדם

בשלושת הימים הראשונים הונחו חומרי הגלם, ואילו בשלושת ימי הבריאה האחרונים הם קיבלו מימוש פיזי.

הבריאות
האקט הראשון: לשים קץ לחושך, לתוהו ובוהו. התוהו ובוהו הוא חומר הגלם שממנו נברא העולם. מנווט האירועים הוא רוח אלוהים.
לאחר שהתחילו לסדר את העולם ניתן להמשיך בתהליך הבריאה, כשלכל ישות יש את מקומה בבריאה, וכל הישויות יחד יוצרות עולם הרמוני. מסופר על תהליך בריאת האור, ולא החושך, כי לחושך יש קונטציה שלילית במקרא.
היום השני: בריאת הרקיע. היצירה לא הגיעה לידי מיצוי, לא הסתיימה, ולכן אין הערכה.
הרקיע מהווה מענה למים. מתוך התיאור לומדים על השקפת עולמו של האדם בעולם העתיק: כל העולם היה פעם מים (משהו בסגנון ים טיטוס), והעולם שט על המים. המים הם מוטיב מיתולוגי: אחד מהכוחות המתנגדים לאל , שמנסים להחזיר את העולם למצב של תוהו ובוהו, ולכן ה’ גידר אותם בצורה מלאכותית. המענה לתפיסות האליליות האלו הן שה’ הוא השולט על המים.
ההגדרה לתחומי הפעילות של האדם והאלוהות נקבעה ביום השני לבריאה: העולם התחתון נועד לאדם (העולם שמתחת לרקיע), ואילו העולם שמעל לרקיע נועד לעולם האלוהי.
עד ליום השלישי הבריאות היו פסיביות. מתוך הבריאה שנוצרה ביום השלישי יתחילו להיווצר בריאות חדשות: הבריאה התחילה להיות אקטיבית. עד כה ברא ה’ את האור, הרקיע, הימים. מאז הזרע יצא מן האדמה רואים איך דבר מוביל לשני. מעתה ואילך הזרעים ינבטו אחד מתוך השני, ותהיה נביטה של זרעים חדשים. יש בכתוב, בפסוק 12, הבדלה בין סוגים שונים של צמחים: זרע, דשא, עשב ועץ.
ביום הרביעי נבראו גרמי השמיים, שהם מאפיינים במיתולוגיה. יש פירוט של משמעות המאורות בפסוק 14 – אותות (ליקויים). מועדים (לקבוע את זמני החגים). ימים – ביהדות היום מתחיל עם שקיעת החמה.
חשיבות המאורות הם לצורך תחימת תחומים, ואין להם חשיבות או כוח מעבר לזה (שבירת האמונות האליליות).
היום החמישי – חסרה המטרה, ולא ברור מהיכן נבראו החי בים ועוף השמים. על הדגה כתוב: “ישרצו המים”. הם קיימים, אין תהליך של יצירה. נאמר הצירוף “פרו ורבו” שנחשב כברכה, ויאמר גם על המין האנושי. הרבייה היא זו שמבטיחה את קיום המין, ולכן היא נתפסת כחיובית.
היום השישי שונה מבחינה צורנית ומילולית משאר הימים. הוא הארוך והמפורט ביותר, ומתרחש בו תהליך שונה מבשאר הימים שקדמו לו. ביום זה ברא ה’ את החיות שחיות על פני האדמה וסובבות את המין האנושי, ובסוף מגיעים לבריאה הגשמית האחרונה: האדם.

פס’ 26-28 – בריאת האדם
“ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו
וירדו בדגת הים ובעוף השמים…
ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים
ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם…
פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים…”
1. עכשיו יש עשייה ללא אמירה.
2. מדוע הדיבור עד כה היה ביחיד, ואילו עכשיו הוא ברבים.
3. המונח “בצלם” ו”בדמות” – האם יש לה’ צלם ודמות.
4. היעוד של המין האנושי – לרדות.
5. מה היה האדם הראשון: זכר ונקבה ביחד (אדרוגינוס: מוטיב מיתולוגי), או שה’ ברא גם זכר וגם נקבה.
6. ייעוד האדם: למלא את הארץ, אסור לו להתרכז במקום אחד, כי הפיזור הוא התנאי לקיום.
7. כיבוש ורדיה – תפקיד האדם עלי אדמות.
ע”פ סיפור הבריאה הראשון יש מבנה מדורג, מן הקל אל הכבד. מאחר שעומדים בפני בריאה חשובה יש לשון התייעצות – ה’ התייעץ עם המלאכים. פרשנים אחרים אומרים שכל היצירה היא מלאכית – נוצר חיץ בין אלוהים לאדם, בגלל שהמלאכים יצרו אותו.

מלאכים

אלוהים
אדם

המונח “בצלם”
הבעיה המרכזית היא “בצלם”. המונח הוא במקורו מונח אלילי: צלם זה תבנית, פסל. זהו מקור המושג והמילה. אך הכוונה בכתובים היא למשהו אחר. ה”צלם” המופיע כאן הוא דבר רוחני, ולא גשמי.
1. ע”פ צבי אדר: “המונח בצלם זה יסוד אלוהי המבדיל בין האדם לבין יתר הברואים”. האדם מותר מן הבהמה בצלמו – ברוחניות.
2. ה”בצלם” הוא השכל האנושי, האינסטינקט האנושי, שלא קיים אצל אף יצור אחר.
3. הניצוץ האלוהי. כל אחד קיבל משהו מן האלוהות, ולכן אין שני אנשים שווים. כשמתים חוזר הניצוץ למקומו האלוהי, ועובר למישהו אחר.
4. ע”פ ישעיהו ליבוביץ’ הצלם בא מן המילה בצל. על האדם יש צל אלוהי, במשמעות החיובית. כאשר האדם טוב יש עליו הרבה צל, וכשהוא מת אין עליו יותר.
5. הבתורה טוענים כי “בצלם אלוהים” הוא חופש הבחירה שנתן ה’ לאדם. האדם הוא היחיד שיכול לבחור בין דברים, זכות שניתנת למימוש ע”י שיכלו, שאותו מניע המוסר.

פסוק 28
• מה המשמעות של רדייה – הצו שניתן לאדם. ע”פ הרמב”ן: “נתן להם כוח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות, בשרצים וכל זוחלי עפר. לבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחושת וכיו”ב”. הרמב”ן טוען שהשלטון והרדייה היא הציוליזציה. תפקיד האדם לבנות ולשחרר את האדם ע”י שיעבוד כוחות הטבע לרצונותיו, ולכן תכלית כל הברואים להיות תחת שלטון האדם.
• מדוע האדם נברא אחרון? הסיבה ע”פ רד”ק היא: “ולמעלת האדם ולכבודו נברא באחרונה להודיע שכל נבראו מטה בעבורו וסמוך הוא אדון על כולם”. האדם הוא נק’ הגובה של הבריאה, והוא כיתרה.
המשלים את סיפור הבריאה הוא יום השבת. בו הוסיף ה’ את הממד הרוחני לבריאה. השבת היא זו שמאפשרת לכל אדם לחוש את המחזוריות של 6 ימי הבריאה.

בראשית ב’ 4 +ג’ – סיפור הבריאה השני
כשאר הגיע המידע לידי העורך המקראי הוא לא יכול היה להתעלם משתי המסורות, ולכן צירף את שתיהן. ניתן לראותם כהכתבה ופירוט או כשתי מסורות שונות. בתוכן משתלב סיפור נוסף: סיפור גן עדן, ולכן נשאלת השאלה האם זה הוא כן או לא חלק מתהליך הבריאה.
סיפור הבריאה השני נועד לתת תשובות לבעיות קיומיות שמלוות כל אדם. הוא מניח את היסוד לקיומה של כל חברה באשר היא. הסגנון בו הוא כתוב שונה לגמרי מזה שבסיפור הראשון. הוא מאוד דינמי ומפורט, וה’ מאוד מעורב וקרוב. כמו כן ה’ נקרא בשם המפורש, בניגוד לסיפור הראשון שבו נקרא ה’ – אלוהים. אחד מההבדלים המהותיים בין שתי הגרסאות הוא בריאת האדם. בסיפור השני הוא מרכיב מתוך מכלול מרכיבים, ואין לו מעמד מיוחד. בעוד שהאדם הראשון נברא בצלם אלוהים, השני נברא מהעפר (חומר נחות). כדי להדגיש את נחיתותו אומר ה’ לאדם (בסיפור השני): “כי מעפר אתה ואל עפר תשוב”.
הגרסאות השונות מצביעות על הזיקה השונה של אלוהים אל האדם. בעוד שבבראשית א’ תפיסת האדם היא שהוא נוצר בצלם אלוהים, ולכן הוא מעל כל שאר הברואים, בסיפור השני האדם נוצר מחומר נחות: אדמה.
בראשית א’ 26-29 בראשית ב’ 7,15,17
במה מותר האדם מן הבהמה: בצלם. עפר אתה ואל עפר תשוב.
תכליתו של האדם: זכר ונקבה ברא אותם. רעיון הבחירה.
תפקידו: פרו ורבו + שלטון רדייה. לשמור ולעבוד.

בבראשית ב’ 18 מדובר על יחסים בינאישיים – יחסי גומלין בין המין האנושי.
המשפט “עזר כנגדו” הוא משפט פרדוכסלי. אם אישה טובה – עזר, ואם רעה – נגדו. פירוש נוסף הוא שהאישה עושה דברים בניגוד לרצון בעלה, אך לטובתו.
בראשית ב’ 22-24 – המצב הנורמטיבי הוא של זוג, גבר ואישה, היוצרים תא משפחתי חדש.

החומרים שמהם נעשה האדם בכל אחת מהבריאות – עפר מול צלם – לא סותרים זה את זה, אלא משלימים. הצלם הוא הנפש, הרוחניות, בעוד שהעפר הוא הכלי – החומר. כבר מעצם בריאת האדם יש לו שני קטבים שע”פ התפיסה המקראית הם שלילי (החומר) וחיובי (הרוחניות).
בבראשית א’ 27 מול בראשית ג’ 19 מודגשת הקוטביות באדם. ע”פ התיאור הראשון הרושם הנוצר הוא שהאדם נצחי, כי הוא נוצר בצלם האל, בעוד שהסיפור השני האדם מגומד – עצם העובדה שהיסוד שממנו הוא נוצר הוא חומר מוכיח שהוא בן חלוף, רק נשמתו נצחית .

אחד מהחידושים הוא סיפור גן עדן, שהוא נקודה מרכזית בסיפור הבריאה הזה. גן עדן הוא המקום שהקיום האנושי הראשון היה בו.
• בבראשית י”ג 10 סדום ועמורה מדומים לגן האלוהים (גן עדן) שזהו מקום מושקה ופורה.
• בישעיהו נ”א 3 יש את ההוכחה לכך שגן עדן הוא גן האלוהים ע”פ התקבולת שם. גם שם מאופיין גן עדן בהיותו מקום רווה ופורה.
• ביחזקאל כ”ח 13 גן עדן מוצג כמקום עשיר באוצרות טבע.
• ביחזקאל ל”א 8-9 יש תיאור של מקום מופלא שאין דומה לו בכל העולם.
מקור השם “עדן” הוא במילה שומרית. זהו שם של מקום טופגרפי, שהוא בעיקר ערבות ומדבריות.

בתוך גן עדן נמצאים עץ הדעת ועץ החיים. לגביי עץ החיים לא נאמר מאומה, ובקשר לעץ הדעת נאמר שהוא טוב ורע. בשלב מסוים הוטל על האדם איסור שמתייחס רק לעץ הדעת, ולא לעץ החיים. לאחר התיאור האידיאלי של גן עדן הוטל על האדם איסור.
בעיקבות שני העצים נוצרת דילמה פילוסופית: מה עדיף חיים בלי דעת או דעת בלי חיים.
המילה דעת התנ”ך מתקשרת למין. דוגמא היא שמיד לאחר הגירוש אדם יודע את חווה אישתו.

1. כאשר אלוהים ציווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת הוא דיבר בצורה חד משמעית, ואילו כאשר פיתתה האישה את אדם היא הורידה את הציווי והשאירה זאת כאמירה – היא המעיטה מן האיסור המוחלט .
2. ה’ נדיב: הוא מרשה לאכול מכל עצי הגן. הרבה עצים מותר, ואחד אסור. האישה התמקדה באיסור, ובכך שהעץ באמצע הגן. כאילו שזה מפתה במיוחד.
3. מעצימה את האיסור: ה’ אמר לא לאכול, והיא אומרת שהוא אמר שאסור לגעת.
4. הוא מנמק בכך שמי שיאכל ימות, והיא אומרת “פן” – אולי.

דברי האישה הם שלב משמעותי לקראת הפיתוי. האישה חיפשה שותף כלבבה כדי להוציא את הפיתוי לפועל, והנחש היה המתאים ביותר. יש הטוענים כי הנחש הוא בעצם האישה – היצר הרע, שניצח (במיקרה הזה) את היצר הטוב. הוזכר דווקא הנחש משום שהוא מזוהה עם השטן, ועם הכוחות האפלים שהיו בתוכה.
עצם העובדה שהנחש לא מזומן לחקירה מוכיח שהוא מדבר מגרון האישה.
החל מהפיתוי הכל מתרחש מהר (פסוק 6). יש שילוב של שני גורמים: היא גם רואה וגם מרגישה. יש הטוענים שזה בגלל הריח המשכר של הפרי, או בגלל שהאישה כל כך רצתה את הפרי יש רצף המצביע על מהירות הפעולות. ככל שהשיא מהיר יותר, כך גם לגבי ההתרסקות.
עצם אכילת הפרי יצר מחיצה וניכור, כמו הבגד. הסיפור עונה לשאלה מדוע אנו לובשים בגדים.
לאחר שהזוג אכל מן הפרי מתנהלת החקירה – פסוק 8.
ה’ נותן לאדם את האפשרות של חזרה בתשובה, אך באדם וחווה אין חרטה ולכן הם נענשים בצורה כל כך חמורה. כל אחד מגלגל את האשמה על מישהו אחר.

פסוק 15 – העונש של הנחש
“הוא ישופף ראש
ואתה תשופנו עקבו”
השורשים האפשריים הם ש.פ.פ או ש.ו.פ.
1. הנחש יכיש אותך בעזרת ראשו, ואתה תהרוג אותו בעקבות המעשה.
2. יש מצלול: ששש… שהוא הצליל של הנחש טרם הכישו. הכוונה היא לתחושת הפחד לפני שהפעולה התבצעה. הוא מתייחס לנחש שיבוא לפגוע באדם ולהפך, ושהנחש ייפגע בו בעקב.
3. שפיפות קומה – מאבק מתמיד בין האדם לנחש מי יגרום למי לשפיפות קומה.

העונש לאדם הוא גדול מאוד, אך החמור ביותר הוא הגירוש מגן עדן.
החקירה עצמה נעשית בצורה כיאסטית:
אדם -> חווה -> נחש ->נחש ->חווה -> אדם
יש הטוענים כי הענישה נעשית לפי העיקרון של מידה כנגד מידה.
העונש לאישה הוא שעכשיו הגבר ימשול בה בניגוד לעבר .
העונש לגבר הוא שהוא לא יזכה לחיי נצח. בנוסף – אם בעבר הוא עיבד את האדמה בקלות, עכשיו היא תפנה לו עורף, והוא יצטרך לעבוד קשה כדי להשיג תוצרת.
לפי חלק מהפרשנים החטא הקדמון הוא השגת גבול: האדם יצא מהחיים שלהם נועד, ושאף להידמות לאל, ובכך חטא בשני דברים: 1. הפר את צו אלוהים 2. בעקבות הפרת הצו הוא יודע להבדיל בין טוב ורע. ה’ גירש אותם מגן עדן כי הוא פחד שיאכלו מעץ החיים, ויהפכו לנצחיים. האדם חייב להישאר אנושי, ואסור לו לטפס למעלה מזה.
בפסוקים 23-24 מסופר על כך שנוצר חיץ בלתי עביר בין העולם האלוהי לבין העולם המעשי – הכרובים, חרב מתהפכת ונהר של אש [מן המיתולוגיה].

פרק ד’ 1-16 – סיפור קין והבל
הסיפור מתאר מצב נפשי קשה של אדם. בסיפור מרובה הנסתר על הגלוי. מכיוון שהסיפור עוסק בעולמו הפנימי של האדם יש הרבה חומר למחשבה והרבה פערים.
כבר בפתיח מופיעה מילת המפתח: ידע. יש הרגשה של דבר הנובע מתוך דבר.
עד כה היה חטא אחד, בין האדם למקום, ואילו החטא עכשיו הוא בין אדם לאדם, ובצורה עקיפה גם בין אדם לה’.
קין הביא לה’ מנחה מפרי האדמה ואילו הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. הבל ידע שה’ שהה למנחתו. קין מרגיש מופלה, והעורך מנסה להעביר לנו תחושה של אי צדק. כתוצאה מהאפליה היה קין כנראה טעון ברגשות מסוימים, וכל דבר גרם לו להתפרץ. ה’ מבחין שקין מדוכא, והוא שואל אותו למה “נפלו פניו” ומציע לו לדבר, אך קין מסרב.
1. “הלא אם תטיב – שאת
ואם לא תטיב – לפתח חטאת רובץ”
או
2. “הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב שאת –
לפתח חטאת רובץ”.
שאת: סליחה
שאת ראש: גאווה.
הסבר 1: אם תטיב מעשיך יסלח לך, ואחרת תסבול.
הסבר 2: לא משנה מה יעשה הרע תמיד ישתלט עליו ותמיד יגבור עליו.
פסוק 8 הוא השיא של הסיפור. הפסוק רווי בפערים ספרותיים. לפי בעל האגדה זהו הסכסוך העתיק בין עובדי האדמה לבין רועי הצאן שגרם להתרחשות הטראגית: הם לא הצליחו לפתור זאת רעיונית, אלא רק מעשית.
בשתי החקירות יש את אותה תבנית – חזרה לא מילולית.
1. הפתיח זהה מתוך רצון לגרום לאדם להתחרט. [ניסיון הידברות]
2. היתממות: לא ידעתי, את קולך שמעתי בגן. [היתממות]
3. הנזיפה: מה עשית. [הוכחה/ תוכחה]
פרק ד’ – החקירה פרק ג’ – החקירה
“ויאמר ה’ אל קין “ויקרא ה’ אלוהים אל אדם
אי הבל אחיך ויאמר לו איכה
ויאמר לא ידעתי ויאמר את קולך שמעתי בגן
השומר אחי אנוכי ואירא כי עירם אנכי ואחבא
ויאמר מה עשית קול דמי אחיך ויאמר מי הגיד לך כי עירם
צועקים אליי מן האדמה” …לבלתי אכל ממנו אכלת”

נקודת המפנה ביחס לקין היא כאשר הוא אומר: “השומר אחי אנוכי” משום שאז הוא מוכיח שאין בו חרטה. עד לנקודה זו ניתן להזדהות איתן, אך אחריה – כבר לא.
בפסוק 11 יש קושי: מן האדמה. כנראה שזה מ הייתור, היתרון: קין ארור יותר מן האדמה, שהכזיבה פניה לאדם. הפירוש השני הוא שהעונש שיבוא על קין יהיה מן האדמה.
ע”פ הפסוק הזה התפתח המושג של נקמת דם, כאשר האדמה שותפה לתהליך (חוק עגלה ערופה). עד שלא נוקמים את הדם, האדמה צועקת. יש שם מוטיב מיתולוגי שמייחס לאדמה ישות קיומית, יש לה תגובות.

העונש של קין
העונש של קין הוא שהוא יהיה נע ונד בארץ. הוא לא ימצא מנוח לכף רגלו – יותר אכזרי ממוות. הוא נושא את העונש איתו: הוא דמות לא רצויה.
“גדול עווני מנשוא” – פסוק 13. יש שני הסברים. על דרך החיוב ניתן להבין שקין מביע חרטה, ואומר שחטאו קשה מדי, ועל דרך השלילה: קין מתלונן על העונש, בלי להביע חרטה.

בפסוק 15 מעניק ה’ לקין חרטה, משום שהוא חושש שיהרגו אותו בגלל מעשיו: ה’ נותן לו את אות קין שהוא משהו פנימי, כמו משהו שנביא חווה, שקורה רק לו (כמו שמואל ועלי הכוהן כאשר ה’ מתגלה לפני שמואל לראשונה).
בסוף הפרק מנסה העורך למתן את העלילה ולכן הוא מספר על התפתחות העיור, שגם היא נתפסת כחטא משום שהיא רצון של האדם להנציח את עצמו – הוא רוצה להשאיר זכר באנושות.

פרק ד’ 19 – שירת למך
החטא הבא סוגר סידרה של חטאים בהתהוות העולם.
1. חטא לאלוהים.
2. חטא לאדם ובעקיף – לה’.
3. חטא כלפיי ה’ והאדם, נעשה בפרהסיה, תוך תרועות עידוד מצד החברה.

למך הוא דור חמישי לקין. הוא מתאר את מעשיו בשירה (סמל לגאוותנות), לפני שתי נשותיו, שרק יושבות ושותקות.
“עדה וצלה שמן קולי
נשי למך האזנה אמרתי
כי איש הרגתי לפצעי [מישהו פצע אותי והרגתי אותו]
וילד …….. לחברתי [חסר פועל + ילד שרט אותי, וגם אותו הרגתי]
כי שבעתיים קין ולמך שבעים ושבע”.

הנשים הן שותפות משום שהן לא מגיבות בשום צורה.
המילה “כי” שוברת את הרצף ומדגישה.
זאת תקבולת משלימה חסרה שניתן להבינה בשתי צורות:
1. המשפט האחרון הוא דברי העורך המקראי ויש שם הטפת מוסר או איום ללמך.
2. המשפט הוא המשך התרבבותו של למך, על כך שמעשיו הם כאין וכאפס לעומת מעשי קין.

סיכום ביניים – מבוא לבריאת העולם
הפרקים ב’ ג’ עוסקים ביצירת האדם ומהוו, ואילו פרק ד’ עוסק בבנו של האדם, קין. חוטים רבים מקשרים את פרק ג’ ו-ד’. במרכז שניהם עומד סכסוך; בפרק ג’ הוא בין אדם לאישתו, ואילו בפרק ד’ הוא בין אח לאחיו. בעוד שהמסוכסכים הראשונים התפייסו והאדם ידע את חווה, האחים לא, אלה להפך: האחד רצח את השני. בשניהם קיים חטא. מתוך ההשוואה ניתן לראות שתבנית החטא חוזרת בשני המקרים. בשניהם מתוארים האירועים טרם החטא, החטא ותוצאותיו, החקירה, התגובה של החוטא, תגובת האל, העונש והגרוש. אנו רואים כי החטא הוא המקשר הבולט בין הפרקים, אך קיים הבדל בולט והוא במהות החוק. בפרק ג’ החטא הוא כלפי אלוהים, ואילו בפרק ד’ החטא הוא קודם כלפי האדם ורק בעקיפין כלפי ה’. ניתן להגיע מכך למסקנה שחטא גורר חטא. החוטא כלפי ה’ סופו שיחטא כלפי אדם.
שלושת בני למך הם אבות הציוליזציה. יבל הוא אבי יושב אוהל ומקנה. קדם לו הבל, אך בעוד שהבל היה נודד עם עדריו ממקום למקום ומשום כך לא היה זקוק לאוהלים, יבל הוא המאהיל הראשון. הוא התיישב עם עדריו במקום מסוים ונטע את אוהלו. יבל, בניגוד לקודמיו, העצים את מקנהו, שהיה מורכב מבעלי חיים רבים.
יובל הוא אבי כל תופס כינור ועוגב. הנגינה תופסת מקום נכבד בחיי הרועים.
תובל הוא חרש ברזל.
לפנינו שלבים שונים של התפתחות הציוליזציה: חגורות העשויות עלי תאנה, לבוש המכסה את הגוף, החקלאות והמראה, מוסיקה ומתכות. ייתכן שיש כאן מטרה ברורה של המספר המקראי להדגיש שהאומניות הן מבני האדם ולא מכוחות עליונים, כי האומנויות עלולות להביא את האדם לטוב ולרע כאחד.
שירת למך, בסוף פרק ד’, מהווה שלב נוסף בהתדרדרות האנושות לקראת המבול. כל סיפורי המבוא באים להכין את הקורא לנורא מכל. הכוונה היא לשכנע את הקורא שהמבול הוא צורך אנושות. השלב הראשון היה חטאו של אם, השני – חטאו של קין, והשלישי – למך. התוספות הן התפתחות האנושות. כאשר רוצים לתאר את השיא בהתדרדרות האנושות – כאשר האדם קורא לילדיו בשם המפורש.
במעשה יש את המרכיבים של כל החטאים הקודמים וגם התפארות. האדם מתפאר במעשיו, לא מביע חרטה, וגם החברה מגיבה בשתיקה.
אולי ניתן להבין מדברי קין שהוא פחד מתגובת החברה, ואילו נשות למך מקבלות את התנהגותו כנורמה.

בסיפור קין והבל מרובה הסתום על הגלוי:
1. מדוע נתפרש שמו של קין, ושמו של הבל לא.
2. איך ידע קין שמנחתו לא התקבלה.
3. מה אמר קין להבל לפני הרצח.
4. מדוע מתיירא קין שכל מוצאו יהרהו והרי אף אחד לא היה קיים לפי פשט הסיפור.
5. מה טיבו של האות שניתן לקין.
6. נוד: שם של ארץ או צורה של עונש.
7. מיהי אישתו של קין.
8. מיהן נשות למך.
9. ….
ברור שלחלק מן השאלות יש סיבה, אך למספר המקראי יש מגמה להפוך את הסיפור לחי, וכאשר יש בסיפור פערים אז הקורא הופך לאקטיבי. זהו המסר של סיפורי התורה: לגרום לקורא לאהוב או להוקיע את הדמויות.

פרק ו’ – סיפור חנוך
בראשית ה’ 21: “ויתהלך חנוך את אלוהים כי לקח אותו אלוהים”.
סיפור חנוך הוא אפיזודה קצרה שהכותב מעדיף לא לפרט עליה. יש שלושה ספרים חיצוניים על כך, שלא הוכנסו מחשש לפגיעה באל. המחשבה המנחה היא שאפשר להגיע לאלוהות: האדם החשיב את עצמו לאל.
בבראשית ו’ 1-8 יש שביב של סיפור מיתולוגי שנותן הסברים לדברים קיומיים בחיי היומיום. הסיפור מזכיר את בני האלוהים, שהם המלאכים מן הדרגה הנמוכה ביותר. הם יורדים לארץ ומחפשים בנות טובות. הם מוצאים ונישאים להן, וכך הרע שהתחיל בקרקע עולה למעלה. יש שם תיאור אנושי וניבזה של המלאכים ששופטים אדם לפי מראה עין – מתוארת התאווה של המלאכים.
“לא ידון רוחי באדם”.
דנן – יישאר לנצח. רוחי לא תישאר באדם לנצח, ולראשונה הוגבלו חיי האדם ל- 120 שנה.
1. הזיווג לא יעלה את האדם מדרגה, אלא יוריד אותו.
2. הזיווג בין בני האלוהים ובנות האדם יצר את המוטציות לאורך התנ”ך, לדוגמא הנפילים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

צ\'אט
  • גיא שחם
    הןכן
    11 October 2019
  • גיא שלם
    יחיייי
    11 October 2019
  • Maya
    Maya2011
    10 July 2019
  • Eden
    Edenyossef
    3 July 2019
  • אליעזר
    הזין שלי מגיע לי לחזה
    16 June 2019
  • יניב
    יש לי זין קטן בצורת ברווז
    16 June 2019
  • כוסית277
    גם אני!
    2 June 2019
  • דומיניק
    אני יכול למצוץ לעצמי את הבולבול
    1 June 2019
  • Daniel
    Daniellllllll
    29 April 2019
  • דני
    אפיון דמות נורי מהספר סופה בין הדקלים
    17 April 2019
Your Shout